טהאר דג'אוט: העט שניסו להשתיק
"הוא הפעיל עט אימתני שיכול הייתה להיות לו השפעה על מגזרים אסלאמיים." כך הסביר אחד מתוקפיו של טהאר דג'אוט, בדיעבד, מדוע יתה קבוצה חמושה פעמיים בראשו של סופר וסופר-עיתונאי מחוץ לביתו באלג'יר. דג'אוט מת שבוע לאחר מכן, והפך לאחד הקורבנות הראשונים והבעלי המשמעות הסמלית ביותר במסע ההתנקשויות שניהלו מיליטנטים איסלאמיסטים נגד אינטלקטואלים אלג'יראים בשנות ה-90 של המאה ה-20 – הוא נהרג לא בשל מעשה אלימות משלו, אלא בשל הסכנה המסוימת שמשפטי נחשבו כמי שמהווים.
קול קבילי בספרות האלג'יראית
דג'אוט נולד ב-11 בינואר 1954 בכפר אולח'ו, באזור קביליה באלג'יר – אזור דובר ברברית שזהותו התרבותית המובחנת בתוך המדינה האלג'יראית נותרה זרם תחתי שקט בכתיבתו לאורך כל הקריירה שלו. הוא צמח מתוך העיתונות האלג'יראית, עבד במגזין Algérie Actualité, ועד סוף שנות ה-80 ביסס את מעמדואחד מהדמויות הספרותיות המשמעותיות במדינה, כשהוא עובד במקביל בשירה, פרוזה ועיתונות במקום לבחור בצורה יחידה אחת. הסירוב הזה להתמחות – תנועה זורמת בין רפורטז'ה, שירה ורומן לאורך קריירה של פחות משני עשורים – הוא עצמו חלק ממה שמצביעים עליו פרשנים מאוחרים יותר כשהם מתארים אותו כסופר שהמעורבות שלו בחברה האלג'יראית הייתה מוחלטת ולא מוגבלת למוסכמות של זאנר כלשהו.
גוף יצירה חוצה ז'אנרים
היצירה הספרותית של דג'אוט החלה באוספי שירה שפורסמו בין 1975 ל-1982, בטרם עבר לפרוזה עם L'exproprié (1981) ו-Les Chercheurs d'Os (1984). L'invention du Désert (1987) ו-The Watchers (1991) באו בעקבותיהם, ובנו גוף יצירה שחיבר בין פרוזה עלילתית לאינסטינקטים הליריים של שירתו. הרומן האחרון שלו, הקיץ האחרון של השכל (The Last Summer of Reason), הושאר לא גמור במותו ופורסם לאחר מותו בצרפתית ב-1999 על ידי Éditions du Seuil, ועיבוד באנגלית מאת מרזולין דה יאגר הופיע ב-2001, כשהוא נושא הקדמה מאת חתן פרס נובל וול סוינקה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הספרן שלא רצה לסגור את חנותו
הקיץ האחרון של השכל עוקב אחר בועלם יקר, ספרן המנסה לשרוד במדינה שהפכה מרפובליקה ל"קהילה באמונה" פונדמנטליסטית. ככל שהמשטר מהדק את אחיזתו בחיי הרוח – ואוסף אפילו תחזיות מזג אוויר כאתגר לסמכות אלוהית – חנות הספרים של יקר הופכת למקום מסוכן מרגע לרגע, והפנייה של בתו שלו לפנאטיות מביאה את המשבר ישירות לביתו. השכנוע המרכזי של הרומן, המנוסח בעמודיו שלו, הוא ש"מילים, המונחות זו לצד זו, מביאות ספק ושינוי" – השפה עצמה מטופלת כמהותית חתרנית לשליטה טוטליטרית, וספרים כמרכזי מחסה וסכנה כאחד עבור אלה שמוכרים וקוראים אותם. בהתחשב בכך שדג'אוט נהרג בשל כתיבתו בטרם הספיק לסיים את הספר, הרומן נקרא כיום כמשהו קרוב יותר לנבואה מאשר לאלגוריה.
נרצח בשל עט
ב-26 במאי 1993, הותקף דג'אוט בעוזבו את ביתו באלג'יר על ידי חברים בקבוצה האסלאמית המזוינת (GIA), חלק ממסע רחב יותר של חיסולים שכוונו נגד עיתונאים, סופרים, אנשי אקדמיה ואינטלקטואלים חילוניים אחרים במהלך מלחמת האזרחים של אלג'יר. הוא מת מפצעיו ב-2 ביוני 1993, בגיל שלושים ותשע. אחד האנשים האחראים לרצח הסביר לאחר מכן את נימוקי הקבוצה באופן ישיר: כתיבתו של דג'אוט נחשבה מסוכנת בדיוק משום שהייתה אפקטיבית – הודאה נדירה מצד מתנקש המציינת את כוחם הספציפי של פרוזת הקורבן כמניע להשתקתה.
מורשת לאחר המוות
רציחתו של דג'אוט הפכה לאחד המעשים המזוויעים המוקדמים המובהקים של מה שהאלג'יראים מכנים "העשור השחור", מלחמת האזרחים בין המדינה לקבוצות איסלאמיסטיות חמושות שהרגה לפי הערכות 150,000 עד 200,000 בני אדם לאורך שנות ה-90. ה-BBC הפיק סרט תיעודי על חייו ומותו, Shooting the Writer, שהוצג על ידי סלמאן רושדי – שחי בעצמו באותו זמן תחת פתווה מוות עבור פסוקי השטן – זוגיות שמיקמה את ההתנקשות בדג'אוט בתוך הסיפור הרחב יותר של סופרים שהיו יעד לקיצוניות דתית באותו עשור. הקיץ האחרון של השכל, שהושאר לא שלם, נקרא מאז ונלמד הן כרומן בפני עצמו והן כמסמך של אקלים הפחד המדויק שהרג את מחברו בטרם הספיק לסימו.
מדוע טהאר נקרא גאון
התיעוד הזמין אינו מעניק לדג'אוט את המערך הביקורתי המורחב – עשורים של ביקורות, ציטוטי פרסים, ראיונות על מלאכת הכתיבה – שתומך בטענת "גאון" עבור רוב הסופרים האחרים ברשימה זו, והיושר מחייב לומר זאת בפשטות: המקרה הספרותי הספציפי עבורו נשען כמעט לחלוטין על רומן אחד לא גמור, שפורסם לאחר מותו, וגוף קטן של פרוזה מוקדמת ושירה שלא תורגמו או נבחנו באותה רמיזה במקורות בשפה האנגלית. מה שהתיעוד כן תומך בו, בבירור, הוא שלדג'אוט הייתה מתנה נדירה וספציפית ככותב של בהירות מוסרית חד: "עט אימתני", בהערכתו המצמררת של רוצחו, המסוגל לערער תנועה פונדמנטליסטית חמושה עד כדי כך ששפטה את משפטיו ראויים לרצח עבורם. הקיץ האחרון של השכל עצמו, בקריאה הזמינה מעלילתו ותזתו המרכזית – שמילים מסוכנות מטבען לשליטה סמכותית – נקרא כטיעון בהיר ונבואי על ההימורים של הספרות, המחוזק עוד יותר בשל העובדה שמחברו שילם על טיעון זה בחייו בטרם הספיק להשלימו. האם זה מסתכם בגאונות ספרותית במובן הפורמלי והטכני הנטען עבור יהושע או דונוסו, או במשהו סמוך ונדיר לא פחות – אומץ מוסרי המבוטא באמצעות סיפורת בעוצמה מספקת כדי להיחשב כאיום אמיתי בעיני האנשים להם התנגד – היא הבחנה שהעדויות הנותרות אינן יכולות ליישב במלואן, וחשבון זה לא ינפח אותה מעבר למה שהמקורות מתירים.
מורשת
דג'אוט זכור מעל הכל כקדוש מעונה של הספרות האלג'יראית, סופר שנהרג במיוחד בשל הבהירות וההגעה של התנגדותו לקיצוניות דתית, ומותו נותר אחד האיורים המובהקים ביותר בהיסטוריה הספרותית המודרנית של מדינה ותנועה המכירות שתיהן, בדרכים השונות שלהן, שמשפטיו של סופר יכולים להיחשב מסוכנים באמת עד כדי רצח עבורם.