סילביו ברלוסקוני: איש המכירות שקנה מדינה
בנובמבר 2011, בעת שמשבר החובות בגוש האירו איים להפיל את איטליה יחד איתו, התפטר סילביו ברלוסקוני (Silvio Berlusconi) מתפקידו כראש הממשלה. המונים התאספו מחוץ למטה הממשלה ברומא ושרו את "משיח" (Hallelujah Chorus) של הנדל. שנתיים קודם לכן הוא אמר למראיין, ללא שמץ של אירוניה: "רוב האיטלקים בלבם היו רוצים להיות כמוני". שני הדברים היו נכונים בעת ובעונה אחת, והמתח ביניהם הוא הנושא המלא של חייו.
שואבי אבק ואוניות תענוגות
הוא נולד במילאנו ב-29 בספטמבר 1936 ללואיג'י ברלוסקוני (Luigi Berlusconi), פקיד בנק, ורוזלה (Rosella), מזכירה – משק בית ממעמד הביניים רגיל לחלוטין, עובדה שמעולם לא הניח לאיש לשכוח. הוא למד משפטים באוניברסיטת מילאנו וסיים בהצטיינות ב-1961; עבודת הגמר שלו עסקה בחוזה פרסום בעיתונות, מה שבדיעבד נקרא כהצהרת כוונות. כדי לממן את לימודיו הוא מכר שואבי אבק, כתב שיעורי בית עבור חבריו לספסל הלימודים, ושר על אוניות תענוגות כשהוא מנגן בעוגב ובקונטרבס. הזמר שבו מעולם לא נטש אותו לחלוטין; הוא שר באירועים פרטיים גם בגיל מבוגר.
בנה את מילאנו, ואז השתלט עליה
הוא הקים את חברת קנטיירי ריוניטי מילאנזי (Cantieri Riuniti Milanesi) ב-1962 ואת אדילנורד (Edilnord) ב-1963, ועבר לפיתוח נדל"ן בדיוק ברגע שאיטליה שלאחר המלחמה נזקקה לדיור. מילאנו 2 (Milano 2), מתחם מגורים מתוכנן מצפון לעיר, הוקם משנת 1969; מילאנו 3 (Milano 3) בא בעקבותיו ב-1976.
ההברקה הגאונית הגיעה מבעיה משנית. כדי לספק את הצרכים של פרויקטי הבנייה שלו הוא הקים חברת כבלים, טלמילאנו (Telemilano), ב-1974. החוק האיטלקי דאז אסר על טלוויזיה פרטית ארצית. ברלוסקוני עקף זאת על ידי בניית ערוץ 5 (Canale 5) בין 1977 ל-1980 – הפצת תכנות זהה לתחנות מקומיות עצמאיות לשידור בו-זמני, ובכך יצר רשת ארצית שמבחינה טכנית לא הייתה קיימת. הוא הקים את חברת האחזקות פיניבסט (Fininvest) ב-1978, קנה את איטליה 1 (Italia 1) ב-1982 ואת רטה 4 (Rete 4) ב-1984, ושלט בקרוב ל-45 אחוזים משוק הטלוויזיה האיטלקי.
לאחר מכן הוא אסף את שארית החיים הציבוריים באיטליה. מועדון הכדורגל מילאן (AC Milan) ב-1986, שאותו הפך למועדון המצליח ביותר במדינה. רשת חנויות הכל-בו סטנדה (Standa) ב-1988. הוצאת הספרים ארנולדו מונדדורי (Arnoldo Mondadori) ב-1990, מה שנתן לו חמישית מההוצאה לאור באיטליה. עד שנת 2004 דירג אותו המגזין פורבס (Forbes) כאדם ה-30 בעושרו בעולם עם הון של 10 מיליארד דולר.
פורצה איטליה
עד 1993 לחץ של הגבלים עסקיים וחקירות השחיתות "ידיים נקיות" (Mani Pulite) פירקו את כל המערכת הפוליטית האיטלקית שהגנה על האינטרסים שלו. תגובתו הייתה הקמת מפלגה. פורצה איטליה (Forza Italia) – "קדימה איטליה", סיסמת עידוד בכדורגל – נוסדה ב-1993, תוך ניהול קמפיין המבוסס על ההבטחה שאיש עסקים מצליח ינקה מדינה מושחתת ומסורבלת. הקואליציה שלו זכתה ב-43 אחוזים מהקולות במרץ 1994.
ממשלתו הראשונה החזיקה מעמד תשעה חודשים. הוא העביר באופן רשמי את תפקידיו התאגידיים למקורביו, אך משפחתו החזיקה ב-51 אחוזים מפיניבסט, וניגוד העניינים מעולם לא נפתר באף אחת משלוש כהונותיו. שותפיו לקואליציה פרשו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא הפסיד ב-1996, אך חזר ב-2001 עם קואליציית "בית החירויות" (House of Freedoms) ועשה משהו שאף פוליטיקאי איטלקי לא הצליח לעשות בחמישים השנים האחרונות: השלים כהונה מלאה של חמש שנים. הוא קיצץ במסים, העביר רפורמות בחינוך ובעבודה, הגדיל את התמיכה במובטלים ובנכים, הקל את הכללים על בעלות בתקשורת, ותמך בארצות הברית בנושא עיראק בניגוד לעמדת כ-75 אחוזים מהציבור. הפרלמנט העניק לו חסינות מתביעה ב-2003; בית המשפט החוקתי ביטל אותה ב-2004.
כהונתו השלישית, שהחלה ב-2008, הסתיימה בנובמבר 2011 כאשר שוקי האג"ח הפסיקו להאמין שהוא יכול לשמור על איטליה כפושטת רגל.
המשפטים
התיק המשפטי ארוך. הרשעות בעבירות פיננסיות ב-1997 וב-1998 בוטלו בערעור. אישומי שוחד הגיעו ב-1999, ומשפט על מתן שוחד לשופטים. הוא הועמד לדין בפרשת רובי – תשלום לרקדנית מרוקאית קטינה עבור יחסי מין וניצול תפקידו כדי להסתיר זאת – הורשע במילאנו וזוכה בסופו של דבר לאחר ששני הצדדים הכחישו כי התקיימו יחסים. המונח "בונגה בונגה" (Bunga bunga) נכנס לאוצר המילים הבינלאומי.
רק אישום אחד נותר על כנו. בשנת 2013 אישר בית המשפט העליון של איטליה את הרשעתו בעבירות מס סביב עסקאות זכויות סרטים. הוא גורש מהסנאט בנובמבר 2013 ונאסר עליו לכהן במשרה ציבורית. הוא היה בן 77.
בכל זאת הוא חזר. בשנת 2019, בגיל שמונים ושתיים, הוא נבחר לפרלמנט האירופי. בשנת 2022 הוא חזר לסנאט האיטלקי, כשמפלגתו פורצה איטליה הייתה שותפה קואליציונית בממשלת ג'ורג'ה מלוני (Giorgia Meloni).
חייו הפרטיים נוהלו באותה התעלמות מגבולות. הוא נישא לקרלה דאל'אוליו (Carla Dall'Oglio), ממנה נולדו לו שני ילדים, ולאחר מכן ב-1990 לשחקנית ורוניקה לאריו (Veronica Lario), ממנה נולדו לו שלושה נוספים. הגינוי הפומבי של לאריו להתנהגותו היה בין המכות הכואבות ביותר שספג, דווקא משום שהגיע מבית. הוא היה ידוע בכל איטליה כ-"איל קוואליירה" (il Cavaliere) – האביר – תואר שבו המשיך להשתמש זמן רב לאחר שהתואר עצמו הפך לבדיחה, והוא טיפח תדמית של חיים ראוותניים וטעם פופוליסטי לא נבוך, שנתפס בעיני תומכיו כאותנטיות ובעיני מתנגדיו כוולגריות שהפכה לפילוסופיית שלטון. הוא השמיע הערות מאשרות על מוסוליני ומזלזלות על מוסלמים, ושרד את שתיהן.
מדוע סילביו מכונה גאון
אם המילה פירושה עומק אינטלקטואלי, היא אינה חלה עליו, ואף דיווח רציני אינו טוען כך. הכישרון של ברלוסקוני היה פיקחות מסחרית ופוליטית מסדר גודל יוצא דופן, ויש לתאר אותו במדויק במקום לייפות אותו.
שלושה תמרונים ספציפיים מבססים זאת. ראשית, טריק השידור המסונכרן שבנה את ערוץ 5: הוא זיהה שחוק האוסר על רשת פרטית ארצית אינו אומר דבר על תחנות מקומיות רבות המשדרות את אותו סרט באותו רגע, והקים אימפריית תקשורת בתוך הפרצה. שנית, הקמת פורצה איטליה ב-1993 – זיהוי, מהיר יותר מכל פוליטיקאי מקצועי, שהתמוטטות המפלגות הישנות הותירה ואקום שניתן למלא באמצעות מותג, סיסמה וגישה לטלוויזיה, ובניית מפלגה ארצית מאפס תוך חודשים. שלישית, עמידות גרידא: הוא הפך לראש הממשלה בעל תקופת הכהונה הארוכה ביותר באיטליה שלאחר המלחמה, ולאחר הרשעה פלילית, גירוש מהפרלמנט ואיסור על כהונה במשרה ציבורית, הוא חזר לפוליטיקה נבחרת בתוך שש שנים.
טיעון הנגד אינו רק הסתייגות; עבור רבים זהו פסק הדין. הוא מעולם לא פתר ניגוד עניינים שאפשר לאדם המחזיק בכ-90 אחוזים מהטלוויזיה המסחרית האיטלקית, לצד השפעה על השדרן הממלכתי, למשול במדינה. ממשלותיו הואשמו שוב ושוב בחקיקה שנועדה להגן עליו אישית, כולל חוק חסינות שבית המשפט החוקתי פסל. הוא הורשע בעבירות מס, ופרשת רובי השפילה את החיים הציבוריים באיטליה בדרכים שזיכויו לא תיקן. המבקרים ראו בו פופוליסט שהחליש את המוסדות הדמוקרטיים והיה חלוץ במיזוג של בעלות על תקשורת, ידוענים וממשל, שמאוחר יותר התפשט הרחק מעבר לאיטליה. המעריצים ראו בו מדינאי כריזמטי ומוכשר.
הניסוח הכנה הוא שברלוסקוני היה גאון של מיצוב ומכירות ולא של מדינאות, ושאותה יכולת הפיקה גם את האימפריה וגם את הנזק. הוא שטח שנוי במחלוקת, וכל דיווח שטוען אחרת הוא ניסיון למכור משהו.
מורשת
הוא מת ב-12 ביוני 2023 במילאנו, בגיל שמונים ושש, מלוקמיה כרונית, וזכה להלוויה ממלכתית בדואומו. הוא משאיר אחריו את מדיאסט (Mediaset), מועדון כדורגל שהביא לגדולות, מפלגה פוליטית שעדיין בשלטון, ותבנית – איש העסקים החיצוני שהופך חשיפה תקשורתית לכוח – שמאז הועתקה במספר יבשות. האיטלקים התווכחו עליו במשך שלושים שנה ולא הפסיקו.