ססטיבי וונדר: יום הולדת עשרים ואחד
ב-13 במאי 1971 הוא מלאו לו עשרים ואחת, וחוזה מוטאון (Motown) שעליו חתם בגיל אחד עשר פג. רוב כוכבי הילדים מחדשים ומקווין. וונדר הלך, ניהל משא ומתן במשך חודשיים, וחזר ביולי עם עסקה הכוללת תמלוגים של ארבעה עשר אחוזים ומשהו שמוטאון מעולם לא נתנה לאיש: שליטה בתקליטים שלו עצמו. במשך חמש השנים הבאות הוא ביצע שורת אלבומים שזכו בפרס הגראמי לאלבום השנה שלוש פעמים ברציפות — הישג ששום אמן אחר לא הצליח עם שלושה הוצאות עוקבות.
סגינו
סלבנד הארדאווי מוריס (Stevland Hardaway Morris) נולד ב-13 במאי 1950 בסגינו שבמישיגן, שישה שבועות לפני הזמן. באינקובטור, אוויר עשיר בחמצן הפסיק את צמיחת עיניו וניתק את רשתיותיו — רטינופתיה של פגים, אז סיכון נפוץ ולא מובן היטב של טיפול בזהירות ילודים. הוא עיוור מאז ינקותו. כשהיה בן ארבע אמו העבירה את המשפחה לדטרויט, שהייתה במקרה העיר שבה ברי גורדי בנה חברת תקליטים.
סטיבי הקטן
בגיל אחד עשר הוא נשמע מבצע שיר בשם "Lonely Boy" מאת רוני ווייט מהמירקלס (The Miracles), שלקח אותו לאודישן במוטאון. גורדי החתים אותו בלייבל טמלה (Tamla), והמפיק קלרנס פול סיפק את השיווק: סטיבי וונדר הקטן (Little Stevie Wonder).
הגימיק עבד כמעט מיד ואז הפך לבעיה. "Fingertips (Pt. 2)", אימון מפוחית חי שהופק ב-1963, הגיע למקום הראשון כשהיה בן שלוש עשרה, והפך אותו לאמן הסולו הצעיר ביותר אי פעם בראש המצעד האמריקאי. מה שבא אחר כך היה שמונה שנים כנכס של מוטאון — מערכת ביתית עם כותבי בית, מפיקי בית וצליל בית, שבה הלייבל החליט מה האמנים שלו מקליטים. לוונדר היו להיטים בתוכו, כולל "My Cherie Amour". לא הייתה לו מילה.
המשא ומתן מחדש
המשא ומתן מחדש של 1971 הוא הציר של הקריירה שלו ואחד מהמהלכים הנבונים ביותר שעשה מוזיקאי כלשהו. החוזה שנחתם על ידי קטין פג תוקף עם הגיעו לבגרות; במקום לחתום על שינוי, הוא נתן לו לפוג לחלוטין, מה שהסיר את כוח המיקוח של מוטאון.
הוא גם הבין מה הוא רוצה לעשות עם החירות. בשומעו את התקליטים האלקטרוניים של להקת TONTO Expanding Head Band, הוא שכר את יוצריהם, רוברט מרגולף וمالקולם ססיל, והציב את הסינתסייזר המודולרי העצום שלהם במרכז הצליל שלו. החוזה החדש, שנחתם ביולי 1971, העניק לו את שיעור התמלוגים ואת האוטונומיה היצירתית. הוא היה בן עשרים ואחת וכעת היה לו אולפן הקלטות, כנגן שאף אחד אחר במוזיקת הסול לא השתמש בו, ואף אחד לשאול אותו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →התקופה הקלאסית
Music of My Mind (1972) פתח את הרצף. Talking Book, בהמשך אותה שנה, כלל את "Superstition", ריף הבנוי על דמות קצרית כל כך כבדה עד שפקד כטיעון. הוא בילה את יוני ויולי 1972 כמופע חימום בסיבוב הופעות אמריקאי של הרולינג סטונס, מה שהעביר את המוזיקה שלו לקהלי רוק לבנים מבלי שישנה תו אחד ממנה.
Innervisions הגיע ב-1973, קשה יותר בנושא ובטון. Fulfillingness' First Finale הגיע ב-1974, ו-Songs in the Key of Life — אלבום כפול עם תקליטון בופ (EP) — ב-1976. הוא הפך לתקליט הראשון של אמן אמריקאי שהופיע ישר במקום הראשון, והחזיק בתפקיד במשך ארבעה עשר שבועות לא רצופים. שלושת האלבומים הללו לקחו כל אחד את הגראמי לאלבום השנה.
מה שהפוך את הריץ ליחיד במינו לא היה כתיבת השירים לבדה אלא השלמות. וונדר ניגן בפפסנתר, סינתסייזר, מפוחית, קונגס, תופים, בונגוס, עוגב, מלודיקה וקלבינט, ועל חלק ניכר מהחומר הזה הוא ניגן כמעט הכל בעצמו, כתב אותו, שר אותו והפיק אותו. האלבומים הם עבודת אדם אחד בחדר עם מכונות, ברגע שבו זו לא הייתה הדרך שבה נעשו תקליטים.
כביש בין-מדינתי 85
השיא כמעט הסתיים באמצעו. בתוך שלושה ימים מ-Innervisions, ב-6 באוגוסט 1973, מכונית השכרה של וונדר פגעה במשאית שטוחה בכביש בין-מדינתי 85 בצפון קרוליינה. הוא סבל משבר בגולגולת ובחבלת ראש, איבד את חוש הטעם זמנית וחלק מחוש הריח לצמיתות. הוא חזר להקליט בשנה שלאחר מכן עם Fulfillingness' First Finale, שזכה בראשון מתוך שלושת פרסי אלבום השנה הרצופים.
הקמפיינים
הוא המשיך לחדש מעבר לשיא. Journey Through "The Secret Life of Plants" (1979) היה ההקלטה הדיגיטלית הראשונה שלו ואחד האלבומים הפופולריים המוקדמים ביותר שנעשו בטכנולוגיה זו — מבחינה מסחרית שגגה, מבחינה טכנית לפני התעשייה.
הפוליטיקה הלכה לצד. הסינגל שלו מ-1980 "Happy Birthday" נכתב ככלי קמפיין להפוך את יום הולדתו של מרטין לותר קינג הבן ליום חג פדרלי, והקמפיין הצליח. כאשר "I Just Called to Say I Love You" זכה בפרס האוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר בשנת 1984, הוא קיבל אותו "בשם נלסון מנדלה", וממשלת דרום אפריקה הגיבה באסירת המוזיקה שלו מכל הרדיו הממלכתי. הוא עבד עם פול מקרטני על "Ebony and Ivory" והופיע ב-Bad של מייקל ג'קסון.
מדוע סטיבי מכונה עילוי
הניסוח של בריטניקה הוא "אחת הדמויות המוזיקליות היצירתיות ביותר של סוף המאה ה-20", וזהיר וכנראה נכון. הפקולטה המסוימת היא אינטגרציה: וונדר הוא אחד ממעט מוזיקאים שהיו בו-זמנית מהשורה הראשונה ככותב שירים, זמר, נגן, מעבד ומפיק, ושילבו את כל החמישה בתוך תקליט יחיד ללא ועדה.
הממד הקוגניטיבי אמיתי וספציפי, וכדאי לציין אותו ללא סנטימנטליות. בעבודתו כעיוור, הוא לא יכול לקרוא תווים, לכתוב תרשים או לבדוק מיקס מול סימון. כל עיבוד — רב-חלקים, רב-כלים, צפוף מבחינה הרמונית — היה צריך להיות מנוסח ומוחזק בזיכרון ומבוצע באוזן, שכבה אחר שכבה, ואז מועבר באופן מילולי למהנדסים. זוהי שיטת עבודה שונה מכל אחד מבני דורו, ועשרת הכלים שהוא מנגן הם הכלים שלה ולא טריק למסיבה.
המקרה הנגדי הוא שהמוניטין נשען כמעט לחלוטין על חמש שנים. התוצרת שלאחר 1980 נחשבת בדרך כלל לחלשה בהרבה, והפרס של האקדמיה הוענק לאחד מהשירים הקלילים ביותר שלו עשור לאחר האלבומים שהקנו לו את מעמדו. הצליל הקלאסי לא היה שלו לבד גם כן: ההנדסה של מרגולף וססיל הייתה מכוננת, לא אקראית, והם מעולם לא קיבלו קרדיט פרופורציונלי לכך. ומסגרת "העילוי העיוור" שימשה לעתים קרובות כדי להפוך אותו למעורר השראה במקום להתייחס אליו ברצינות כפי שהיה בעיקר — מוזיקאי עובד שקרא חוזה טוב יותר מהלייבל שלו.
מורשת
וונדר זכה בעשרים וחמישה פרסי גראמי, יותר מכל אמן סולו אחר, בתוספת פרס מפעל חיים של גראמי בשנת 1996. הוא נכנס להיכל התהילה של הרוק אנד רול בשנת 1989 וקיבל את מדליית החירות הנשיאותית בשנת 2014. גאנה העניקה לו אזרחות בשנת 2024. הוא מכר מעל 100 מיליון תקליטים.
רולינג סטון דירג אותו כזמר השביעי הגדול ביותר בכל הזמנים; הניו יורק טיימס מיקם אותו בין songwriters האמריקאים החיים הגדולים ביותר ב-2026. הקונצנזוס הביקורתי התיישב היכן שהוא בדרך כלל איתו — שחמשת האלבומים בין 1972 ל-1976 מהווים את אחד הרצפים החזקים ביותר בתולדות המוזיקה הפופולרית, ושקיימים משום שבן עשרים ואחת נתן לחוזה לפוג ביום הולדתו.