סייג'י אוזאווה (Seiji Ozawa): המנצח שהפוך את בוסטון לעולמית
בשנת 1983 ניצח סייג'י אוזאווה על הבכורה האמריקאית של האופרה בת חמש השעות של אוליבייה מסיאן סן פרנסואה ד'אסיזי (Saint François d'Assise) מבלי שהיה לו תווים מול עיניו – מעשה שינון כה מוחלט עד שהפך לקיצור דרך בקרב מוזיקאים למה שהבדיל אותו. שני עשורים על דוכן המנצחים לאחר מכן, הוא הפך את תזמורת סימפונית בוסטון ממוסד אזורי מכובד לאנסמבל מסייע, מקליט ומוכר עולמית, ועשה זאת כאדם הראשון ממוצא יפני שהנהיג תזמורת אמריקאית או אירופאית גדולה ברמה זו.
נולד במנצ'וריה הכבושה
אוזאווה נולד ב-1 בספטמבר 1935 בשן-יאנג, בסין הכבושה על ידי יפנים, להורים יפנים. המשפחה עברה ליפנים ב-1944 ככל שהמלחמה התהפכה. שם הוא הגיע תחת הדרכתו של הידאו סאיטו (Hideo Saito), המורה המוביל במדינה לטכניקה קלאסית מערבית ודמות שתעצב דור שלם של מנצחים יפנים. אוזאווה למד הן פסנתר והן ניצוח תחת סאיטו, כשהוא סופג קפדנות שחוגים מוזיקליים יפנים עדיין עוקבים אחריה ישירות לאותו קו יוחסין יחיד של מורה-תלמיד.
בזאנסון, קאראיאן, ברנשטיין
נקודת המפנה הגיעה ב-1959, כאשר אוזאווה נסע לאירופה וזכה בפרס הראשון בתחרות הבינלאומית למנצחים צעירים בבזאנסון, צרפת. הניצחון פתח דלתות שמנצח צעיר מיפן שלאחר המלחמה לא היה זוכה להן אלמלא כן: הזמנה למרכז המוזיקה ברקשייר בטנגלווד, שם מנהל המוזיקה של תזמורת בוסטון צ'ארלס מונש – אחד משופטי התחרות – התעניין בו, ובנפרד, לימודים תחת הרברט פון קאראיאן בברלין. לאונרד ברנשטיין מינה אותו לאחר מכן למנצח עוזר של הפילהרמונית של ניו יורק ב-1961, ובכך העמיד את אוזאווה בקרבה ישירה לשתיים מהדמויות הדומיננטיות ביותר בתקופה בתוך שנים ספורות, שילוב של מנחים שמעטים המנצחים מכל לאום יכלו לתבוע.
בניית קורות חיים לפני בוסטון
אוזאווה לא הגיע לניהול מוזיקלי ראשי במקרה; הוא בנה לקראתו באופן שיטתי לאורך שנות ה-60 ותחילת ה-70. הוא שימש כמנהל אמנותי של פסטיבל ראביניה, בית הקיץ של תזמורת שיקגו, החל מ-1964, לאחר מכן נטל את הניהול המוזיקלי של תזמורת טורונטו מ-1965 עד 1969, ואת תזמורת סן פרנסיסקו מ-1970 עד 1976. כל תפקיד הרחיב את חשיפתו לתרבות התזמורתית האמריקאית ולקהלים בטרם הגיע המינוי הגדול ביותר של הקריירה שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →עשרים ותשעה שנים בבוסטון
בשנת 1973 הפך אוזאווה למנהל המוזיקלי השלושה-עשר של תזמורת סימפונית בוסטון, תפקיד בו החזיק עד 2002 – עשרים ותשעה שנים, תקופת הכהונה הארוכה ביותר בתולדות התזמורת. תחת ניהולו יצאה התזמורת למסעות הופעות נרחבים, כולל ביקור היסטורי בסין ב-1979, יצרה יותר מ-140 הקלטות, והזמינה 44 יצירות חדשות, מתוכן שלוש זכו בפרסי פוליצר. הוא זכה בשני פרסי אמי עבור תוכניות תרבות בטלוויזיה, ב-1976 עבור ערב בסימפוניה (Evening at Symphony) של PBS ושוב ב-1994. בשנת 1994 נפתח בטנגלווד אולם סייג'י אוזאווה (Seiji Ozawa Hall), מרחב קונצרטים שנקרא על שמו בעודו ממשיך להוביל את התזמורת באופן פעיל – הכרה נדירה למנצח חי. עמיתים ומבקרים תיאר אותו כמי שמחזיק "אנרגיה לכאורה ללא גבולות" ו"התנהגות נערית" המאפשרת לו להתחבר לקהלים פופולריים גם תוך כדי התמודדות עם היצירות הגדולות והמורכבות ביותר מבחינה מבנית ברפרטואר, כשערי האופרה של מסיאן בראשן.
במה עולמית
הישגיו של אוזאווה חרגו מעבר לאולם הסימפוניה. ב-1998 ניצח על "אוד שמחה" של בטהובן בו-זמנית בחמש יבשות עבור טקס הפתיחה של אולימפיאדת החורף בנאגנו, הישג לוגיסטי וטכני לא פחות מאשר מוזיקלי, המקשר בין מקהלות ביבשות שונות לתוך מופע חי אחד. ביפן הוא היה ממייסדי תזמורת סאיטו קינן ב-1984 יחד עם תלמידים עמיתים של מורו הישן, וב-1992 ייסד את פסטיבל סאיטו קינן במצומוטו – ששמו שונה לפסטיבל סייג'י אוזאווה מצوמוטו ב-2015 – ובכך בנה בית מוסדי לשושלת הפדגוגית שירש מהידאו סאיטו ורצה להעביר הלאה.
וינה וקריירה מאוחרת
לאחר שעזב את בוסטון ב-2002, הפך אוזאווה למנהל המוזיקלי של האופרה של וינה, אחד התפקידים היוקרתיים והטעונים ביותר מבחינה היסטורית במוזיקה הקלאסית האירופאית, בו כיהן עד 2010. הוא ייסד גם אקדמיות ביפן ובשוויץ שמטרתן פיתוח מוזיקאים צעירים, והרחיב את ההוראה שלו הרבה מעבר לקריירת ההופעות שלו ומשקף, בהפוך, את שרשרת החניכה שהשיקה אותו עשורים קודם לכן.
מותו
אוזאווה נפטר ב-6 בפברואר 2024 בטוקיו, כתוצאה מאי ספיקת לב, בגיל 88. תזמורת סימפונית בוסטון, שכבר מינתה אותו למנהל מוזיקלי אמריטוס, ציינה את מותו כאובדן של דמות מכוננת בהיסטוריה המוסדית שלה – המנצח האחראי ביותר להפיכת אנסמבל בוסטוני לתזמורת המוכרת בכל יבשת.
מדוע סייג'י מכונה גאון
המילה נקשרה לאוזאווה פחות בשל תפוקה אינטלקטואלית גולמית אלא בשל הישג ספציפי ובר-הוכחה: שינון וניצוח על יצירות בעלות מורכבות מבנית עצומה – אופרה של מסיאן בת חמש שעות ביניהן – לחלוטין ללא תווים, הישג זיכרון ופרשנות שמוזיקאים מקצועיים מציינים בדיוק משום שמעטים המנצחים המנסים זאת. זוהי מיומנות קוגניטיבית אמיתית, השונה מטכניקה גרידא: היא דורשת החזקת הארכיטקטורה ההרמונית, הקצבית והדרמטית של יצירת תזמורת בזיכרון העבודה לאורך שעות של הופעה חיה, ללא גיבוי מודפס. הוסף לכך את רוחב מה שהצליח להחזיק בראשו בו-זמנית – המגע הפופולרי שהנגיש אותו לקהלים רחבים והשליטה האנליטית שאפשרה לו להתמודד עם היצירות המודרניות התובעניות ביותר – ותווית "הגאון" מתחילה להיראות ככזו שהושגה ביושר ולא כקידום מכירות. ההסתייגות ההגונה היא שמוניטין של אוזאווה נשען רבות על כריזמה ונוכחות במה פיזית לא פחות מאשר על ניתוח מוזיקלי טהור; הספדים מדגישים את האנרגיה והחמימות שלו לא פחות מאשר את השכל שלו, והרבה ממה שהפך אותו ליעיל היה בין-אישי – יכולתו לאחד כוחות גדולים ומרוחקים תרבותית, מתזמורת בוסטון ועד לשידור אולימפי בן חמש יבשות – ולא הבזק בודד של תובנה.
מורשת
מורשתו של אוזאווה עוברת דרך שני מוסדות שעדיין נושאים את חותמו הישיר: אולם סייג'י אוזאווה בטנגלווד ופסטיבל סייג'י אוזאווה מצומוטו ביפן, שניהם מונומנטים פיזיים לקריירה שהתררעה משן-יאנג, בוסטון ווינה, ושניהם בנויים, בדומה להכשרתו שלו, להמשיך לייצר את דור המוזיקאים הבא במקום פשוט להנציח את האחרון.