שמעון פרס: מהבונה החשאי של הפצצה ועד לחתן פרס השלום
במשך רוב שנות ה-50 של המאה ה-20, פעל בכיר ביטחוני צעיר בסמכות שקטה כל כך שמעטים בישראל ידעו את שמו, גם כאשר ניהל משא ומתן עם צרפת על הכור שהפך לתוכנית הגרעין של ישראל בדימונה. ארבעה עשורים לאחר מכן, אותו אדם, שכבר כיהן כשר החוץ, יזכה בפרס נובל לשלום על משא ומתן עם אותם יריבים שמפניהם נועדה התוכנית להרתיע. מעטים הם הקריירות המקיפות קשת רחבה יותר מזו שעבר שמעון פרס (Shimon Peres) מפרויקט הנשק החשאי ביותר של ישראל ועד לטיעון הפומבי ביותר שלה למען שלום.
מווישנבה לבן שמן
שמעון פרס נולד בשם שמעון פרסקי (Szymon Perski) בשנת 1923 בווישנבה, אז בפולין, כיום בבלארוס, ליצחק ושרה פרסקי, משפחה של סוחרים. אביו היגר לארץ ישראל בשנת 1932 כדי להקים עסק לעצים בתל אביב, ושאר המשפחה הצטרפה ב-1934, כשהם מאמצים רשמית את שם המשפחה העברי "פרס" עם הגעתם. בגיל חמש עשרה נרשם לכפר הנוער בן שמן, פנימייה שהכשירה תלמידים לחיי קיבוץ, שם עבד בשדות, עמד במשמרות לילה והתאמן בנשק – לפי עדותו שלו, הסתפק בארבע או חמש שעות שינה בלבד כדי להספיק יותר. לאחר סיום לימודיו הצטרף לקיבוץ, עבד ביום ושימש כדובר תנועת הנוער "הנוער העובד" בלילות, מה שהיה לתחילתו של תפקיד ציבורי שיגדיר את שארית חייו.
בן החסות
פרס נישא לסוניה גלמן, אותה הכיר בבן שמן, ב-1 במאי 1945; לזוג נולדו שלושה ילדים. בשנת 1946, בהיותו בן עשרים ושלוש, הפך לציר בקונגרס הציוני ועבד כעורך עיתון וכבעל טור, במקביל להצטרפותו למפלגת מפא"י, שם משך את תשומת לבו של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל. מערכת היחסים המבוססת על מה שפרופיל אחד כינה "נאמנות איתנה" תעצב את המשך הקריירה של פרס: חסותו של בן-גוריון הזניקה אותו לתפקידים בעלי אחריות ממשית שנים לפני שרוב הפוליטיקאים בגילו נלקחו ברצינות.
האדריכל החשאי של הביטחון הישראלי
לאחר הכרזת העצמאות של ישראל ב-1948, פיקד פרס לתקופה קצרה על חיל הים הצעיר לפני שבן-גוריון מינה אותו לסגן מנכ"ל משרד הביטחון. מתפקיד זה, החל משנת 1955 לערך, הפך פרס לראש הלא-רשמי של תוכנית הגרעין של ישראל, כשהוא פועל להשגת טכנולוגיה מחוץ לארץ במקום לבנות אותה מאפס – "אם זה אפשרי בכלל," אמר, "עדיף לנו לקנות אותה בחוץ" – והבטחת סיוע צרפתי קריטי בשנות ה-50 שהוביל להקמת הכור ולתמיכה טכנית עבור הקומפלקס הגרעיני בדימונה. הוא ביצע עבודה זו תחת הסתרה ציבורית מכוונת, כשהוא מפעיל סמכות יוצאת דופן על אחת התוכניות החשאיות והמשמעותיות ביותר של המדינה, בעודו נותר דמות לא מוכרת יחסית לציבור הישראלי. הוא נבחר לכנסת ב-1959 כסגן שר הביטחון, והחל קריירה פרלמנטרית שתימשך עשרות שנים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ראש ממשלה, שר חוץ, פעמיים
פרס עזב את משרד הביטחון ב-1965 ובילה את העשורים הבאים במעבר בין כמעט כל תפקיד בכיר בממשלת ישראל. הוא כיהן כראש ממשלה בממשלת רוטציה בין השנים 1984 ל-1986 ושוב לתקופה קצרה ב-1995 וב-1996, לאחר רצח יצחק רבין. כשר החוץ בין השנים 1992 ל-1995, הוא היה הכוח המניע מאחורי השיחות החשאיות בערוץ האחורי בנורווגיה שהובילו להסכמי אוסלו ב-1993, המסגרת להכרה הדדית בין ישראל לארגון לשחרור פלסטין. על הישג זה, פרס חילק את פרס נובל לשלום לשנת 1994 עם רבין ועם יו"ר אש"ף יאסר ערפאת – תפנית יוצאת דופן עבור אדם שקריירה מוקדמת יותר שלו הוקדשה לבניית כושר ההרתעה שהדיפלומטיה של אוסלו נועדה להפוך לפחות הכרחית.
הסגן הנצחי של ישראל
על אף כל תפקידיו הבכירים, פרס הפך בישראל למפורסם כמעט באותה מידה בגלל הפסדיו בבחירות כפי שהיה בגלל מינויו לתפקידים: הוא הפסיד במערכות בחירות לאומיות ב-1977, 1981, 1984 ו-1988, לפני תבוסתו הצמודה והכואבת ביותר לבנימין נתניהו ב-1996, אז לפי הדיווחים הלך לישון באמונה שמדגמי הבחירות הכריזו עליו כמנצח והתעורר לאחר שהפסיד שוב. פרשנים באותה תקופה ייחסו את התופעה למועמד שנתפס כשכלתני מדי וכמי שהקדים מדי את חרדותיו המיידיות של הבוחר – בעל חזון המדבר על "מזרח תיכון חדש" לבוחרים שהיו טרודים יותר בביטחון בעקבות פיגועי טרור – לצד הופעה עירונית, עם מבטא פולני וחליפות מחויטות, שלא השתלבה היטב בתרבות הפוליטית הישראלית המחוספסת. נדרש לו העשור האחרון לחייו הציבוריים, שהסתיים בנשיאות, כדי שאותו מוניטין של בעל חזון יתורגם לפופולריות רחבה, ופרס הפך בסופו של דבר, במידה רבה, לדמות הציבורית המוערכת ביותר בישראל.
הנשיאות ומדינאי בכיר
פרס חתם את חייו הציבוריים בכהונה כנשיא מדינת ישראל בין השנים 2007 ל-2014, תפקיד טקסי ברובו שאותו ניצל כבמה להמשך קידום המשא ומתן לשלום וליזמות טכנולוגית ישראלית, מאוחר יותר תוך מיקוד הקידום הזה דרך מרכז פרס לשלום ולחדשנות. לאורך כ-שבעה עשורים בחיים הציבוריים, הוא החזיק כמעט בכל תפקיד מרכזי בממשלת ישראל מבלי להבטיח לעצמו את המורשת המתמשכת היחידה של שלום מושג באופן החלטי – האופטימיות שלו לגבי המשא ומתן נמשכה גם מול כישלונות חוזרים ונשנים שהיו הופכים רבים מבני דורו לפסימיים.
מדוע שמעון מכונה גאון
המוניטין של פרס כגאון נשען על רוחב היריעה והרצינות הטכנית של מדינאותו ולא על תחום אחד בלבד: הוא היה, בנקודות שונות באותה קריירה, אדריכל של הרתעה גרעינית, מנהל משא ומתן ראשי של פריצות דרך דיפלומטיות חסרות תקדים, ותומך עקבי ביזמות ובטכנולוגיה ככלים לשלום – שילוב של חשיבה אסטרטגית, דיפלומטית ועתידנית שנדיר למצוא בדמות פוליטית אחת. תומכיו מצביעים על יכולתו להחזיק בתפקידים שנראו סותרים, ניצי ביטחוני ונושא ונותן לשלום, מבלי לזנוח אף אחת מהאמונות הללו, כעדות למוח אסטרטגי גמיש באופן יוצא דופן. טיעון הנגד הכן הוא שמבקרים ראו באותה גמישות אופורטוניזם ולא גאונות, ושתהליך אוסלו שאותו הוביל לא הצליח בסופו של דבר להביא את השלום המתמשך שהבטיח – גאונות במיסגור ובבניית מוסדות, במילים אחרות, שלא תורגמה לגאונות בהשגת התוצאה שאותה ביקש להשיג בעשורים האחרונים לחייו.
מורשת
שמעון פרס נפטר ב-28 בספטמבר 2016, ברמת גן, בגיל תשעים ושלוש, לאחר ששירת את ישראל בתפקידים ציבוריים זמן רב יותר מכל אדם אחר בהיסטוריה שלה – מהארכיטקטורה החשאית של ההרתעה הגרעינית ועד לבמה הציבורית של פרס נובל לשלום. הוא הותיר אחריו מוסד הנושא את שמו המוקדש לשלום ולחדשנות, שעליהם טען כל חייו שאינם הפכים אלא שותפים, וקריירה שגילמה, אולי יותר מכל מדינאי ישראלי אחר, את הוויכוח הבלתי פתור של המדינה בין ביטחון לבין תקווה.