סופיה טולסטיה: האישה שהעתיקה את מלחמה ושלום
היא העתיקה את מלחמה ושלום (War and Peace) שבע פעמים, מההתחלה ועד הסוף, לאור נרות, לאחר שהילדים והמשרתים הלכו לישון, בעזרת עט טבול בדיו. היא הייתה בהריון שש-עשרה פעמים וילדה שלושה-עשר ילדים. היא ניהלה את האחוזה, ניהלה משא ומתן עם מוציאים לאור, צילמה יותר מאלף תצלומים וכתבה יומן באורך ובכנות כאלו, שהוא נקרא כיום כיצירה ספרותית בזכות עצמה. בעלה הוא הסופר המפורסם ביותר בהיסטוריה הרוסית. הנישואים הללו נחשבים בדרך כלל לאחד הזוגות האומללים בהיסטוריה הספרותית, והיא כתבה את רוב העדויות לכך.
ברס (Behrs)
סופיה אנדרייבנה ברס (Sophia Andreyevna Behrs) נולדה ב-3 בספטמבר 1844 — 22 באוגוסט לפי הלוח הישן — בפוקרובסקויה-סטרשנבו, השנייה מבין שלוש בנותיהם של אנדריי יבסטפייביץ' ברס, רופא בלטי-גרמני בחצר הקיסרית, וליובוב אלכסנדרובנה איסלבינה. סבא-רבא מצד אמה היה הרוזן פיוטר זבודובסקי, שר החינוך הראשון בהיסטוריה הרוסית. זו הייתה חברה מוסקבאית משכילה ובעלת קשרים, לא אצולה מחוזית.
היומנים כמתנת חתונה
היא נישאה ללב טולסטוי (Leo Tolstoy) ב-17 בספטמבר 1862, בהיותה בת שמונה-עשרה; הוא היה מבוגר ממנה בשש-עשרה שנים. בערב החתונה הוא מסר לה את יומניו, שתעדו את ההיסטוריה המינית שלו עם משרתות — כולל העובדה שהוא הביא ילד לעולם עם אישה שעדיין חיה באחוזה שאליה היא עמדה לעבור. זה היה מעשה של כנות וידוי ששימש, בפועל, כפצע שלא הגליד מעולם.
היומן שלה נפתח בצדו השני של האירוע. הרשומות המוקדמות יוצאות דופן בחוסר הזהירות שלהן: הידיעה ש"הוא אהב והעריץ כל כך הרבה נשים"; הרישום מדצמבר 1862 שבו היא מסתכלת על כלי הנשק בבית וכותבת: "הסתכלתי על הפגיון והרובים בשמחה כזו". היא הבחינה במה שההריון עשה לתשומת הלב שלו — "אישה מגלה אם בעלה באמת אוהב אותה רק כשהיא בהריון" — והיא הבחינה בכישלונותיה שלה בחומרה דומה, וכינתה את קנאתה "האגואיזם המוחלט ביותר".
העבודה
בנם הראשון, סרגיי, נולד ב-28 ביוני 1863. שנים-עשר ילדים נוספים נולדו לאחר מכן; שלושה הריונות הסתיימו בהפלות, ורק שמונה מהילדים שרדו עד לבגרות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מעבר לכך היא עשתה את העבודה שהפכה את הקריירה שלו לאפשרית מבחינה טכנית. שבעת העותקים בכתב יד של מלחמה ושלום הם הדוגמה המפורסמת, אך העבודה הייתה מתמדת: תמלול, תיקון, קריאות. ככל שתחומי העניין של טולסטוי עברו מרומנים לשאלות רוחניות ומוסריות, סופיה השתלטה על ניהול יאסנאיה פוליאנה ועל ענייניה העסקיים של המשפחה, כולל פרסום יצירותיו. המוסרן הגדול שוחרר לוותר על רכוש על ידי אישה שניהלה אותו.
הספרים שלה
היא כתבה. שתי נובלות, אשמת מי? (1891–94) ושיר ללא מילים (1898), היו תשובות ישירות לסונאטת קרויצר, המנשר האלים של בעלה על נישואים וסלידה מינית — אישה שעונה לרומן מפורסם בעולם על האימה שבנישואים מתוך הנישואים המדוברים. אף אחת מהן לא פורסמה עד שנת 2000. היא כתבה גם את ספר הזיכרונות חיי.
הדיכוי לא היה מקרי. מכיוון שהיא מתחה ביקורת על טולסטוי בכתיבתה, ומכיוון שלרשויות הרוסיות לא היה עניין להכתים את המוניטין של הסמכות המוסרית הגדולה של המדינה, היצירה נותרה ללא פרסום במשך מאה שנה.
בשנת 1887 היא חזרה לצילום, שלמדה בגיל שש-עשרה, וצילמה למעלה מאלף תצלומים — תיעוד ויזואלי של משק הבית, של טולסטוי עצמו ושל האימפריה הרוסית בעשורים האחרונים שלה.
אסטאפובו (Astapovo)
הסוף היה פומבי כמו כל דבר אחר בחייהם. בשנת 1910, בגיל 82, טולסטוי שמע את אשתו מחפשת את צוואתו ועזב את הבית בלילה, כשהוא לוקח עמו את בתם אלכסנדרה ואת רופאו דושאן מקוביצקי. הוא מת עשרה ימים לאחר מכן באסטאפובו, תחנת רכבת קטנה, במיטת המוות המתוקשרת ביותר של התקופה.
היא נשארה ביאסנאיה פוליאנה. היא חוותה את המהפכה בשלווה יחסית ומתה ב-4 בנובמבר 1919.
מדוע סופיה נקראת גאונה
המילה משמשת כאן לשני דברים שונים ויש להפריד ביניהם. הראשון הוא הישג דוקומנטרי: לאורך כשישה עשורים היא הפיקה יומן בהיקף ובכנות פסיכולוגית שאין להם מתחרים רבים במאה ה-19, והוא עומד כעת כמקור ראשוני לא רק על טולסטוי אלא על החיים הביתיים ברוסיה ועל קריסת הסדר הישן. האיכות הספציפית היא סירוב להחניף לעצמה. היא מתעדת את קנאתה ואז מכנה אותה אגואיזם; היא כותבת את המחשבה על הפגיון והרובים ולא מעדנת אותה לאחר מכן. השילוב הזה — התבוננות יומיומית מתמשכת בתוספת חוסר נכונות להפוך את עצמה לגיבורה — הוא נדיר, וזה מה שהופך את היומנים לקריאים כספרות ולא כתלונה.
הטענה השנייה, המועלית בדרך כלל בשמה, היא שהיא הייתה המנוע הבלתי מוכר של הגאונות של טולסטוי, וזה דורש זהירות. העתקת מלחמה ושלום שבע פעמים היא מעשה מונומנטלי של עבודה וקריאות; זו אינה כתיבה, והיא מעולם לא טענה כך. ניהול האחוזה כדי שבעלה יוכל לוותר עליה הוא הישג מנהלי ומוסרי ולא יצירתי. שתי הנובלות שלה נקראו מאז שנת 2000 בעיקר בשל עניין ביוגרפי ולא בשל עוצמה ספרותית. העמדה הכנה היא שטולסטיה הייתה אישה בעלת יכולת עצומה שיצירתה היצירתית העיקרית היא היומן שלה, ושהיומן הוא מהשורה הראשונה — בעוד שמסגור ה"גאון מאחורי הגאון", כמה שהוא מספק, הופך כמות אדירה של עבודה ללא תשלום למחמאה במקום להתמודד איתה.
מורשת
במשך רוב המאה העשרים היא הייתה דמות משנית בחייו של מישהו אחר, ובדרך כלל הנבל שבהם: האישה הזעופה ליד מיטת המוות, האישה שדחפה את טולסטוי אל תוך הלילה. פרסום היומנים ברוסית על ידי מוזיאון לב טולסטוי הממלכתי בשנת 1978, של הנובלות בשנת 2000, והתרגומים לאנגלית של קאתי פורטר פירקו בהתמדה את הקריאה הזו. מה שעולה במקום זאת הוא אישה שניהלה אחוזה גדולה ופעילות הוצאה לאור, גידלה שמונה ילדים ששרדו מתוך שלושה-עשר לידות, צילמה את עולמה, השיבה לספרו האכזרי ביותר של בעלה בספר משלה, וכתבה מה זה עלה לה — במדויק, בזמן אמת, במשך שישים שנה.