סְמָה צְ'ייֵן (Sima Qian): ההיסטוריון שבחר בבושה
בשנת 99 לפנה"ס יצא פקיד בחצר המלוכה להגנתו של גנרל שסרח ונענש על כך. העונש היה סירוס. על פי מוסכמות מעמדו, התגובה המכובדת הייתה התאבדות; הוא היה אמור להסיר את עצמו מן העולם במקום לחיות מוטש. הוא סירב. היה לו ספר לסיים — שליחותו האחרונה של אביו, דברי ימי הכול — והוא שפט את הספר כבעל ערך רב יותר ממעמדו כגבר. סביב שנת 90 לפנה"ס הוא השלים אותו. השיג'י (Shiji) מהווה מאז את יסוד הכתיבה ההיסטורית הסינית.
משרה משפחתית
סְמָה צְ'ייֵן נולד בסביבות שנת 145 לפנה"ס בלונגמן (Longmen), שייאנג (Xiayang), במקום שבו נמצאת כיום הנאן-צ'נג (Hancheng) במחוז שאאנשי (Shaanxi); התאריכים שלו אינם ודאיים, ומותו ממוקם סביב שנת 87 או 86 לפנה"ס. הוא הגיע ממשפחה של היסטוריונים. אביו, סְמָה טאן (Sima Tan), שירת כהיסטוריון הראשי תחת הקיסר וו (Emperor Wu) משושלת האן, והמשרה — ששילבה חובות ארכיון עם מומחיות אסטרונומית ולוח שנה — עברה לבן. בריטניקה מתארת את סְמָה צְ'ייֵן כאסטרונום, מומחה ללוח שנה וכראשון ההיסטוריונים הסינים הגדולים, ושלושת התפקידים הללו לא היו קריירות נפרדות אלא משרה אחת בחצר שבה סדר הזמן וסדר העבר היו אותה הבעיה.
שנות הנדודים
בין ילדותו לשנתו העשרים הוא טייל רבות ברחבי סין, ביקר בהרים המקודשים ולמד באזורים הקשורים לקונפוציוס (Confucius) ומנציוס (Mencius). זה היה מחקר שדה עוד לפני שלמישהו היה שם עבורו. ההרגל ללכת למקום, לאסוף זיכרון מקומי ולבחון את הקרקע שבה התרחשו אירועים, עובר לאורך השיג'י, וזו אחת הסיבות לכך שהיצירה נקראת אחרת מארכיון החצר שהייתה עשויה להיות.
הצוואה על ערש דווי
סביב שנת 110 לפנה"ס מת סְמָה טאן לאחר שהחל לכתוב היסטוריה מקיפה ולא הצליח לסיימה. הוא הטיל על בנו להשלימה. כל מה שקרה לאחר מכן הוא הוצאה לפועל של התחייבות. סְמָה צְ'ייֵן ירש הן את המשרה והן את הפרויקט, והיו לו, בנוסף לחובתו המשפחתית, המשאבים של חצר האן וקנה המידה של השאפתנות שהכוח של אותה חצר הפך לאפשרי: היסטוריה לא של שלטון או מדינה אלא של העולם הידוע מעת העתיקה האגדית ועד למאה שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פרשת לי לינג (Li Ling)
האסון הגיע בשנת 99 לפנה"ס. סְמָה צְ'ייֵן הגן על חבר, הגנרל לי לינג, שנכנע לשיונגנו (Xiongnu) לאחר מערכה חסרת סיכוי, ובכך הוא עורר עליו את חמת הקיסר וו. הוא נידון לסירוס. הנסיבות סופרו פעמים רבות וחלק מהפרטים נתונים במחלוקת, אך התוצאה והבחירה אינן כאלה: במקום לבחור במוצא שחייבו מעמדו ואתיקת המעמד שלו, הוא קיבל את המום והמשיך לחיות כדי לכתוב. זהו אחד המעשים הבודדים בספרות העתיקה שבהם סופר שקל במפורש את כבודו מול כתב יד שלא הושלם ובחר בכתב היד.
מאה ושלושים פרקים
השיג'י — רשומות ההיסטוריון הראשי — כולל 130 פרקים בחמישה חלקים: דברי ימי יסוד, טבלאות כרונולוגיות, מסות, בתים תורשתיים וביוגרפיות. הארכיטקטורה הזו הייתה ההמצאה. במקום קו כרונולוגי יחיד, סְמָה צְ'ייֵן בנה מבנה שיכול להחזיק ציוויליזציה מכמה זוויות בו-זמנית: תקופות של שליטים, כרונולוגיה מסונכרנת של מדינות מתחרות, מסות תמתיות על פולחן, מוזיקה, אסטרונומיה, עבודות מים וכלכלה, היסטוריות של משפחות גדולות, ו—באופן מכריע — גלריה עצומה של חיים אינדיבידואליים, כולל מתנקשים, סוחרים, ליצנים ופליטים לצד מדינאים. התבנית הייתה כה יעילה שהיא שלטה בהיסטוריוגרפיה הסינית הרשמית במשך אלפיים שנה.
רדיקלית לא פחות הייתה מטרתו. הוא החל לתעד את מה שקרה באובייקטיביות שקולה, והסיט את הכתיבה ההיסטורית הרחק מגינאולוגיה ושבחים שושלתיים, והוא הרחיב את המסגרת אל מעבר לסין לעמים ותרבויות שאף היסטוריון סיני לא תיעד. התוצאה היא ההיסטוריה המקיפה הראשונה של סין, המגיעה מזמנים אגדיים ועד לסוף המאה הראשונה לפנה"ס, והוא הביא אותה לסיומה סביב שנת 90 לפנה"ס.
מדוע סְמָה צְ'ייֵן נקרא גאון
היכולת המדוברת היא דמיון מבני בקנה מידה שכמעט איש אינו מנסה. מול העבר כולו, הוא לא דחס אותו לכרוניקה; הוא עיצב צורה — חמישה מצבי כתיבה משולבים, 130 פרקים — המסוגלים להחזיק דברי ימים, כרונולוגיה, ניתוח מוסדי, היסטוריה שושלתית וביוגרפיה אישית בו-זמנית, והוא הפך את הביוגרפיה לרכיב נושא העומס, וזו הסיבה שהשיג'י קריא כספרות ולא רק כרשומה לעיון. זהו הישג עיצובי מהמעלה הראשונה, וזו הסיבה שהוא מכונה אוניברסלית אבי ההיסטוריוגרפיה הסינית: המסגרת שבנה עיצבה את אופן כתיבת ההיסטוריה בסין במשך שני המילניי הבאים. הוסף לכך עמדה מתודולוגית המקדימה בהרבה את זמנה — המאמץ לאובייקטיביות שקולה במקום הספד שושלתי, הכללת עמים לא-סיניים, שנות הנסיעות למקורות — והטיעון חזק ככל האפשר עבור היסטוריון פרה-מודרני.
ישנן שלוש הסתייגויות כנות. ראשית, היצירה אינה שלו בלבד: היא הוחלה על ידי אביו, וחלוקת העבודה ביניהם אינה ניתנת לשחזור כעת, כך שחלק מהקרדיט אינו ניתן להקצאה. שנית, לטקסט יש בעיות העברה — פרקים אבדו והושלמו לאחר מותו, וחוקרים עדיין מתווכחים מה שייך לו. שלישית, אובייקטיביות שקולה הייתה שאיפה ולא הישג; הוא כתב תחת קיסר שסירס אותו, הוא מטיף מוסר בחופשיות בקולו שלו, והוא משחזר נאומים שלא יכול היה לשמוע, מוסכמה של היסטוריוגרפיה עתיקה שאף קורא מודרני אינו יכול לקחת כפשוטו. הוא גאון של עיצוב ושל אומץ. הוא אינו היסטוריון מודרני ואינו מרוויח מכך שמתארים אותו ככזה.
מורשת
השיג'י הפך למודל ולאמת המידה. כל היסטוריה שושלתית עוקבת בסין נכתבה בקטגוריות שסְמָה צְ'ייֵן המציא, מה שאומר שצורת העבר הסיני כפי שהועברה במשך אלפיים שנה היא, בחלקה, הצורה שפקיד מסורס העניק לה במאה הראשונה לפנה"ס. ספרו שורד גם כספרות: הביוגרפיות עדיין נקראות בשל פורטרטים, דחיסות ועין למחווה המדברת. וההחלטה האישית במרכז חייו מעולם לא איבדה מכוחה בספרות הסינית — הסופר שקיבל עליו את הבושה כדי לסיים את העבודה, ובכך הפך את העבודה לטיעון היחיד שהיה זקוק לו.