סימון בוליבאר
סימון חוסה אנטוניו דה לה סנטיסימה טרינידד בוליבאר פלאסיוס פונטה אי בלנקו (24 ביולי 1783 – 17 בדצמבר 1830) היה קצין צבא ומדינאי מוונצואלה שהוביל את המדינות המוכרות כיום כבוליביה, קולומביה, אקוודור, פנמה, פרו וונצואלה לעצמאות מהאימפריה הספרדית. הוא ידוע בכינוי העממי "אל ליברטדור" (El Libertador), "המשחרר", של אמריקה.
בוליבאר נולד בקראקס שבקפיטניה הכללית של ונצואלה למשפחה עשירה של ספרדים שנולדו בדרום אמריקה (קריאולים), אך איבד את שני הוריו בילדותו. הוא התחנך בחו"ל והתגורר בספרד, כמקובל בקרב גברים ממשפחות מהמעמד הגבוה בתקופתו. בעת שהתגורר במדריד בין השנים 1800 ל-1802, הוא נחשף לפילוסופיית עידן הנאורות ונישא למריה תרסה רודריגס דל טורו אי אלאיסה, שנפטרה בוונצואלה מקדחת צהובה בשנת 1803. בין השנים 1803 ל-1805 יצא בוליבאר למסע "גרנד טור" שהסתיים ברומא, שם נשבע לסיים את השלטון הספרדי ביבשת אמריקה. בשנת 1807 חזר בוליבאר לוונצואלה וקידם את עצמאות ונצואלה בקרב קריאולים עשירים אחרים. כאשר מלחמת חצי האי של נפוליאון החלישה את הסמכות הספרדית, הפך בוליבאר ללוחם ולפוליטיקאי נלהב במלחמות העצמאות של אמריקה הספרדית.
בוליבאר החל את הקריירה הצבאית שלו בשנת 1810 כקצין מיליציה במלחמת העצמאות של ונצואלה, כשהוא נלחם בכוחות המלוכנים למען הרפובליקות הראשונה והשנייה של ונצואלה והפרובינציות המאוחדות של גרנדה החדשה. לאחר שהכוחות הספרדיים הכניעו את גרנדה החדשה בשנת 1815, נאלץ בוליבאר לצאת לגלות בג'מייקה. בהאיטי פגש בוליבאר את המנהיג המהפכני ההאיטי אלכסנדר פטיון והתיידד עמו. לאחר שהבטיח לבטל את העבדות באמריקה הספרדית, קיבל בוליבאר תמיכה צבאית מפטיון וחזר לוונצואלה. הוא הקים רפובליקה שלישית בשנת 1817 וחצה את הרי האנדים כדי לשחרר את גרנדה החדשה בשנת 1819. בוליבאר ובעלי בריתו הביסו את הספרדים בגרנדה החדשה ב-1819, בוונצואלה ובפנמה ב-1821, באקוודור ב-1822, בפרו ב-1824 ובבוליביה ב-1825. ונצואלה, גרנדה החדשה, אקוודור ופנמה אוחדו לרפובליקת קולומביה (רב-קולומביה), כאשר בוליבאר מכהן כנשיא שם וכן בפרו ובבוליביה.
בשנותיו האחרונות התפכח בוליבאר מהרפובליקות של דרום אמריקה. הוא הוסר מתפקידיו בזה אחר זה עד שהתפטר מנשיאות קולומביה ומת משחפת בשנת 1830. מורשתו מגוונת ומרחיקת לכת באמריקה הלטינית ומחוצה לה. הוא נחשב לגיבור ולאייקון לאומי ותרבותי ברחבי אמריקה הלטינית. המדינות בוליביה וונצואלה (כרפובליקה הבוליברית של ונצואלה) קרויות על שמו, והוא הונצח בכל רחבי העולם בצורת אמנות ציבורית או שמות רחובות ובתרבות הפופולרית.
חיים מוקדמים ומשפחה
סימון בוליבאר נולד ב-24 ביולי 1783 בקראקס, בירת הקפיטניה הכללית של ונצואלה, הילד הרביעי והצעיר מבין ילדיהם של חואן ויסנטה בוליבאר אי פונטה ומריה דה לה קונספסיון פלאסיוס אי בלנקו. הוא הוטבל בשם סימון חוסה אנטוניו דה לה סנטיסימה טרינידד בוליבאר אי פלאסיוס ב-30 ביולי. הראשון מבני משפחת בוליבאר שהיגר לאמריקה היה פקיד ממשל ספרדי זוטר בעל שם דומה, סימון דה בוליבאר, שהיה נוטריון בחבל הבאסקים בספרד ושלימים הגיע לוונצואלה בשנות ה-80 של המאה ה-16. צאצאיו של סימון דה בוליבאר המוקדם שירתו בבירוקרטיה הקולוניאלית ונישאו למשפחות עשירות מקראקס לאורך השנים. עד הזמן שבו נולד סימון בוליבאר, משפחת בוליבאר הייתה אחת המשפחות הקריאוליות העשירות והיוקרתיות ביותר באמריקה הספרדית.
ילדותו של סימון בוליבאר תוארה על ידי ההיסטוריון הבריטי ג'ון לינץ' כ"משופעת בזכויות יתר ומקופחת בו-זמנית". חואן ויסנטה נפטר משחפת ב-19 בינואר 1786, והותיר את מריה דה לה קונספסיון פלאסיוס ואביה, פליסיאנו פלאסיוס אי סוחו (Feliciano Palacios y Sojo), כאפוטרופוסים חוקיים על ירושת ילדי בוליבאר. הילדים הללו – מריה אנטוניה (María Antonia) (ילידת 1777), חואנה (Juana) (ילידת 1779), חואן ויסנטה (Juan Vicente) (יליד 1781) וסימון – גודלו בנפרד זה מזה ומאמם, ובהתאם למנהג הקולוניאלי, על ידי עבדי בית אפריקאים; סימון גודל על ידי שפחה בשם איפוליטה, אותה ראה כדמות אם ואב כאחד. ב-6 ביולי 1792 נפטרה גם מריה דה לה קונספסיון משחפת. מתוך אמונה שמשפחתו תירש את עושרם של הבוליבארים, סידר פליסיאנו פלאסיוס נישואים למריה אנטוניה וחואנה, ולפני מותו ב-5 בדצמבר 1793, העביר את המשמורת על חואן ויסנטה וסימון לבניו, חואן פליקס פלאסיוס וקרלוס פלאסיוס אי בלנקו (Carlos Palacios y Blanco), בהתאמה. בוליבאר החל לתעב את קרלוס פלאסיוס, שלא גילה עניין בילד מעבר לירושתו.
### חינוך ומסע ראשון לאירופה: 1793–1802
בילדותו היה בוליבאר ידוע לשמצה כחסר משמעת שהזניח את לימודיו. לפני מות אמו, הוא בילה שנתיים תחת הדרכתו של עורך הדין הוונצואלי מיגל חוסה סאנס בהנחיית ה"ריאל אאודיינסיה" (Real Audiencia) של קראקס, בית המשפט לערעורים הספרדי בקראקס. בשנת 1793 רשם קרלוס את בוליבאר לבית ספר יסודי בסיסי שנוהל על ידי המחנך הוונצואלי סימון רודריגס. ביוני 1795 ברח בוליבאר ממשמורת דודו לבית אחותו מריה אנטוניה ובעלה. בני הזוג ביקשו הכרה רשמית בשינוי מקום מגוריו, אך הריאל אאודיינסיה הכריעה בעניין לטובת פלאסיוס, ששלח את סימון להתגורר עם רודריגס.
לאחר חודשיים שם, הורתה הריאל אאודיינסיה להחזירו לבית משפחת פלאסיוס. בוליבאר הבטיח לריאל אאודיינסיה שיתמקד בלימודיו, ובהמשך קיבל הוראה במשרה מלאה מרודריגס ומהאינטלקטואלים הוונצואלים אנדרס בלו ופרנסיסקו דה אנדוחאר. בשנת 1797, הקשר של רודריגס לקנוניה הפרו-עצמאית של גואל ואספניה אילץ אותו לצאת לגלות, ובוליבאר נרשם לכוח מיליציה של כבוד. כאשר הוסמך כקצין לאחר שנה, החליטו דודיו קרלוס ואסטבן פלאסיוס אי בלנקו (Esteban Palacios y Blanco) לשלוח את בוליבאר להצטרף לאחרון במדריד. שם, אסטבן היה חבר של המועדף על המלכה מריה לואיסה, מנואל מאיו.
ב-19 בינואר 1799 עלה בוליבאר על ספינת המלחמה הספרדית "סן אילדפונסו" בנמל לה גואירה, בדרכה לקדיס. הוא הגיע לסנטוניה, שבחוף הצפוני של ספרד, במאי 1799. מעט יותר משבוע לאחר מכן הגיע למדריד והצטרף לאסטבן, שמצא את בוליבאר "בור מאוד". אסטבן ביקש מחרונימו אנריקה דה אוסטאריס אי טובאר, יליד קראקס ופקיד ממשלתי, לחנך את בוליבאר. בוליבאר עבר למעונו של אוסטאריס בפברואר 1800 וחונך בקלאסיקה, ספרות ומדעי החברה.
באותו זמן איבד מאיו את חיבתה של המלכה ומנואל גודוי, המועדף הקודם שלה, חזר לשלטון. כחברים בסיעה של מאיו בחצר המלוכה, נעצר אסטבן באמתלה מסוימת, ובוליבאר גורש מהחצר בעקבות תקרית פומבית ב"פוארטה דה טולדו" על ענידת יהלומים ללא אישור מלכותי. בתקופה זו פגש בוליבאר גם את מריה תרסה רודריגס דל טורו אי אלאיסה, בתם של קריאולים עשירים אחרים מקראקס. הם התארסו באוגוסט 1800, אך הופרדו כאשר משפחת דל טורו עזבה את מדריד לבית הקיץ שלהם בבילבאו. לאחר שאוסטאריס עזב את מדריד לתפקיד ממשלתי בטרואל בשנת 1801, יצא בוליבאר בעצמו לבילבאו ונשאר שם כאשר משפחת דל טורו חזרה לבירה באוגוסט 1801. בתחילת 1802 נסע בוליבאר לפריז בזמן שהמתין לאישור לחזור למדריד, אישור שניתן באפריל.
### חזרה לוונצואלה ומסע שני לאירופה: 1802–1805
בוליבאר ודל טורו, בני 18 ו-21 בהתאמה, נישאו במדריד ב-26 במאי 1802. הזוג עלה על ה"סן אילדפונסו" בלה קורוניה ב-15 ביוני והפליג ללה גואירה, שם הגיעו ב-12 ביולי. הם התיישבו בקראקס, שם חלתה דל טורו ונפטרה מקדחת צהובה ב-22 בינואר 1803. בוליבאר היה הרוס ממותה של דל טורו ולימים סיפר ללואי פרו דה לאקרואה, אחד מגנרליו וביוגרפיו, כי נשבע לעולם לא להינשא שנית. עד יולי 1803 החליט בוליבאר לעזוב את ונצואלה לאירופה. הוא הפקיד את אחוזותיו בידי סוכן ואחיו ובאוקטובר עלה על ספינה לכיוון קדיס.
בוליבאר הגיע לספרד בדצמבר 1803, ולאחר מכן נסע למדריד כדי לנחם את חמיו. במרץ 1804 הורתה מדריד לכל מי שאינו תושב העיר לעזוב כדי להקל על מחסור בלחם שנגרם בשל חידוש מעשי האיבה של ספרד עם בריטניה. במהלך אפריל עשו בוליבאר ופרננדו רודריגס דל טורו (Fernando Rodríguez del Toro), חבר ילדות וקרוב משפחה של אשתו, את דרכם לפריז והגיעו בזמן כדי שנפוליאון יוכרז כקיסר הצרפתים ב-18 במאי 1804. הם שכרו דירה ברחוב ויויאן (Rue Vivienne) ונפגשו עם דרום אמריקאים אחרים כגון קרלוס דה מונטופאר, ויסנטה רוקאפורטה וסימון רודריגס, שהצטרף לבוליבאר ודל טורו בדירתם. בזמן שהותו בפריז החל בוליבאר ברומן עם הרוזנת דרוו דו וילאר, שבסלון שלה פגש כנראה את חוקרי הטבע אלכסנדר פון הומבולדט ואמה בונפלן, שנסעו בחלק גדול מאמריקה הספרדית בין השנים 1799 ל-1804. נטען כי בוליבאר דן איתם בעצמאות אמריקה הספרדית.
באפריל 1805 עזב בוליבאר את פריז עם רודריגס ודל טורו למסע "גרנד טור" באיטליה. החל מליון, הם נסעו דרך הרי האלפים של סבוי ולאחר מכן למילאנו. השלושה הגיעו ב-26 במאי 1805 וחזו בהכתרתו של נפוליאון למלך איטליה. ממילאנו נסעו במורד עמק הפו לוונציה, לאחר מכן לפירנצה ולבסוף לרומא, שם פגש בוליבאר, בין היתר, את האפיפיור פיוס השביעי, הסופרת הצרפתייה ז'רמן דה סטאל, ושוב את הומבולדט. האתרים וההיסטוריה של רומא ריגשו את בוליבאר. ב-18 באוגוסט 1805, כאשר הוא, דל טורו ורודריגס נסעו ל"מונס סאקר" (Mons Sacer), המקום שבו פרשו הפלבס מרומא במאה ה-4 לפנה"ס, נשבע בוליבאר לסיים את השלטון הספרדי ביבשת אמריקה.
קריירה פוליטית וצבאית
עד אפריל 1806 חזר בוליבאר לפריז וביקש לעבור לוונצואלה, שם ניסה המהפכן הוונצואלי פרנסיסקו דה מירנדה זה עתה פלישה עם מתנדבים אמריקאים. שליטתה של בריטניה בים לאחר קרב טרפלגר בשנת 1805 אילצה את בוליבאר לעלות על ספינה אמריקאית בהמבורג באוקטובר 1806. בוליבאר הגיע לצ'ארלסטון שבדרום קרוליינה בינואר 1807, ומשם נסע לוושינגטון די.סי., פילדלפיה, ניו יורק ובוסטון. לאחר מכן חזר בוליבאר לפילדלפיה והפליג לוונצואלה, שם הגיע ביוני 1807. הוא החל להיפגש עם אליטות קריאוליות אחרות כדי לדון בעצמאות מספרד. עם זאת, משמצא את עצמו רדיקלי הרבה יותר משאר החברה הגבוהה בקראקס, העסיק את עצמו בוליבאר בסכסוך נכסים עם שכנו, אנטוניו ניקולאס בריסניו (Antonio Nicolás Briceño).
בשנים 1807–1808 פלש נפוליאון לחצי האי האיברי והחליף את שליטי ספרד באחיו, ז'וזף. חדשות אלו הגיעו לוונצואלה ביולי 1808. השלטון הנפוליאוני נדחה והקריאולים הוונצואלים, אף שהיו עדיין נאמנים לפרננדו השביעי, מלך ספרד, ביקשו להקים ממשלה מקומית משלהם במקום הממשלה הספרדית הקיימת. ב-24 בנובמבר 1808 הציגה קבוצת קריאולים עצומה הדורשת ממשלה עצמאית לחואן דה קאסאס, הקפטן הכללי של ונצואלה, ונעצרה. בוליבאר, אם כי לא חתם על העצומה ולכן לא נעצר, הוזהר להפסיק לארח או להשתתף בפגישות מסיתות. במאי 1809 הוחלף קאסאס בויסנטה אמפאראן ובצוותו, שכלל את פרננדו רודריגס דל טורו. הקריאולים התנגדו גם לממשלתו של אמפאראן, למרות נטייתו הידידותית יותר כלפיהם.
עד פברואר 1810 הובילו ניצחונות צרפתיים בספרד לפירוק הממשלה הספרדית האנטי-צרפתית לטובת מועצת עוצרות בת חמישה חברים עבור פרננדו השביעי. חדשות אלו, ושני נציגים שכללו את קרלוס דה מונטופאר, הגיעו לוונצואלה ב-17 באפריל 1810. יומיים לאחר מכן הצליחו הקריאולים להדיח ולאחר מכן לגרש את אמפאראן, ויצרו את החונטה העליונה של קראקס, עצמאית מהעוצרות הספרדית אך לא מפרננדו השביעי. בוליבאר ואחיו, שנעדרו מקראקס בזמן ההפיכה, חזרו לעיר והציעו את שירותיהם לחונטה העליונה כדיפלומטים. במאי 1810 נשלח חואן ויסנטה לארצות הברית כדי לקנות נשק, בעוד סימון הבטיח מקום במשלחת דיפלומטית לבריטניה עם עורך הדין לואיס לופס מנדס ואנדרס בלו על ידי מימון המשלחת. השלושה עלו על ספינה בריטית ביוני 1810 והגיעו לפורטסמות' ב-10 ביולי 1810.
שלושת הנציגים פגשו תחילה את מירנדה במעונו בלונדון, למרות הנחיות מהחונטה העליונה להימנע מכך, ולאחר מכן נהנו מקשריו ומייעוצו. ב-16 ביולי 1810 נפגשה המשלחת הוונצואלית עם שר החוץ של בריטניה, ריצ'רד ולסלי, ב"אפסלי האוס". בהנהגת בוליבאר, טענו הוונצואלים לטובת עצמאות ונצואלה, מה שולסלי הצהיר כי הוא בלתי נסבל ליחסים האנגלו-ספרדיים. פגישות עוקבות לא הניבו הכרה או תמיכה קונקרטית מבריטניה. עם זאת, משמצא שיש לו אמונות משותפות רבות עם מירנדה, שכנע אותו בוליבאר לחזור לוונצואלה. ב-22 בספטמבר 1810 עזב בוליבאר לוונצואלה בעוד לופס ובלו נשארו בלונדון כדיפלומטים, והגיע ללה גואירה ב-5 בדצמבר. למרות שממשלת בריטניה רצתה שמירנדה יישאר בבריטניה, הם לא יכלו למנוע את עזיבתו, והוא הגיע לוונצואלה מאוחר יותר בדצמבר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →### ונצואלה: 1811–1812
בעוד בוליבאר שהה באנגליה, העבירה החונטה העליונה רפורמות כלכליות ליברליות והחלה לקיים בחירות לנציגים לקונגרס שיתכנס בקראקס. היא גם ניכרה את קראקס מהפרובינציות הוונצואליות קורו, מרקאיבו וגיאנה, שהצהירו על נאמנות למועצת העוצרות, והחלה במעשי איבה נגדן. כמייסד שותף של האגודה הפטריוטית, ארגון פוליטי שדגל בעצמאות מספרד, ניהלו בוליבאר ומירנדה קמפיין והבטיחו את בחירתו של האחרון לקונגרס. הקונגרס התכנס לראשונה ב-2 במרץ 1811 והצהיר על נאמנותו לפרננדו השביעי. עם זאת, לאחר שהתגלה כי אחד האנשים שהובילו את הקונגרס היה סוכן ספרדי שברח עם מסמכים צבאיים, השיח – שבוליבאר היה בולט בו – השתנה בבירור לטובת עצמאות במהלך 3 ו-4 ביולי. לבסוף, ב-5 ביולי, הכריז הקונגרס על עצמאות ונצואלה.
הכרזת העצמאות יצרה את הרפובליקה הראשונה של ונצואלה. היה לה בסיס תמיכה חלש ואויבים בקרב לבנים שמרנים, אנשים בעלי צבע שנושלו מזכויותיהם, והפרובינציות הוונצואליות העוינות ממילא, שקיבלו חיילים ואספקה מהקפיטניה הכללית של פוארטו ריקו וקובה. ב-13 ביולי 1811 הקימה הרפובליקה מיליציות להילחם במלוכנים הפרו-ספרדים. הקונגרס מינה את פרנסיסקו רודריגס דל טורו (Francisco Rodríguez del Toro), המרקיז של טורו (Marquis of Toro), לפקד על כוחות אלו, מה שפתח קרע בין בוליבאר למירנדה. בוליבאר ודל טורו היו חברים קרובים, בעוד דל טורו ומירנדה ומשפחותיהם היו אויבים. לאחר שנכשל בדיכוי התקוממות מלוכנית בעיר ולנסיה מאוחר יותר ביולי, החליף הקונגרס את דל טורו במירנדה, והוא כבש מחדש את ולנסיה (Valencia) ב-13 באוגוסט. כתנאי לנטילת הפיקוד על כוחות הרפובליקה, דאג מירנדה לכך שבוליבאר יופשט מפיקודו על יחידת מיליציה. עם זאת, בוליבאר נלחם במערכת ולנסיה כחלק מהמיליציה של דל טורו ונבחר על ידי מירנדה להביא את הידיעה על כיבושה מחדש לקראקס, שם טען בעד ניהול קמפיין ענישתי ותוקפני יותר נגד המלוכנים.
החל מנובמבר 1811 החלו כוחות מלוכניים להדוף את הרפובליקנים מצפון וממזרח. ב-26 במרץ 1812 רעידת אדמה עוצמתית הרסה את ונצואלה הרפובליקנית; קראקס עצמה נהרסה כמעט לחלוטין. בוליבאר, שעדיין היה ליד קראקס, מיהר לעיר כדי להשתתף בחילוץ ניצולים ובהוצאת גופות המתים. רעידת האדמה הרסה את התמיכה הציבורית ברפובליקה, שכן האמינו כי מדובר בעונש אלוהי על הכרזת העצמאות מספרד. עד אפריל, צבא מלוכני בפיקודו של קצין הצי הספרדי חואן דומינגו דה מונטוברדה השתלט על מערב ונצואלה. מירנדה, שנסוג מזרחה עם צבא מתפרק, הורה לבוליבאר ליטול פיקוד על עיר החוף פוארטו קאביו ומבצרה, שהכילו אסירים מלוכנים ורוב הנשק והתחמושת שנותרו לרפובליקה.
בוליבאר הגיע לפוארטו קאביו ב-4 במאי 1812. ב-30 ביוני שחרר קצין מחיל המצב של המבצר שהיה נאמן למלוכנים את אסיריה, חימש אותם והפנה את תותחיו על פוארטו קאביו. לאחר שנחלשו בשל הפגזות, עריקות וחוסר באספקה, ברחו בוליבאר וחייליו הנותרים ללה גואירה ב-6 ביולי. מתוך אמונה שהרפובליקה אבודה, החליט מירנדה להיכנע, מה שהדהים את בוליבאר וקצינים רפובליקנים אחרים. לאחר שמסר רשמית את פיקודו למונטוברדה ב-25 ביולי, עשה מירנדה את דרכו ללה גואירה, שם עצרה קבוצת קצינים כולל בוליבאר את מירנדה ב-30 ביולי באשמת בגידה ברפובליקה. לה גואירה הכריזה על תמיכה במלוכנים למחרת וסגרה את נמלה בהוראת מונטוברדה. מירנדה נלקח למעצר ספרדי והועבר לכלא בקדיס, שם נפטר ב-16 ביולי 1816.
### גרנדה החדשה וונצואלה: 1812–1815
בוליבאר ברח מלה גואירה בתחילת ה-31 ביולי 1812 ורכב לקראקס, שם הסתתר ממעצר בביתו של אסטבן פרננדס דה לאון (Esteban Fernández de León), המרקיז דה קאסה לאון (Marquis de Casa León). בוליבאר וקאסה לאון שכנעו את פרנסיסקו איטורבה, ידיד של משפחת בוליבאר ושל מונטוברדה, להתערב בשמו של בוליבאר ולהבטיח עבורו מילוט מוונצואלה. איטורבה שכנע את מונטוברדה להנפיק לבוליבאר דרכון עבור תפקידו במעצר מירנדה, וב-27 באוגוסט הוא הפליג לאי קוראסאו. הוא ודודיו פרנסיסקו וחוסה פליקס ריבאס הגיעו ב-1 בספטמבר. בסוף אוקטובר תיאמו הגולים מעבר מערבה לעיר קרטחנה כדי להציע את שירותיהם כמנהיגים צבאיים לפרובינציות המאוחדות של גרנדה החדשה נגד המלוכנים. הם הגיעו בנובמבר והתקבלו בברכה על ידי מנואל רודריגס טוריסס, נשיא המדינה החופשית של קרטחנה (Free State of Cartagena), שהורה למפקדו הכללי, פייר לאבאטו, להעניק לבוליבאר פיקוד צבאי. לאבאטו, תומך לשעבר של מירנדה, נעתר בחוסר רצון וב-1 בדצמבר 1812 הציב את בוליבאר בפיקוד על חיל המצב בן 70 האיש של עיירה על נהר מגדלנה התחתון.
בדרכו לתפקידו פרסם בוליבאר את "מניפסט קרטחנה", שבו פירט את מה שהאמין שהיו הסיבות לתבוסת הרפובליקה הוונצואלית ואת תוכניתו הפוליטית. בפרט, קרא בוליבאר לרפובליקות השונות של גרנדה החדשה לסייע לו לפלוש לוונצואלה כדי למנוע פלישה מלוכנית לגרנדה החדשה. בוליבאר הגיע לנהר מגדלנה ב-21 בדצמבר, ובניגוד לפקודות מלאבאטו שלא לפעול ללא הנחייתו, פתח במתקפה שהבטיחה שליטה על נהר מגדלנה מכוחות מלוכניים עד ה-8 בינואר 1813. בפברואר חבר לכוחותיו של הקולונל הרפובליקני מנואל דל קסטיו אי ראדה, שביקש את סיועו של בוליבאר בעצירת התקדמות מלוכנית לגרנדה החדשה מוונצואלה, וכבש את העיר קוקוטה מהמלוכנים.
בתחילת מרץ 1813 הקים בוליבאר את מפקדתו בקוקוטה ושלח את חוסה פליקס ריבאס לבקש אישור לפלוש לוונצואלה. אף שזכה באזרחות כבוד בגרנדה החדשה וקידום לדרגת בריגדיר גנרל, אישור זה לא הגיע עד ה-7 במאי בגלל התנגדותו של דל קסטיו לפלישה. כאשר הותר פלישה מוגבלת, התפטר קסטיו מפיקודו והוחלף על ידי פרנסיסקו דה פאולה סנטנדר. ב-14 במאי פתח בוליבאר ב"מערכה המעריצה" (Admirable Campaign), שבה פרסם את "צו המלחמה עד מוות", המורה על מותם של כל הספרדים באמריקה הדרומית שאינם מסייעים באופן פעיל לכוחותיו. תוך שישה חודשים דחף בוליבאר עד קראקס, אליה נכנס ב-6 באוגוסט, ולאחר מכן גירש את מונטוברדה מוונצואלה באוקטובר. בוליבאר חזר לקראקס ב-14 באוקטובר וזכה לתואר "המשחרר" (El Libertador) על ידי מועצת העיר, תואר שניתן לו לראשונה על ידי אזרחי העיר הוונצואלית מרידה ב-23 במאי.
ב-2 בינואר 1814 הפך בוליבאר לדיקטטור של רפובליקה שנייה של ונצואלה, ששמרה על חולשות הרפובליקה הראשונה. אף שכל ונצואלה מלבד מרקאיבו, קורו וגיאנה הייתה בשליטת רפובליקנים, בוליבאר משל רק במערב ונצואלה. המזרח היה בשליטת סנטיאגו מריניו, רפובליקן ונצואלי שנלחם במונטוברדה במזרח לאורך שנת 1813 ולא היה מוכן לכפוף את עצמו לבוליבאר. ונצואלה הייתה הרוסה כלכלית ולא יכלה לתמוך בצבאות הרפובליקה, ואנשים בעלי צבע נותרו ללא זכויות וכך לא תמכו ברפובליקה. הרפובליקה הותקפה מכל עבר על ידי מרידות עבדים וכוחות מלוכניים, במיוחד "לגיון הגיהינום", צבא של ייאנרוס (llaneros) – פרשי הליאנוס, מדרום – שהונהג על ידי המצביא הספרדי חוסה תומאס בובס. החל מפברואר 1814 פרץ בובס מהליאנוס והכריע את הרפובליקה, כבש את קראקס ב-16 ביולי ולאחר מכן הרס את בסיס הכוח של מריניו ב-5 בדצמבר בקרב אוריקה, שבו נהרג בובס.
כאשר התקרב בובס לקראקס, הורה בוליבאר לרוקן את העיר מזהבה ומכספה, שהועברו דרך לה גואירה לברצלונה, ונצואלה, ומשם לקומאנה. לאחר מכן הוביל בוליבאר 20,000 מאזרחיה מזרחה. הוא הגיע לברצלונה ב-2 באוגוסט, אך לאחר תבוסה נוספת בקרב אראגווה דה ברצלונה ב-17 באוגוסט 1814, עבר לקומאנה. ב-26 באוגוסט הפליג עם מריניו לאי מרגריטה עם האוצר. הקצין ששלט באי, מנואל פיאר, הכריז על בוליבאר ומריניו כבוגדים ואילץ אותם לחזור ליבשת. שם, האשים גם ריבאס את בוליבאר ומריניו בבגידה, החרים את האוצר, ולאחר מכן הגלה את השניים ב-8 בספטמבר.
בוליבאר הגיע לקרטחנה ב-19 בספטמבר ולאחר מכן נפגש עם הקונגרס של גרנדה החדשה בטונחה, שהטיל עליו להכניע את המדינה היריבה החופשית והעצמאית של קונדינמרקה. ב-12 בדצמבר כבש בוליבאר את בירת קונדינמרקה, בוגוטה, וקיבל את הפיקוד על צבאות גרנדה החדשה בינואר 1815. בוליבאר התמודד לאחר מכן עם דל קסטיו, שהשתלט על קרטחנה. בוליבאר הטיל מצור על העיר (Cartagena) במשך שישה שבועות. שינוי המיקוד שלו אפשר לכוחות המלוכניים להשיב את השליטה על המגדלנה. ב-8 במאי עשה בוליבאר הפסקת אש עם דל קסטיו, התפטר מפיקודו והפליג לגלות עצמית בג'מייקה כתוצאה משגיאה זו. ביולי נחתו 8,000 חיילים ספרדים בפיקודו של הגנרל הספרדי פאבלו מוריו בסנטה מרתה ולאחר מכן הטילו מצור על קרטחנה (Cartagena), שנכנעה ב-6 בדצמבר; דל קסטיו הוצא להורג.
### ג'מייקה, האיטי, ונצואלה וגרנדה החדשה: 1815–1819
בוליבאר הגיע לקינגסטון, ג'מייקה, ב-14 במאי 1815, וכמו בגלותו המוקדמת בקוראסאו, הרהר בנפילת הרפובליקות של ונצואלה וגרנדה החדשה. הוא כתב רבות, ביקש סיוע מבריטניה והתכתב עם סוחרים שבסיסם בקריביים. הדבר הגיע לשיאו בספטמבר 1815 עם "מכתב ג'מייקה", שבו פירט בוליבאר שוב את האידיאולוגיה שלו וחזונו לעתיד אמריקה. ב-9 בדצמבר הביא הפיראט הוונצואלי רנאטו בלוצ'ה לבוליבאר חדשות מגרנדה החדשה וביקש ממנו להצטרף לקהילה הרפובליקנית בגלות בהאיטי. בוליבאר קיבל את ההצעה באופן טרומי וניצל מהתנקשות באותו לילה כאשר משרתו הרג בטעות את מנהל התשלומים שלו כחלק מקנוניה ספרדית. הוא עזב את ג'מייקה שמונה ימים לאחר מכן, הגיע ללה קאיה ב-24 בדצמבר, וב-2 בינואר 1816 הוצג בפני אלכסנדר פטיון, נשיא רפובליקת האיטי, על ידי חבר משותף. בוליבאר ופטיון הרשימו זה את זה והתיידדו, ולאחר שבוליבאר התחייב לשחרר כל עבד באזורים שכבש, העניק לו פטיון כסף ואספקה צבאית.
כשחזר ללה קאיה, קיים בוליבאר ועידה עם המנהיגים הרפובליקנים בהאיטי והוכתר למנהיג עליון כשמריניו משמש כראש המטה שלו. הרפובליקנים עזבו את לה קאיה לוונצואלה ב-31 במרץ 1816 ועקבו אחר האנטילים מזרחה. לאחר עיכוב כדי לאפשר למאהבת של בוליבאר להצטרף לצי, הוא הגיע ב-2 במאי לאי מרגריטה, הנשלט על ידי המפקד הרפובליקני חואן באוטיסטה אריסמנדי. בוליבאר עבר לאחר מכן ליבשת, שם הכריז על אמנציפציה של כל העבדים וביטל את "צו המלחמה עד מוות". הוא כבש את קארופאנו ב-31 במאי ושלח את מריניו ופיאר לגיאנה כדי להקים צבא משלהם, ולאחר מכן כבש והחזיק את אוקומארה דה לה קוסטה מ-6 עד 14 ביולי, אז נכבשה מחדש על ידי המלוכנים. בוליבאר ברח דרך הים לגיריה, שם, ב-22 באוגוסט, הודח על ידי מריניו והרפובליקן הוונצואלי חוסה פרנסיסקו ברמודס.
בוליבאר חזר להאיטי עד תחילת ספטמבר, שם הסכים פטיון שוב לסייע לו. בהיעדרו, התפזרו המנהיגים הרפובליקנים ברחבי ונצואלה, התרכזו בליאנוס והפכו למצביאים לא מאוחדים. משלא רצה להכיר במנהיגותו של מריניו, כתב אריסמנדי לבוליבאר ושלח את הרפובליקן מגרנדה החדשה פרנסיסקו אנטוניו זאה לשכנע אותו לחזור. בוליבאר וזאה יצאו לוונצואלה ב-21 בדצמבר עם לואיס בריון, סוחר הולנדי, והגיעו עשרה ימים לאחר מכן לברצלונה. שם הודיע בוליבאר על חזרתו וקרא לכינוס קונגרס עבור רפובליקה שלישית חדשה. הוא כתב למנהיגים הרפובליקנים, במיוחד לחוסה אנטוניו פאאס, ששלט ברוב הליאנוס המערביים, להתאחד תחת מנהיגותו. ב-8 בינואר 1817 צעד בוליבאר לעבר קראקס אך הובס בקרב קלארינס ונרדף לברצלונה על ידי כוח מלוכני גדול יותר. לבקשת בוליבאר, הגיע מריניו ב-8 בפברואר עם ברמודס, שפייס אז את בוליבאר, ואילץ נסיגה מלוכנית.
אף עם כוחותיהם המשולבים, בוליבאר, מריניו וברמודס לא יכלו להחזיק בברצלונה. במקום זאת, ב-25 במרץ 1817, החל בוליבאר לנוע דרומה כדי להצטרף לפיאר במערכת גיאנה, שבה היה לפיאר בסיס כוח, ולהקים שם בסיס כלכלי ופוליטי משלו. בוליבאר פגש את פיאר ב-4 באפריל, קידם אותו לדרגת גנרל של הצבא, ולאחר מכן הצטרף לכוח של חיילי פיאר שהטילו מצור על העיר אנגוסטורה (כיום סיודאד בוליבאר) ב-2 במאי. בינתיים, מריניו נסע מזרחה כדי להקים מחדש את בסיס כוחו וב-8 במאי כינס קונגרס של עשרה גברים, כולל בריון וזאה, שמינה את מריניו למפקד עליון של הכוחות הרפובליקנים. זה נכשל ועורר את עריקתם של 30 קצינים, כולל רפאל אורדנטה ואנטוניו חוסה דה סוקרה, לבוליבאר. ב-30 ביוני העניק בוליבאר לפיאר חופשה לבקשתו, ולאחר מכן הוציא צו מעצר ב-23 ביולי לאחר שפיאר החל ללבות מרד, בטענה שבוליבאר פיטר אותו בגלל מוצאו המולאטי. פיאר נלכד ב-27 בספטמבר כשברח להצטרף למריניו והובא לאנגוסטורה, שם הוצא להורג על ידי כיתת יורים ב-16 באוקטובר. לאחר מכן שלח בוליבאר את סוקרה להתפייס עם מריניו, שהצהיר על נאמנות לבוליבאר ב-26 בינואר 1818.
ב-17 ביולי 1817 נפלה אנגוסטורה לידי כוחותיו של בוליבאר, שזכו בשליטה על נהר אורינוקו בתחילת אוגוסט. אנגוסטורה הפכה לבירה הרפובליקנית הזמנית ובספטמבר החל בוליבאר ליצור מבנים פוליטיים וצבאיים רשמיים עבור הרפובליקה. בעקבות פגישה בסן חואן דה פאיארה ב-30 בינואר 1818, הכיר פאאס בבוליבאר כמנהיג עליון. בפברואר 1818 עברו הרפובליקנים צפונה וכבשו את קלאבוסו, שם הביסו את מוריו (Morillo), שחזר לוונצואלה שנה קודם לכן לאחר שכבש את גרנדה החדשה הרפובליקנית. לאחר מכן התקדם בוליבאר לעבר קראקס, אך הובס בדרכו בקרב לה פוארטה השלישי (Third Battle of La Puerta) ב-16 במרץ. הוא נמלט מהתנקשות על ידי מסתננים ספרדים באפריל. מחלה ותבוסות רפובליקניות נוספות אילצו את בוליבאר לחזור לאנגוסטורה במאי. במשך שארית השנה התמקד בניהול הרפובליקה, בבנייה מחדש של כוחותיה המזוינים ובארגון בחירות לקונגרס לאומי שיתכנס ב-1819.
### רב-קולומביה: 1819–1830
הקונגרס התכנס באנגוסטורה ב-15 בפברואר 1819. שם נשא בוליבאר נאום שבו דגל בממשלה מרכזית המעוצבת לפי הממשלה הבריטית ושוויון גזעי, וויתר על סמכות אזרחית לקונגרס. ב-16 בפברואר בחר הקונגרס בבוליבאר לנשיא ובזאה לסגן נשיא. ב-27 בפברואר עזב בוליבאר את אנגוסטורה כדי להצטרף מחדש לפאאס במערב וחידש את הקמפיין (campaign) נגד מוריו, אם כי ללא הצלחה. במאי, כאשר עונת הגשמים השנתית החלה בליאנוס, נפגש בוליבאר עם קציניו וחשף את כוונתו לפלוש ולשחרר את גרנדה החדשה מהכיבוש המלוכני, הכנה לה ביצע על ידי שליחת סנטנדר לבניית כוחות רפובליקנים במחוז קסאנרה באוגוסט 1818. ב-27 במאי צעד בוליבאר עם יותר מ-2,000 חיילים לעבר האנדים והשאיר את פאאס, מריניו, אורדנטה וברמודס לרתק את כוחותיו של מוריו בוונצואלה.
בוליבאר נכנס למחוז קסאנרה עם צבאו ב-4 ביוני 1819, ולאחר מכן נפגש עם סנטנדר בטמה, אראוקה, ב-11 ביוני. הכוח הרפובליקני המשולב הגיע לרכס המזרחי של האנדים ב-22 ביוני והחל חצייה מפרכת. ב-6 ביולי ירדו הרפובליקנים מהאנדים מביצות פיסבה לתוך מישורי גרנדה החדשה. לאחר החלמה קצרה, התקדמו הרפובליקנים במהירות נגד כוחותיו של הקולונל הספרדי חוסה מריה באריירו מניון עד שב-7 באוגוסט הובסו המלוכנים בקרב בויאקה. ב-10 באוגוסט נכנס בוליבאר לבוגוטה, אותה נטשו הפקידים הספרדים בחופזה, וכבש את האוצר ומחסני הנשק של המשנה למלך. לאחר שליחת כוחות להבטחת שליטה רפובליקנית במרכז גרנדה החדשה, צעד בוליבאר בבוגוטה ב-18 בספטמבר עם סנטנדר.
מתוך רצון לאחד את גרנדה החדשה וונצואלה ל"רפובליקה גדולה של קולומביה", הקים בוליבאר תחילה ממשלה זמנית בבוגוטה עם סנטנדר, ולאחר מכן עזב כדי לחדש את הקמפיין נגד המלוכנים בוונצואלה ב-20 בספטמבר 1819. בדרכו נודע לו כי זאה הוחלף כסגן נשיא בספטמבר 1819 על ידי אריסמנדי, שקשר קשר עם מריניו נגד אורדנטה וברמודס. בוליבאר הגיע לאנגוסטורה ב-11 בדצמבר, ובאמצעות פיוס, נטרל את המזימה. לאחר מכן הציע את איחוד גרנדה החדשה וונצואלה לקונגרס ב-14 בדצמבר, והצעה זו אושרה. ב-17 בדצמבר פרסם הקונגרס צו המקים את רפובליקת קולומביה, הכוללת את אזורי ונצואלה, גרנדה החדשה והריאל אאודיינסיה של קיטו שנשלטה עדיין על ידי ספרד, ובחר בבוליבאר ובזאה לנשיא וסגן נשיא בהתאמה.
לאחר יום חג המולד, 1819, עזב בוליבאר את אנגוסטורה כדי לנהל מערכות נגד כוחות מלוכניים לאורך חופי הים הקריבי של ונצואלה וגרנדה החדשה. הוא נפגש עם סנטנדר בבוגוטה במרץ 1820, לאחר מכן רכב לקוקוטה וסקר את הכוחות הרפובליקנים בצפון קולומביה במהלך אפריל ומאי 1820. בינתיים, מצבו הצבאי והפוליטי של מוריו התערער אנושות עקב מרד חיילים ספרדים בקדיס ב-1 בינואר, שאילץ את פרננדו השביעי לקבל חוקה ליברלית במרץ. חדשות על המרד ותוצאותיו הגיעו לקולומביה במרץ ובעקבותיהן פקודות מספרד למוריו לפרסם את החוקה ולנהל משא ומתן על שלום שיחזיר את קולומביה לאימפריה הספרדית. בוליבאר ומוריו, בחיפוש אחר מנופי לחץ זה על זה, עיכבו את השיחות עד ה-21 בנובמבר, כאשר נציגים קולומביאנים ומלוכנים נפגשו בטרוחיו, ונצואלה. הנציגים השלימו שני הסכמים (treaties) ב-25 בנובמבר, שקבעו הפסקת אש של שישה חודשים, חילופי שבויים וזכויות בסיסיות ללוחמים. בוליבאר ומוריו חתמו על ההסכמים ב-25 ו-26 בנובמבר, ולאחר מכן נפגשו למחרת בסנטה אנה דה טרוחיו. לאחר פגישה זו העביר מוריו את פיקודו לגנרל הספרדי מיגל דה לה טורה ויצא לספרד ב-17 בדצמבר.
בפברואר 1821, כבוליבאר נסע מבוגוטה לקוקוטה בציפייה לפתיחת קונגרס חדש שם, נודע לו שמרקאיבו שבשליטת המלוכנים ערקה לקולומביה ונכבשה על ידי אורדנטה. לה טורה מחה בפני בוליבאר, שסירב להחזיר את מרקאיבו, מה שהוביל לחידוש מעשי האיבה ב-28 באפריל. במהלך מאי ויוני התקדמו צבאות קולומביה במהירות עד שב-24 ביוני הביסו בוליבאר ופאאס באופן מכריע את לה טורה בקרב קרבובו. כל הכוחות המלוכניים שנותרו בוונצואלה חוסלו עד אוגוסט 1823. בוליבאר נכנס לקראקס בניצחון ב-29 ביוני, והוציא צו ב-16 ביולי המחלק את ונצואלה לשלושה אזורים צבאיים הנשלטים על ידי פאאס, ברמודס ומריניו. לאחר מכן נפגש בוליבאר עם הקונגרס של קוקוטה, שאשרר את הקמת רב-קולומביה ובחר בו לנשיא ובסנטנדר לסגן נשיא בספטמבר. בוליבאר קיבל את המינוי והושבע ב-3 באוקטובר, אף שמחה על יצירת תקדים של מנהיגים צבאיים כראש המדינה הקולומביאנית.
אקוודור, פרו ובוליביה: 1821–1826
לאחר קרב קרבובו, הפנה בוליבאר את תשומת לבו דרומה, לפאסטו, קולומביה; קיטו והמחוז החופשי של גואיאקיל, אקוודור; ולמלכות המשנה של פרו. פאסטו וקיטו היו מעוזים מלוכניים, בעוד גואיאקיל הכריזה על עצמאותה ב-9 באוקטובר 1820 והוצב בה חיל מצב על ידי סוקרה בהוראת בוליבאר בינואר 1821. פנמה הכריזה על עצמאותה ב-28 בנובמבר 1821 והצטרפה לקולומביה. פרו הותקפה על ידי צבא רפובליקני בפיקודו של הגנרל הארגנטינאי חוסה דה סן מרטין, ששחרר את צ'ילה ופרו, ובוליבאר חשש שסן מרטין יבלע את אקוודור לתוך פרו. באוקטובר 1821, לאחר שהקונגרס הסמיך אותו להבטיח את אקוודור עבור קולומביה, הקים בוליבאר צבא בבוגוטה שיצא ב-13 בדצמבר 1821. התקדמותו נעצרה בשל מחלה וניצחון פירוס בקרב בומבונא (Bomboná) בדרום קולומביה ב-7 באפריל 1822.
בדרום, סוקרה, שהיה נצור בגואיאקיל על ידי התקדמות מלוכנית מקיטו, התקדם כעת, הביס באופן מכריע את המלוכנים בקרב פיצ'ינצ'ה ב-24 במאי 1822, וכבש את קיטו. ב-6 ביוני נכנעה פאסטו, ועשרה ימים לאחר מכן צעד בוליבאר בקיטו עם סוקרה. הוא פגש גם את הרפובליקנית האקוודורית מנואלה סאנס, אשתו של רופא אנגלי, עמה החל ברומן מתמשך.
מקיטו נסע בוליבאר לגואיאקיל בציפייה לפגישה עם סן מרטין כדי לדון במעמד העיר ולגייס תמיכה בסיפוחה על ידי קולומביה. כשסן מרטין הגיע לגואיאקיל ב-26 ביולי, בוליבאר כבר הבטיח את גואיאקיל עבור קולומביה, וועידת גואיאקיל בת היומיים לא הניבה שום הסכם בין בוליבאר לסן מרטין. מבודד פוליטית ומאוכזב, התפטר סן מרטין מתפקידיו ויצא לגלות.
במהלך שארית שנת 1822 נסע בוליבאר ברחבי אקוודור כדי להשלים את סיפוחה בעודו שולח קצינים לדכא מרידות חוזרות ונשנות בפאסטו ומתנגד לקריאות לחזור לבוגוטה או לוונצואלה. בינתיים, כוחות מלוכניים בפיקודו של הגנרל חוסה דה קנטראק הכריעו את הרפובליקה הפרואנית. לאחר שסירב בתחילה לסיוע קולומביאני, ביקש הקונגרס הפרואני מבוליבאר כמה פעמים בשנת 1823 ליטול פיקוד על כוחותיהם. בוליבאר הגיב בשליחת צבא בפיקודו של סוקרה לסייע, ואז עיכב את יציאתו לפרו עד שקיבל אישור מהקונגרס הקולומביאני ב-3 באוגוסט. כשבוליבאר הגיע ללימה, בירת פרו, ב-1 בספטמבר, פרו הייתה חצויה בין שני נשיאים יריבים, חוסה דה לה ריבה אגוארו וחוסה ברנרדו דה טגלה, והמלוכנים תחת המשנה למלך של פרו, חוסה דה לה סרנה.
בנובמבר 1823, ריבה אגוארו, שקשר עם המלוכנים נגד בוליבאר, הוסגר על ידי קציניו לבוליבאר וגורש מפרו. בוליבאר מחק את הפרואנים והקיטואנים כ"מרושעים עד כדי חרפה ושפלים עד קיצוניות" במכתב לסנטנדר, מכיוון שראה בפרו ובקיטו את המעוזים המלוכניים האחרונים, או במקרה של קיטו, כאלו שמתנגדים לקולומביה. בעוד בוליבאר היה מרותק למיטתו עם קדחת במהלך החודשיים הראשונים של 1824, ערק טגלה למלוכנים עם חיל המצב והעיר קאייאו וכבש לזמן קצר את לימה. בתגובה, מינה הקונגרס הפרואני את בוליבאר לדיקטטור של פרו ב-10 בפברואר 1824. בוליבאר עבר לצפון פרו במרץ והחל להקים צבא. דרישותיו החוזרות ונשנות לאנשים וכסף נוספים מתחו את יחסיו עם סנטנדר.
במאי 1824, הגנרל המלוכני השמרן פדרו אנטוניו אולנייטה, שבסיסו היה באזור פרו העליונה, מרד (rebelled) נגד לה סרנה. בוליבאר ניצל את ההזדמנות להתקדם לאזור חונין, שם הביס את קנטראק בקרב חונין ב-6 באוגוסט, וגירש אותם מפרו. ניצחונו של בוליבאר בחונין שם קץ למערכות הצבאיות של מלחמות העצמאות אחת ולתמיד. באופן פרדוקסלי, תבוסת ספרד החלישה גם את בוליבאר, שלגיטימיות שלו כמשחרר הייתה תלויה בהמשכיות האיום הספרדי. בבחרו להתעלם מאולנייטה, הורה לה סרנה לכוחותיו להתרכז בקוסקו כדי להתמודד עם בוליבאר. גשמים כבדים בספטמבר עצרו את התקדמותו של בוליבאר, וב-6 באוקטובר העביר את הפיקוד על הצבא לסוקרה ועבר להואנקאיו כדי לנהל עניינים פוליטיים.
ב-24 באוקטובר קיבל בוליבאר מכתב מסנטנדר שיידע אותו כי מאחר שקיבל את הדיקטטורה של פרו, הקונגרס הקולומביאני שלל ממנו את סמכותו הצבאית והאזרחית לטובת סוקרה וסנטנדר, בהתאמה. למרות שנפגע והתרעם על סנטנדר, כתב לו בוליבאר ב-10 בנובמבר כדי להודיע על הסכמתו וכבש מחדש את לימה ב-5 בדצמבר 1824. ב-9 בדצמבר הביס סוקרה באופן מכריע את המלוכנים של לה סרנה בקרב איאקוצ'ו וקיבל את הכניעה (surrender) של כל הכוחות המלוכניים בפרו. חיל המצב של קאייאו ואולנייטה התעלמו מהכניעה. זמן קצר לאחר שהגיע ללימה, החל בוליבאר מצור על קאייאו שנמשך עד ינואר 1826, ושלח את סוקרה לפרו העליונה כדי לחסל את אולנייטה. אולנייטה נהרג בקרב טומוסלה לפני הגעתו של סוקרה. עם המתנדב האירי פרנסיסקו בורדט או'קונור ששימש כסגנו, השלים סוקרה את שחרור פרו העליונה באפריל 1825.
בתחילת 1825 התפטר בוליבאר מתפקידיו בקולומביה ובפרו, אך הקונגרס של אף אחת מהמדינות לא קיבל את התפטרותו. ב-10 בפברואר 1825 האריך הקונגרס הפרואני את הדיקטטורה שלו בשנה נוספת. בקבלת ההארכה, התיישב בוליבאר למשול בפרו ולהעביר רפורמות שלא יצאו לפועל ברובן, כגון מערכת בית ספר המבוססת על עקרונותיו של המחנך האנגלי ג'וזף לנקסטר, שנוהלה על ידי סימון רודריגס.
באפריל 1825 החל בוליבאר בסיור בדרום פרו שלקח אותו לערים ארקיפה וקוסקו עד אוגוסט. כאשר התקרב בוליבאר לפרו העליונה, התכנס קונגרס בעיר צ'וקיסאקה, כיום סוקרה. ב-6 באוגוסט הוא הכריז על האזור כאומה של בוליביה, מינה את בוליבאר לנשיא, וביקש ממנו לכתוב חוקה. בוליבאר הגיע לפוטוסי ב-5 באוקטובר ונפגש עם שני סוכנים ארגנטינאים, קרלוס מריה דה אלבאר וחוסה מיגל דיאס ולס, שניסו ללא הצלחה לשכנע אותו להתערב במלחמת סיספלטנה נגד האימפריה של ברזיל. ההגמוניה המוחלטת של צבאו של בוליבאר באזור עודדה אליטות פריפריאליות בפרו העליונה להקים מדינה חדשה, עצמאית מלימה. הם הכריזו, "אם מרומולוס, רומא; מבוליבאר, זו בוליביה" והציעו את הנשיאות למשחרר. מפוטוסי נסע בוליבאר המוחמא לצ'וקיסאקה ומינה את סוקרה למשול בבוליביה ב-29 בדצמבר 1825.
הוא יצא לפרו ב-1 בינואר 1826. בוליבאר הגיע ללימה ב-10 בפברואר ושלח את טיוטת החוקה הבוליביאנית שלו לסוקרה ב-12 במאי. חוקה זו אושררה בשינויים על ידי הקונגרס הבוליביאני ביולי 1826. פרו, שהאליטות שלה חרקו שיניים תחת שלטונו של בוליבאר ונוכחות חייליו, שוכנעה גם היא לקבל גרסה שונה של חוקתו של בוליבאר