טד ויליאמס: האדם האחרון שחבט בממוצע של 400.
ב-28 בספטמבר 1941, טד ויליאמס חבט בממוצע של 0.39955 - מספר שמעוגל כלפי מעלה והיה נכנס לספרי השיאים כ-0.400. המנג'ר ג'ו קרונין הציע להושיב אותו על הספסל במשחקי סוף השבוע בפילדלפיה. ויליאמס סירב, במשפט שמסביר את רוב חייו: "אם אני הולך להיות חובט של 0.400, אני רוצה יותר מאשר רק את קצות אצבעות הרגליים שלי על הקו." הוא חבט 6 מתוך 8 וסיים עם 0.406. איש לא עשה זאת מאז.
סן דייגו והפרה החומה
תיאודור סמואל ויליאמס (Theodore Samuel Williams) נולד ב-30 באוגוסט 1918 בסן דייגו, ונקרא על שמו של תיאודור רוזוולט ועל שם אביו סמואל, חייל, שריף וצלם. אמו, מאי ונזור (May Venzor), הייתה מקסיקנית-אמריקאית מאל פאסו שעבדה כאוונגליסטית בצבא הישע. ויליאמס הבין ממה שם משפחתו חסך לו: "לו היה לי את שם המשפחה של אמי, אין ספק שהייתי נתקל בבעיות באותם ימים."
הוא למד לזרוק מדודו סאול ונזור והצטיין כמגיש בתיכון הרברט הובר. קבוצות הקרדינלס והיאנקיז גילו בו עניין; אמו השאירה אותו קרוב לבית, ולכן חתם ב-1936 בסן דייגו פאדרס מהליגה של חוף האוקיינוס השקט. הג'נרל מנג'ר של הרד סוקס, אדי קולינס, נתן את קביעתו שנחרטה: "לא היה קשה למצוא את טד ויליאמס. הוא בלט כמו פרה חומה בשדה של פרות לבנות." לאחר שנשלח למיניאפוליס ב-1938, הוא קיבל עצות חבטה מרוג'רס הורנסבי וזכה ב"טריפל קראון" של האיגוד האמריקאי עם ממוצע 0.366 ו-46 הום ראנס.
הילד מגיע
הוא ערך את הופעת הבכורה שלו מול היאנקיז ב-20 באפריל 1939. מנהל הציוד ג'וני אורלנדו כינה אותו "הילד" (The Kid), והשם האריך ימים יותר מכל מי שהשתמש בו לראשונה. מאזן הרוקי שלו - 0.327, 31 הום ראנס, 145 ריצות שהוכנסו (RBIs) - הפך אותו לרוקי הראשון שהוביל את הליגה ב-RBIs. בייב רות' הכריז עליו כרוקי השנה.
עונת 1941 החלה עם שבר בקרסול באימוני האביב והסתיימה כאחת העונות ההתקפיות הגדולות בהיסטוריה: 0.406, 37 הום ראנס, 120 RBIs. אחוז העלייה לבסיס שלו (0.553) עמד כשיא עד שבארי בונדס שבר אותו ב-2002; ה-OPS שלו (1.287) היה הגבוה ביותר שנרשם בליגות הבכירות בין 1923 ל-2001. הוא ניצח במשחק האולסטאר של אותה שנה עם הום ראן באינינג התשיעי, חבטה שלדבריו ביצע בעיניים עצומות וש"נשארת עד היום לחבטה המרגשת ביותר בחיי."
הוא לא זכה בתואר ה-MVP: רצף 56 המשחקים של ג'ו דימאג'יו הכריע את הכף, 291 קולות לעומת 254. ב-1947, לאחר שזה עתה זכה בטריפל קראון, ויליאמס הפסיד שוב לדימאג'יו בהפרש של נקודה אחת בלבד, לאחר שכותב אחד השמיט אותו לחלוטין מתוך רשימת עשרה מועמדים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →חמש שנים במדים
ויליאמס הצטרף למילואים של חיל הים במאי 1942, הוסמך כטייס בחיל הנחתים ב-1944, התאמן על ה-F4U קורסייר והעביר את המלחמה בהדרכה בבסיס האווירי פנסקולה. לאחר מכן, בגיל שלושים ושלוש, הוא נקרא שוב לשירות במלחמת קוריאה בינואר 1952. לאחר אימון רענון על מטוס הסילון F9F פנתר הוא הצטרף לטייסת VMF-311 בפוהאנג. ב-16 בפברואר 1953, כשטס כטייס משנה לאסטרונאוט לעתיד ג'ון גלן במשימה של 35 מטוסים ליד פיונגיאנג, ויליאמס ספג אש נגד מטוסים שהרסה את המערכות ההידראוליות והחשמליות שלו; הוא הנחית את המטוס על גחונו בבסיס K-13. הוא הטיס 39 משימות קרביות וזכה במדליית האוויר עם שני כוכבי זהב. גלן כינה אותו אחד הטייסים הטובים ביותר שהכיר. השירות עלה לויליאמס בכחמש עונות - כמעט בוודאות 600 הום ראנס בקריירה, ואולי אף ניסיון לשבור את שיאו של רות' שעמד על 714.
מדע החבטה
מה שהבדיל את ויליאמס מחובטים אחרים היה השיטה. הוא השתמש במחבט קל יותר מבני דורו כדי להניף אותו מהר יותר, חילק את אזור הסטרייק לרשת, וחבט רק בכדורים באזורים שבהם יכול היה לגרום לנזק - משמעת שהניבה 2,021 בסיסים חופשיים (walks) ויחס של 0.2065 בין בסיסים חופשיים להופעות בצלחת, הגבוה ביותר מכל חבר בהיכל התהילה. הוא כתב את הכל בספר "מדע החבטה" (The Science of Hitting) ב-1970, וחובטים מקצועיים עדיין קוראים אותו.
המאזן: 2,292 משחקים, כולם עם בוסטון, ממוצע חבטות של 0.344, 521 הום ראנס, 1,839 RBIs, ואחוז עלייה לבסיס של 0.482 שעדיין נותר הגבוה ביותר בתולדות הספורט. שישה תוארי חבטה, שני טריפל קראון (1942, 1947), שני תוארי MVP (1946, 1949), ותשע-עשרה בחירות לאולסטאר. ב-1949 הוא החמיץ טריפל קראון שלישי ב-0.00016 והגיע לבסיס ב-84 משחקים רצופים.
אבירי המקלדת
הוא היה גם במלחמה עם בוסטון, כשכינה את העיתונות המקומית "אבירי המקלדת" ומעולם לא סלח על כתבה במגזין מ-1948 שציטטה את אמו. לאחר שזכה לקריאות בוז על שתי טעויות ב-1950, הוא קד בלעג לקהל וירק לעבר היציעים. באוגוסט 1956, לאחר שהפיל כדור גבוה של מיקי מנטל, הוא ירק לעבר מציק ונקנס ב-5,000 דולר - אך למחרת חבט את הום הראן המכריע וזכה לתשואות עמידה. "מ-1956 ואילך," אמר, "הבנתי שהאנשים בעדי.". הוא עדיין סירב להוריד את כובעו, ולא עשה זאת עד ליום טד ויליאמס ב-1991.
זה כלל את ה-28 בספטמבר 1960, כאשר חבט הום ראן בחבטה האחרונה שלו בקריירה והקיף את הבסיסים מבלי להכיר באיש. ג'ון אפדייק כתב על כך במגזין "הניו יורקר" תחת הכותרת "אוהדי האב מנפרדים מהילד", וטבע את המשפט שקיבע את ויליאמס בספרות האמריקאית: "אלים אינם עונים למכתבים."
מדוע טד נקרא גאון
המקרה של ויליאמס אינו אינטלקטואלי במובן המקובל, ויהיה זה לא ישר להעמיד פנים אחרת. הוא נשען על מיומנות - אך למיומנות יש תוכן ספציפי ומוחי בצורה יוצאת דופן, וזה מה שאנשים מתכוונים במילה הזו. הוא היה בין החובטים הראשונים שהתייחסו לפעולה כמערכת שניתן לנתח ולא כמתת אל מולדת. רשת אזור הסטרייק, המחבט הקל שנבחר כדי להשיג מהירות, הסירוב לחבוט מחוץ לאזורי הנזק שלו, ההרגל לקחת את הכדור הראשון כדי לאסוף מידע: זהו חובט שמריץ מודל, וסך הבסיסים החופשיים הם החתימה של המודל הזה. הוא גם יכול היה לבטא זאת, מה שאף אחד מעמיתיו לא יכול היה. "מדע החבטה" שורד כי הוא ניתוח אמיתי ולא זיכרונות.
הטענה שכנגד היא משמעותית. חלק גדול מהאגדה נשען על ראייה ורפלקסים מופלאים - כישרונות פיזיים, לא תובנה. קריירת האימון שלו, המבחן האמיתי לכך אם ניתן להעביר את השיטה, הייתה רגילה לאחר שנה ראשונה חזקה; הוא הודה בחוסר סבלנות כלפי שחקנים פחותים ובכך שמעולם לא כיבד מגישים. היסטוריונים ממקמים אותו לצד רות' ובונדס בין החובטים הפרודוקטיביים ביותר אי פעם, אך זו טענה לגבי תפוקה. הטענה לגאונות היא צרה יותר וטובה יותר: הוא פיצח מדוע זה עבד.
מורשת
ויליאמס, שנבחר להיכל התהילה בסבב הראשון ב-1966, השתמש בנאום ההכתרה שלו כדי לטעון למען גברים שלא היו שם: "אני מקווה שיום אחד השמות של סאצ'ל פייג' וג'וש גיבסון יוכלו איכשהו להתווסף כסמל לשחקנים השחורים הגדולים שלא נמצאים כאן רק בגלל שלא ניתנה להם הזדמנות." פייג' הוכנס ב-1971, גיבסון ב-1972. הוא אימן את הוושינגטון סנאטורס למאזן של 86-76 ב-1969, עונתם המנצחת היחידה בעיר, ומימן בשקט את קרן ג'ימי בבית החולים דנה-פרבר במשך עשורים, לעיתים קרובות שילם בעצמו את החשבונות הרפואיים של הילדים.
ג'ורג' הרברט ווקר בוש העניק לו את מדליית החירות הנשיאותית ב-1991. הוא מת מדום לב בפלורידה ב-5 ביולי 2002, בגיל שמונים ושלוש, ולאחר מכן הגיע לחיים שלאחר המוות מוזרים: ילדיו, בניגוד לצוואה שציינה שריפה, שלחו את גופתו למתקן הקריוניקה אלקור (Alcor) על בסיס הסכם משפחתי שנחתם על מפית. בוסטון קראה מנהרת נמל על שמו; הרד סוקס פרשו את מספר 9. הוא קיבל את הכתובת על המצבה שביקש: "הנה הולך החובט הגדול ביותר שחי אי פעם."