טאהר בן ג'לון: הפסיכותרפיסט שהפך למצפונה של צרפת
הוא כיוון את אוזנו לעבר עובדים מהגרים שהגיעו אליו שבורים מהגלות, ואז השקיע את הניסיון הזה במספרים מומצאים שבנה מאותם חומרים: עקורים, כפולים, ולא אמינים. טאהר בן ג'לון (Tahar Ben Jelloun) הפך עבודה קלינית בפריז לשיטה ספרותית, ובשנת 1987 הפך לסופר הראשון ממוצא ערבי שזכה בפרס הספרותי הנחשק ביותר בצרפת, פרס גונקור (Prix Goncourt).
ילדות במדינה, השכלה מפוצלת
בן ג'לון נולד בדצמבר 1944 בפאס, מרוקו, למשפחה צנועה — אביו היה סוחר תבלינים וחייט — ברובעים הצפופים של המדינה העתיקה, אחד מארבעה ילדים. השכלתו היוותה בעצמה שיעור מוקדם בדואליות תרבותית: בית ספר קוראני בגיל חמש, שתרגל אותו בשינון ודקלום, ולאחר מכן בית ספר דו-לשוני צרפתי-ערבי בגיל שבע, כאשר בוקר צרפתי פינה את מקומו לאחר צהריים בערבית. בגיל שמונה-עשרה עבר לטנג'יר לצורך לימודים תיכוניים לפני שנרשם לאוניברסיטת מוחמד החמישי ברבאט בשנת 1963 כדי ללמוד פילוסופיה. שם הוא התחבר לחוג שסבב סביב כתב העת Souffles והמשורר עבד אל-לטיף אל-לעבי (Abdellatif Laabi), התסיסה של הספרות המרוקאית הפוסט-קולוניאלית שהוציאה את קובץ השירה הראשון שלו בשנת 1971, השנה שבה השלים את לימודי הפילוסופיה ועזב לצרפת.
מהמרפאה לרומן
בפריז, בן ג'לון עבר הכשרה מחדש בעבודה סוציאלית פסיכיאטרית, וקיבל דוקטורט מאוניברסיטת פריז בשנת 1975 עם מחקר שהתמקד במחיר הפסיכולוגי של הגלות בקרב פועלים גברים מצפון אפריקה. הוא תמך בעצמו במשך שנים כפסיכותרפיסט פעיל לפני שביסס את עצמו כסופר במשרה מלאה, והוא אמר שהעבודה הקלינית מעולם לא עזבה באמת את יצירתו הבדיונית: דיווחי העצמי השבורים של מטופלים הפכו לתבנית עבור המספרים הלא-אמינים ונקודות המבט המשתנות שמגדירים את הרומנים שלו. הרומן הראשון שלו, Harrouda, הופיע בשנת 1973; ההכרה נבנתה בהדרגה לאורך העשור הבא ולא הגיעה בבת אחת.
טרילוגיית אחמד/זהרה והגונקור
הפריצה הגיעה עם ילד החול (L'Enfant de sable, 1985), סיפורה של נערה מרוקאית שגודלה כבן כדי לספק אב שהיה אובססיבי להולדת יורש זכר — רומן על מגדר, כוח והסתרה בתוך משק בית פטריארכלי נוקשה. ספר ההמשך שלו, הלילה הקדוש (La Nuit sacrée, 1987), עקב אחרי אותה דמות, אחמד/זהרה, לתוך רגיסטר סוריאליסטי, חלומי השזור בריאליזם קסום, וזכה בפרס גונקור, הפרס הספרותי העתיק והיוקרתי ביותר בצרפת — תקדים עבור סופר ממוצא ערבי. פרק נוסף, הלילה הלא נכון, הרחיב את המחזור. לאורך תשעה רומנים, בתוספת שירה, מסות וסיפורת קצרה, בנה בן ג'לון גוף עבודה המאורגן סביב זהות מפוצלת לאורך תפר: מגדר מול ציפיות, מהגר מול מולדת, שפה צרפתית מול שפת אם ערבית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →כתיבה בצרפתית, חשיבה בשני עולמות
הפיצול האחרון הוא כזה שבן ג'לון התייחס אליו ישירות ולעיתים קרובות. ערבית הייתה שפת אמו, אך הוא בחר לכתוב את יצירתו הבדיונית בצרפתית, והסביר בפשטות שהוא כותב "בשפה שאני יכול לשלוט בה בצורה הטובה ביותר", ושהוא יכול לחבר מאמר או הרצאה בערבית אך לא רומן — הבחנה שהוא גם ניסח כאחת של חופש, באומרו שהוא מרגיש חופשי יותר בכתיבה בצרפתית. הבחירה משכה ביקורת מצד חוגים מסוימים כשותפות לדבר עבירה עם השפה הקולוניאלית, גם בעת שבנתה את קהל הקוראים הצרפתי שלו למיליונים, ומבקרים טענו שהחומר המרוקאי שלו מעשיר בו-זמנית את הספרות הצרפתית ומסתכן באריזת התרבות שלו לצריכה חיצונית. הוא ענה למתח הזה בכך שכתב ישירות לקהל רחב ולא רק לאליטה ספרותית: ספרו משנת 1998 גזענות מוסברת לביתי, הבנוי כדיאלוג פשוט העונה על שאלותיו של ילד בנושא דעות קדומות, הפך לרב-מכר ברחבי העולם דובר הצרפתית ותורגם ליותר מעשרים שפות, ואחריו הגיעו כרכים נלווים על האסלאם ונושאים אחרים שנועדו לאותו קהל קוראים צעיר.
זכויות אדם ודיון ציבורי
לצד הסיפורת, בן ג'לון בנה קריירה מקבילה כמסאי ואינטלקטואל ציבורי העוסק בזכויות אדם, מדיניות הגירה והיחס לקהילות צפון אפריקאיות בצרפת, כולל אירוח צרפתי: גזענות ומהגרים מצפון אפריקה, פולמוס ישיר נגד האפליה שאותה חקר קלינית עשורים קודם לכן. הוא כתב טורים ופרשנויות חוזרים ונשנים בעיתונות הצרפתית לאורך ארבעה עשורים, מה שהפך אותו לאחד הקולות הצפון אפריקאיים הבולטים ביותר בחיי הציבור הצרפתיים — סופר שדעתו על מדיניות הגירה או אסלאם מבוקשת באותה מידה כמו דעתו על ספרות.
פרסים והחמצה קרובה עם סטוקהולם
מעבר לגונקור, בן ג'לון מונה לאביר מסדר האמנויות והספרות בשנת 1983 ואסף הוקרות נוספות על שירתו ועל סיפורתו המאוחרת לאורך קריירה המשתרעת כעת על פני יותר מחמישה עשורים. הוא גם נמנה בין המועמדים ברשימה הקצרה לפרס נובל לספרות בשנים עוקבות, עדות למעמד בשורה הראשונה של הספרות הצרפתית בת זמננו גם ללא הפרס האולטימטיבי. עמיתים ומראיינים שכתבו עליו פרופילים, כולל ה-Paris Review, מתארים אותו כדמות בעלת חמימות אישית יוצאת דופן ואדיבות טבעית, תכונות הניצבות לצד נושאים ללא רחמים — התעללות, אלימות מגדרית, גזענות, גלות — העוברים לאורך ספריו.
מדוע טאהר מכונה גאון
המקרה נשען על מיומנות ספרותית ספציפית וניתנת להוכחה: בן ג'לון לקח הבנה קלינית של טראומה ותרגם אותה ישירות לטכניקה נרטיבית, תוך שימוש במספרים לא אמינים ונקודות מבט מדורגות ומשתנות כדי לייצג זהות שבורה פסיכולוגית מבפנים, בצורה שמושבעים, מבקרים וקוראים סימנו בעקביות כמקורית מבחינה צורנית ולא רק כעשויה היטב. חבר השופטים של פרס גונקור לא העניק לו פרס על מלאכת מחשבת בז'אנר מוכר; הם תגמלו דרך חדשה וספציפית לספר על מגדר ואישיות בתוך החברה האסלאמית, והכבוד להיות הסופר הערבי הראשון שקיבל אותו נשמר במשך כמעט ארבעים שנה, כשלעצמו מדד לכמה נדיר נשפט הישגו בתוך אותו מוסד.
הגבול הכנה לטענה הוא שהגאונות של בן ג'לון, כפי שהיא מכונה, היא ספרותית ופסיכולוגית, לא מדעית או אקדמית — שום מקור לא מייחס לו תגלית אינטלקטואלית מחוץ לצורת הרומן, ואפילו מבקרים אוהדים מציינים שהחלטתו לכתוב בצרפתית ולא בערבית נקראה על ידי חלקם כפשרה שיווקית ולא כפשרה אמנותית גרידא, מה שמסבך כל טענה למקוריות טהורה. הוא נכלל ברשימה הקצרה לפרס נובל שוב ושוב אך מעולם לא זכה בו, עובדה ששומרת על תווית ה"גאון" כמחלוקת ולא כעובדה מוגמרת, הנשענת יותר על כוחם הייחודי של רומני אחמד/זהרה מאשר על רוחב היצירה הרחבה אך הלא אחידה שלו.
מורשת
פרס הגונקור של בן ג'לון משנת 1987 נותר ציון דרך בהיסטוריה של הספרות הצרפתית, שפתח מרחב לדור של סופרים פרנקופוניים מצפון אפריקה שהלכו בעקבותיו לתוך הזרם המרכזי של הספרות הצרפתית. מסות זכויות האדם הפשוטות שלו, במיוחד גזענות מוסברת לביתי, הרחיבו את השפעתו הרבה מעבר לחוגים ספרותיים לתוך כיתות לימוד ודיון ציבורי על דעות קדומות והגירה ברחבי העולם דובר הצרפתית, הישג שמעטים מבני זמנו הספרותיים יכולים לטעון לו.