סטאדס טרקל (Studs Terkel): המצפון המוקלט של אמריקה
לואי "סטאדס" טרקל (Louis "Studs" Terkel) בילה קרוב לחצי מאה כשהוא מכוון מיקרופון סלילים אל אנשים שאף אחד אחר לא חשב לשאול: פועל הפלדה, מרכזנית הטלפון, שורד מהירושימה, וסבל רכבת הפולמן. הוא הפך את תשובותיהם לכמה מכתבי העיון המתמשכים ביותר של המאה העשרים, ובכך הפך את המושג "היסטוריה שבעל-פה" לביטוי שמשמעותו חורגת מעבר לחדר הסמינרים.
משיכון בניו יורק ועד ללובי של מלון בשיקגו
טרקל נולד בשם לואי טרקל בעיר ניו יורק ב-16 במאי 1912, להורים מהגרים יהודים מרוסיה. כשהיה בן שמונה או תשע, עברה המשפחה לשיקגו, שם ניהלו הוריו את מלון וולס-גראנד (Wells-Grand Hotel), בית מגורים שהלובי שלו, שהיה גדוש במארגני איגודי עובדים, נוודים ודיירים מתווכחים, הפך לכיתת הלימוד הראשונה של טרקל בהקשבה. הוא קיבל תואר במשפטים מאוניברסיטת שיקגו ב-1934 אך מעולם לא עסק במקצוע; תנועת העבודה של תקופת השפל הכלכלי, דרמות רדיו ותיאטרון שמאלני עניינו אותו הרבה יותר מאשר אולם בית המשפט.
קול הרדיו של שיקגו
טרקל בנה את זהותו הציבורית בשידורי הרדיו. לאחר תקופות של השתתפות באופרות סבון ברדיו, שידורי ספורט ותקלוט תחת הכינוי "סטאדס" (שנלקח מהדמות הבדיונית סטאדס לוניגן), הוא קיבל את "תוכנית סטאדס טרקל" (The Studs Terkel Program) בתחנת WFMT של שיקגו ב-1952, תוכנית יומית בת שעה ששודרה, באופן מרשים, עד שנת 1997. במהלך ארבעים וחמש שנים אלו הוא ראיין מגוון עצום של אורחים, ממרטין לותר קינג הבן (Martin Luther King Jr.) וג'יימס בולדווין (James Baldwin) ועד בוב דילן (Bob Dylan) ופועלי מפעלים אנונימיים, כשהוא מתייחס למוזיקאי זוכה גראמי ולמלצרית באותה סקרנות לא ממהרת. הרשימה השחורה של תקופת המלחמה הקרה עלתה לו לזמן קצר בעבודתו בטלוויזיה לאחר שסירב להתכחש לקשריו עם גורמי שמאל, מה שדחף אותו עוד יותר לרדיו ולדפוס, שם הייתה לו יד חופשית יותר.
המצאת ז'אנר: ספרי ההיסטוריה שבעל-פה
ספרו הראשון של טרקל, ענקי הג'אז (Giants of Jazz), הופיע ב-1956, אך הסגנון המזוהה עמו הופיע עשור לאחר מכן עם רחוב דיוויז'ן: אמריקה (Division Street: America, 1967), פסיפס של קולות משיקגו שהורכב מתמלולי ראיונות ולא מקריינות של המחבר. הוא שכלל את השיטה לאורך סדרת ספרים שהפכה לסוג של אפוס אמריקאי לא רשמי: זמנים קשים (Hard Times, 1970), עדויות בעל-פה על השפל הגדול; עבודה (Working, 1974), שבו מנקי רחובות, עורכים ועובדות מין תיארו את השגרה והכבוד שבעבודתם; חלומות אמריקאיים: אבודים ומצואים (American Dreams: Lost and Found, 1980); והמלחמה הטובה (The Good War, 1984), כותרת שלקח, באופן מכוון, במרכאות אירוניות, על מלחמת העולם השנייה. מאוחר יותר הוא הפנה את אותה טכניקה כלפי גזע, מוות, אמונה והזדקנות, בספרים כמו גזע (Race, 1992) והאם המעגל לא יישבר? (Will the Circle Be Unbroken?, 2001). כל ספר הלך בשיטה שהייתה אנתרופולוגית לא פחות מעיתונאית: שעות של שיחות מוקלטות, שנערכו בקפידה למונולוג ששמר על הקצב והדקדוק של הדובר תוך השמטת שאלותיו של טרקל כמעט לחלוטין מהדף.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פרס פוליצר וכבוד ציבורי
הספר המלחמה הטובה זכה בפרס פוליצר לעיון כללי בשנת 1985, ובכך ביסס את מעמדו של טרקל כאיש ספרות אמריקאי מרכזי, למרות חסרונו של ייחוס ספרותי קונבנציונלי. הוא קיבל את מדליית הקרן הלאומית לספר על תרומה מכובדת לספרות אמריקאית, את המדליה הלאומית למדעי הרוח בשנת 1997, ותארים אקדמיים של כבוד רבים לאורך קריירה שנמשכה עד שנות התשעים לחייו; הוא פרסם את ספרו האחרון, נ.ב.: מחשבות נוספות מחיים של הקשבה (P.S.: Further Thoughts from a Lifetime of Listening), זמן קצר לפני מותו.
חיים פוליטיים לצד המיקרופון
טרקל מעולם לא הפריד בין הראיונות שלו לבין דעותיו הפוליטיות. כאיש ה"ניו דיל" (New Deal) ופעיל זכויות אזרח כל ימיו, הוא תמך באיגודי עובדים, התנגד למקארתיזם במחיר מקצועי של ממש, והגן על זכויות האזרח הרבה לפני שזה הפך לאופנתי בתקשורת המרכזית. תוכנית הרדיו שלו וספריו חלקו את השכנוע שאנשים שספרי ההיסטוריה השאירו בחוץ – פועלי מפעלים, מהגרים, מובטלים – החזיקו בעדות חשובה לא פחות מזו של כל סנאטור, ושרשמקול, שמופעל בסבלנות ובכבוד, יכול להוכיח זאת. השכנוע הזה לא היה רק סנטימנטלי; הוא עיצב את שיטתו. הוא התעקש על שיחה פנים אל פנים במטבח או במקום העבודה של הנושא במקום באולפן, מתוך אמונה שנוחות וסביבה מוכרת הולידו כנות שראיון רשמי לעולם לא היה מצליח להפיק. הוא היה מפורסם בקרב משתפי פעולה על כך שהופיע עם רשמקול לא אמין ולעיתים קרובות לא תקין – פרט שהפך לחלק מהדמות הציבורית העממית שלו, גם כשתהליך העריכה שלו מאחורי הקלעים היה קפדני ומכוון.
מעבר לספרים: מופיע ודמות ציבורית
הקריירה של טרקל הייתה רחבה יותר מהביבליוגרפיה שלו. הוא שיחק בטלוויזיה ובקולנוע, כולל תפקיד משנה בדרמת הבייסבול של ג'ון סיילס (John Sayles) מ-1988, שמונה בחוץ (Eight Men Out), וקולו הצרוד המזוהה מיד, המודגש על ידי סיגר דולק תמידית וחולצה משובצת אדומה, הפכו אותו לדמות קבועה בחיי הציבור של שיקגו ללא קשר לכל ספר בודד. הוא הנחה תוכניות טלוויזיה מקומיות בתחילת שנות ה-50 לפני שהרשימה השחורה סיימה את הפרק הזה, ואז בנה מחדש את הבמה שלו כמעט לחלוטין דרך הרדיו והדפוס, מסלול קריירה שהפך בעצמו לעדות עבור מעריציו לכך שהתמדה, ולא חסד מוסדי, היא שבנתה את המוניטין שלו.
מדוע סטאדס מכונה גאון
כינויו של טרקל כ"גאון" דורש איתור של האינטליגנציה לא בתובנה מבריקה בודדת, אלא בשיטה שהוא המציא במהותה ואז ביצע בקנה מידה עצום במשך עשורים: המשמעת לגרום לזר לדבר בכנות, האוזן העריכתית לחתוך שעות של הקלטה למונולוג שנקרא כאילו האדם נמצא בחדר, והענווה למחוק את עצמו מהדף כדי שקולו של הנושא, ולא שלו, יוביל את הספר. מבקרים ועמיתים בוועדת פוליצר, בקרן הלאומית לספר ובהיכל התהילה הספרותי של שיקגו אישרו למעשה את ההשקפה הזו בכך שהעניקו לו את הפרסים הגבוהים ביותר בספרות העיון על עבודה שהייתה, מבחינה טכנית, המילים של אנשים אחרים. טיעון הנגד הכן הוא אמיתי: טרקל היה עורך ואוצר יותר מאשר סופר בעל סגנון פרוזה, הראיונות שלו עוצבו על ידי בחירות של סינון ועריכה שחוקרים מסוימים טוענים שעיגלו פינות בסתירות בעדויות של מושאיו, והפורמט של "היסטוריה שבעל-פה" שאותו פופולריזציה לא היה המצאה שלו בלבד, שכן הוא נשען על פולקלוריסטים ועיתונאים דוקומנטריים מוקדמים יותר. מה שהיה ייחודי הוא השילוב: אוזן מאומנת על ידי עשורים של רדיו חי, אמונה דמוקרטית שדיבור רגיל ראוי לטיפול ספרותי, והסיבולת להמשיך בכך, שיחה מוקלטת אחת בכל פעם, במשך כמעט חמישים שנה.
מורשת
ארכיון WFMT מחזיק כיום יותר מחמשת אלפים מהראיונות של טרקל, מוקלטים דיגיטלית וניתנים לחיפוש, משאב שהיסטוריונים מתייחסים אליו כמקור ראשוני על אמריקה של המאה העשרים בזכות עצמו. ספריו נותרו פריטי חובה בקורסים להיסטוריה שבעל-פה ובעיתונאות, ו"בסגנון סטאדס טרקל" הפך לקיצור ביקורתי לכל פרויקט הבנוי ממילים של אנשים רגילים במקום מסיכום של מומחה.