סופיה לורן: "קיסם השיניים" שהפכה לפניו של הקולנוע
פעם היא הייתה כה רזה ותת-תזונתית עד שילדים אחרים בפוצואולי כינו אותה "סופיה קיסם השיניים". שני עשורים לאחר מכן היא עמדה על במת האוסקר כשחקנית הראשונה בהיסטוריה של האקדמיה שזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר עבור תפקיד בשפה זרה, והילדה שהסתתרה מפני פצצות בעלות הברית במנהרת רכבת הפכה לפניו המוכרות ביותר של הקולנוע העולמי.
ילדות שנבנתה על מחסור
סופיה וילאני שיקולונה (Sofia Villani Scicolone) נולדה ב-20 בספטמבר 1934 ברומא, בתם הלא-חוקית של רומילדה וילאני, פסנתרנית ושחקנית שואפת, וריקרדו שיקולונה, מהנדס בניין שסירב לשאת את אמה לאישה והכיר בבתו רק מדי פעם. לורן גדלה בעיקר בפוצואולי שליד נאפולי, בדירה צפופה בת שני חדרים שחלקה עם מורחבת משפחתה, והתבגרה במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר פשיטות הפצצה של בעלות הברית אילצו אותה להימלט למנהרות רכבת למחסה, ושנות שלאחר המלחמה הביאו נאפולי הרוסה ודלת מזון. אמה, לאחר שאיבדה את ההזדמנות שלה לכוכבות (על פי הדיווחים היא דמתה לגרטה גרבו אך מעולם לא עזבה את איטליה כדי לבחון זאת), העבירה את שאיפותיה לבתה ורשמה את סופיה הנערה לתחרות יופי מקומית שבה זכתה. הניצחון הקטן הזה שינה את מסלול חייה של המשפחה: אמה חיפשה עבודה נוספת ברומא, והשיגה לשתיהן תפקידים קטנים בסרט האפי "קוו ואדיס" (Quo Vadis) משנת 1951.
מחוברות קומיקס לסטים של סרטים
בתחילת שנות ה-50 דגמנה לורן עבור פומטי (fumetti) – מגזיני קומיקס מצולמים איטלקיים – ועברה בין תפקידי קולנוע קטנים תחת שורה של שמות במה לפני שהתיישבה, בהצעת המפיק קרלו פונטי, על השם "סופיה לורן". הפריצה שלה הגיעה כמעט במקרה בשנת 1953, כאשר החליפה את ג'ינה לולובריג'ידה (Gina Lollobrigida) החולה בסרט "אאידה" (Aida), החלפה שהכריזה עליה כסמל המין החדש של איטליה. במשך כמה שנים היא שווקה בעיקר על סמך המראה והגזרה שלה, כתשובה ים-תיכונית לבלונדיניות של הוליווד, ועבדה בהתמדה אך ללא הבחנה ביקורתית.
דה סיקה והפנייה לתוכן
השינוי מכוכבתנית לשחקנית הגיע באמצעות שיתוף הפעולה המתמשך שלה עם הבמאי ויטוריו דה סיקה (Vittorio De Sica), שהחל בקומדיה "לא חבל שהיא רעה" (Too Bad She's Bad) משנת 1954 והגיע לשיאו בסרט "לה צ'וצ'ארה" (Two Women / La Ciociara) משנת 1960, שבו גילמה אם הנואשת להגן על בתה מפני אכזריותה של איטליה מוכת המלחמה. דה סיקה אמר מאוחר יותר על ליהוקה שהיא "נוצרה אחרת", כשהוא מצביע על פניה ובמילותיו, "העיניים הלא יאומנות האלה". ההופעה זיכתה אותה בפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר לשנת 1962, והפכה אותה לשחקנית הראשונה אי פעם שזכתה להוקרה מהאקדמיה על תפקיד בשפה שאינה אנגלית – הבחנה שעיצבה מחדש את האופן שבו הוליווד התייחסה לקולנוע זר. היא המשיכה בסדרה של סרטים מצליחים בינלאומיים, כולל "אל סיד" (El Cid), "בית סירה" (Houseboat), "ערבסק" (Arabesque) ו-"נישואים נוסח איטליה" (Marriage Italian Style), לעתים קרובות מול מרצ'לו מסטרויאני (Marcello Mastroianni), עמו יצרה את אחד השותפויות הממושכות ביותר של הקולנוע האירופי על המסך.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →נישואים שנלחמו בבתי משפט
לורן פגשה את פונטי בתחרות "מיס רומא", ומערכת היחסים ביניהם הסתבכה בחוקים האיטלקיים והוותיקניים במשך כמעט שני עשורים. מכיוון שפונטי היה עדיין נשוי, הזוג נישא באמצעות מיופה כוח במקסיקו ב-17 בספטמבר 1957 – איחוד שהוותיקן גינה כשערורייתי והרשויות האיטלקיות התייחסו אליו כביגמיה, והוציאו צווי מעצר נגד שניהם. האישומים בוטלו רשמית רק בשנת 1973. לאחר שפונטי השיג גירושין בצרפת מאשתו הראשונה, הוא ולורן נישאו בשנית בצרפת ב-9 באפריל 1967, ובכך סגרו את הנושא. הזוג סבל מאוחר יותר מהפלות חוזרות לפני שלורן ילדה שני בנים, קרלו ג'וניור בדצמבר 1968 ואדוארדו בינואר 1973, כאשר כל הריון דרש חודשים של מנוחה מוחלטת במיטה.
שערורייה, כלא וחוסן
תהילתה של לורן לא הגנה עליה מהפוליטיקה הסבוכה של איטליה בנושאי עושר ומיסוי. בפברואר 1977 פשטה המשטרה על בתיהם ומשרדיהם של בני הזוג פונטי כחלק מחקירה על עבירות מטבע ומס; פונטי הורשע ונידון למאסר (פסק דין שבוטל מאוחר יותר ב-1987), בעוד לורן, שנוקתה מאשמת שותפות בתיק שלו, הורשעה בנפרד בגין דוחות המס שלה משנת 1966. במאי 1982 היא ריצתה שבעה עשר ימים מתוך מאסר של שלושים יום בכלא איטלקי לפני ששוחררה – חוויה שעליה דיברה מאוחר יותר בפומבי כמשפילה ומבהירה כאחד, וחוויה ששרדה מבלי להסיט את הקריירה שכבר הפכה אותה למוסד בינלאומי.
קריירה מאוחרת וחיים ציבוריים
מאמצע שנות ה-80 נמשכה לורן לסרטי טלוויזיה ותפקידי קולנוע יוקרתיים מזדמנים, תוך בניית זהות מקבילה כסופרת ואשת עסקים, ופרסמה זיכרונות וספרי בישול כמו "במטבח עם אהבה" (In the Kitchen with Love). היא העניקה את שמה וזמנה למטרות הומניטריות, כולל הקמפיין לשיקום פסל החירות ומאמצי סיוע במהלך הרעב בסומליה. בשנת 1994, השנה שבה מלאו לה שישים, היא קיבלה כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד וגם את פרס ססיל ב. דה-מיל על מפעל חיים; האקדמיה כבר העניקה לה אוסקר של כבוד בשנת 1991, תוך שהיא מציינת אותה כ"אחד מאוצרותיו האמיתיים של הקולנוע העולמי". המגזין Entertainment Weekly דירג אותה מאוחר יותר בין "100 כוכבי הקולנוע הגדולים בכל הזמנים".
מדוע סופיה מכונה גאונה
"גאונות" אינה המילה שההיסטוריה בדרך כלל משתמשת בה בהקשר של לורן, ויהיה זה לא הוגן להעמיד פנים אחרת – אף גוף דמוי נובל, אף אקדמיה מדעית, אף פילוסוף לא טען זאת עבורה. מה שהיא החזיקה בו, לפי עדותם הכמעט פה אחד של במאים שעבדו איתה, היה דבר נדיר ומתכלה יותר אצל שחקן: היכולת למשוך את תשומת הלב של המצלמה באמצעות שקט ולא באמצעות טכניקה, ולווסת, בתוך סרט אחד, בין זוהר פיזי גלוי לבין הצער הגולמי של "לה צ'וצ'ארה" מבלי שאף מצב ייקרא כמזויף. דה סיקה הימר על המוניטין של עצמו על האינסטינקט הזה כאשר בנה דרמת מלחמה סביב דוגמנית פוסטר. בחירת האקדמיה להעניק את פרס המשחק העליון שלה להופעה שניתנה כולה באיטלקית, בשנת 1961, הייתה בעצמה הכרה בכך שהכלי שלה – תזמון, פנים, איפוק – לא נזקק לתרגום. קרא לזה שליטה במלאכה ובנוכחות ולא גאונות במובן האינטלקטואלי: מיומנות של שחקן, משויפת דרך מאות תפקידים וביטחונו של במאי אחד, לא קפיצה המצאתית ייחודית.
מורשת
יותר משישים שנה אחרי "לה צ'וצ'ארה", לורן נותרה התמונה המובהקת של הזוהר האיטלקי שלאחר המלחמה שתורגם לקריירה עמידה שכתבה בעצמה – אישה שהפכה את קיפוח ימי המלחמה, קרבות בבתי המשפט ומאסר קצר לפרקים בסיפור חיים ששלטה בו בתנאים שלה, ועדיין מצוטטת בכל פעם שהוליווד מודדת מה זה אומר עבור הופעה שאינה באנגלית להיות מוכרת כגדולה.