שירלי בות': מהאישה הטראגית על הבמה לעוזרת הבית האהובה בטלוויזיה
שירלי בות' (Shirley Booth) הקדישה כמעט שלושה עשורים כדי להפוך לאחת השחקניות הדרמטיות המוערכות ביותר בברודוויי, ואז, בגיל 54, נכנסה לראשונה לסרט וזכתה בפרס האוסקר כבר בניסיון הראשון. עשור לאחר מכן, היא גילמה את התפקיד הראשי בסיטקום על עוזרת בית דעתנית והפכה, לדבריה, למפורסמת בזכותו יותר מאשר מכל דבר אחר שעשתה לפני כן. מעט קריירות מכילות מסלול ספציפי כזה – יוקרה ביקורתית תחילה, ופופולריות המונית עשורים לאחר מכן, במשלב שונה לחלוטין.
שם שנבנה מתוך הכרח
היא נולדה בשם מרג'ורי פורד (Marjory Ford) ב-30 באוגוסט 1898 בעיר ניו יורק, והעבירה את ראשית ילדותה בפלטבוש שבברוקלין, לפני שמשפחתה עברה תחילה לפילדלפיה – שם הופעה בימתית עוררה את התעניינותה במשחק – ומאוחר יותר להרטפורד שבקונטיקט, שם החלה להשתתף בלהקות קיץ (summer stock) כנערה. אביה התנגד לכך שתשתמש בשם המשפחה באופן מקצועי, לכן עזבה את לימודיה בניגוד לרצונו ואימצה את השם "תלמה בות'" (Thelma Booth), ומאוחר יותר החליטה על "שירלי בות'". היא התגוררה ב"מועדון החזרות" (Rehearsal Club) ברחוב 53 המערבי במנהטן, מקום מגורים לשחקניות שואפות, בזמן שבנתה את הקריירה שלה מאפס. שם הבמה שהמציאה כדי למרוד באביה הפך, עשורים לאחר מכן, לאחד השמות המוכרים ביותר בבידור האמריקאי – אירוניה קטנה עליה מעולם לא הגיבה בפומבי, אך כזו שעיצבה את כל מסלול זהותה המקצועית.
שני עשורים של ברודוויי לפני שמישהו מחוץ לניו יורק הכיר אותה
הופעת הבכורה של בות' בברודוויי התקיימה ב-26 בינואר 1925, במחזה Hell's Bells לצד המפרי בוגארט (Humphrey Bogart) הצעיר, ולפי הנתונים של בריטניקה היא הופיעה ביותר מארבעים מחזות במהלך שני העשורים הבאים. היא בנתה את המוניטין שלה תחילה בלהקת Sharp Company בפיטסבורג, ואז פרצה לתודעה הלאומית בתפקיד הנשי הראשי בקומדיה שרצה זמן רב Three Men on a Horse (1935–1937). היא עבדה לצד קתרין הפבורן (Katharine Hepburn) במחזה The Philadelphia Story (1939), יצרה את דמותה של רות שרווד ב-My Sister Eileen (1940), וכיכבה לצד ראלף בלמי (Ralph Bellamy) ב-Tomorrow the World (1943). זו הייתה, לפי כל קנה מידה, קריירה משמעותית כבר אז – שחקנית במה שזכתה לאמון בתפקידים מרכזיים בהפקות גדולות במשך רוב עשרים השנים הללו, ללא קשר לסרטים או לטלוויזיה.
רדיו והנישואים הראשונים
בין השנים 1941 ל-1943, גילמה בות' את בתו השנונה של בעל הפונדק בסדרת הרדיו Duffy's Tavern, שנוצרה על ידי בעלה באותה עת, אד גארדנר (Ed Gardner), לו נישאה ב-1929. היא עזבה את התוכנית לאחר גירושיהם ב-1942. היא נישאה בשנית ב-1943 לוויליאם ה. בייקר הבן (William H. Baker Jr.), רב-טוראי בצבא ארצות הברית; הוא מת ממחלת לב ב-1951, ובות' מעולם לא נישאה שוב ולא הביאה ילדים לעולם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לולה דלייני ו"הכתר המשולש"
התפקיד המזוהה ביותר עם בות' הגיע בשנת 1950: לולה דלייני (Lola Delaney), האישה המאוכזבת והדהויה במחזה של ויליאם אינג (William Inge) Come Back, Little Sheba, שהעניק לה את פרס טוני לשחקנית הטובה ביותר במחזה – פרס הטוני השני שלה, לאחר זכייה קודמת עבור Goodbye, My Fancy ב-1948. שנתיים לאחר מכן, בגיל 54, היא ערכה את הופעת הבכורה הקולנועית שלה בשחזור התפקיד לצד ברט לנקסטר (Burt Lancaster), וזכתה עבורו בפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר – והפכה, על פי רשומות ויקיפדיה, לשחקנית הראשונה שזכתה גם בטוני וגם באוסקר עבור אותו תפקיד. היא הוסיפה פרס טוני שלישי ב-1952 עבור The Time of the Cuckoo ובהמשך הוכנסה להיכל התהילה של התיאטרון האמריקאי. בין האוסקר, שלושת פרסי הטוני ושני פרסי האמי שבאו בהמשך, בות' הצטרפה בסופו של דבר לקבוצה מצומצמת – כ-24 שחקנים בערך – שזכו ב"כתר המשולש" (Triple Crown) של המשחק האמריקאי: זכיות תחרותיות באוסקר, אמי וטוני במהלך הקריירה שלהם.
למרות הצלחה קולנועית זו, בות' הופיעה בחמישה סרטים בלבד במהלך חייה, שכן העדיפה בעקביות את הבמה. היא דחתה את התפקיד הראשי בסרט של פרנק קפרה (Frank Capra) Pocketful of Miracles (1961), בנימוק שהיא לא תוכל להתעלות על הופעתה המקורית של מיי רובסון (May Robson) באותו חומר – החלטה המעידה על האופן שבו מדדה את עבודתה אל מול ההיסטוריה של התפקיד ולא רק אל מול הזדמנויות עסקיות.
הייזל
בשנת 1961, קיבלה בות' את התפקיד הראשי ב-Hazel, סיטקום המבוסס על הקריקטורה של טד קי (Ted Key) על עוזרת בית חיה בבית, בוטה ובעלת לב רחב, שניהלה את משק הבית של מעסיקיה במיומנות רבה יותר מהם. הסדרה הפכה ללהיט מיידי והפכה אותה, לדברי בריטניקה, ל"שם מוכר בכל בית", גם כאשר מבקרים התלוננו ש"שחקנית בכישוריה לא הייתה צריכה להופיע בכלי כה ירוד". בות' עצמה לא ראתה בכך סתירה: "אהבתי לגלם את הייזל כבר בפעם הראשונה שקראתי את אחד התסריטים... העבודה שלי הייתה לתת לה לב. הייזל לעולם לא משעממת אותי. חוץ מזה, היא פוליסת הביטוח שלי". היא זכתה בשני פרסי אמי בשעות השיא על התפקיד במהלך חמש העונות של הסדרה, וסיימה את השתתפותה ב-1965 מסיבות בריאותיות, למרות נתוני הרייטינג החזקים של התוכנית.
מדוע שירלי מכונה גאונה
בות' מכונה לעיתים רחוקות "גאונה" במובן השמור לממציאים או תיאורטיקנים; המילה שחוזרת בתיעוד היא "רב-גוניות" – בריטניקה מייחסת לה במפורש שהייתה "מיומנת באותה מידה בתפקידים דרמטיים וקומיים כאחד", טענה ממוקדת ומקצועית יותר מאשר גאונות, אך טענה ממשית. מה שהפך אותה לחריגה היה הטווח שלה תחת לחץ: אותה שחקנית שריגשה קהלים כדמותה השבורה והמזדקנת של לולה דלייני, יכלה, עשור לאחר מכן, לבנות סוג אחר לגמרי של אמת רגשית בתוך דמות קומית ביתית שקל היה להפוך לקריקטורה. המבקרים בתקופתה ראו בכך כמעט בזבוז – ברמיזה שגאונות דרמטית אמיתית נותבה לסיטקום "ירוד" – וזו כשלעצמה עדות משמעותית: עמיתיה האמינו שהכישרון הדרמטי שלה היה רציני מספיק כדי להיות "מבוזבז" על קומדיה, אפילו בעוד הכישרון הקומי שלה הפך את ה"בזבוז" הזה לניצחון ברייטינג. המגבלה הכנה היא ששום דבר במקורות הזמינים לא מראה אותה מפתחת תיאוריות על משחק או מחדשת טכניקה ששינתה את המקצוע; הכישרון שלה, כפי שתועד, היה פרשני יותר מאשר יצירתי – שחקנית שלמה מהרגיל ולא מייסדת של בית ספר חדש למשחק.
מורשת
בות' הסתירה את שנת לידתה האמיתית ברוב שנות חייה הבוגרים, וטענה שנולדה ב-1907 ולא ב-1898, עד שרק מקורביה ידעו את האמת – הטעיה קטנה המעידה עד כמה הייתה מודעת ליחס של התעשייה לגילה של אישה, גם כשהמשיכה לעבוד בשיא התחום שלה עד שנות השישים לחייה. היא פרשה ממשחק ב-1974, כשהתפקיד האחרון שלה היה דיבוב של גברת קלאוס בספיישל האנימציה The Year Without a Santa Claus. היא בילתה את שנותיה האחרונות בצפון צ'אטם, מסצ'וסטס, שם עסקה בציור ובעבודות רקמה, ומתה שם ב-16 באוקטובר 1992, בגיל 94. מורשתה נמצאת במקום יוצא דופן: אמנית שזכתה להערכת מבקרים כאחת השחקניות הדרמטיות הטובות ביותר בדור התיאטרון שלה, אך נזכרת על ידי קהל רחב בהרבה בזכות סיטקום שכמעט לא הייתה צריכה לעשות.