סול בלו: חתן הפרס המסויג של שיקגו
ראש מחלקה לאנגלית אמר פעם לסול בלו הצעיר שבנו של מהגר יהודי לעולם לא יוכל להבין באמת את המסורת הספרותית האנגלית מספיק כדי לכתוב בתוכה. בלו עבר מהתוכנית לאנגלית במחאה, למד אנתרופולוגיה וסוציולוגיה במקום, והמשיך לזכות בפרס נובל לספרות — הפרוזה שלו הוכרה בסופו של דבר כאחת הכתיבות החיוניות והאמריקאיות המובהקות ביותר של המאה העשרים, שנבנתה על ידי אדם שהממסד הספרותי אמר לו פעם לחפש במקום אחר.
מלאשין לשיקגו
סולומון בלו — מאוחר יותר עברת לסול — נולד ב-10 ביוני 1915, בלאשין, ליד מונטריאול, קוויבק, להורים רוסים-יהודים שהיגרו לקנדה ב-1913. הוא בילה את תשע שנותיו הראשונות ברובע המהגרים הצפוף של מונטריאול, שם עבד אביו בנקודות שונות כמבריח משקאות ופעם הוכה על ידי שותפיו שלו, קושי שסימן את שנותיה המוקדמות והלא יציבות של המשפחה. ב-1924 עברו משפחת בלו לשיקגו, עיר שתהפוך למרכזית בסיפורת של בלו כמו כל דמות שהמציא אי פעם. אמו מתה כשהיה בן שבע-עשרה, אובדן שתיאר מאוחר יותר כטראומטי עמוקות ואחד שהטיל צל על עיסוקו המתמשך לאורך חייו בתמותה ובתודעה ברומנים שלו.
חינוך שהופנה מחדש
בלו למד באוניברסיטת שיקגו לפני שעבר לאוניברסיטת נורת'ווסטרן, שם ראש מחלקה לאנגלית הרתיע את שאיפתו ללמוד ספרות, והציע שסטודנט יהודי לא יכול לאכלס במלואו את הקאנון האנגלי. בלו למד אנתרופולוגיה וסוציולוגיה במקום, וסיים את לימודיו ב-1937 — הכשרה בהתבוננות בהתנהגות אנושית ומבנה חברתי שתחדיר את הרומנים שהחל לכתוב לא הרבה לאחר מכן, גם כשהוא הוכיח את שיפוטו של ראש המחלקה לגבי יכולותיו הספרותיות כשגוי לחלוטין.
הקול שהגדיר מחדש את הסיפורת האמריקאית
הקריירה הספרותית של בלו החלה עם 'האדם התלוי' ב-1944, אך 'הרפתקאות אוגי מארץ'' ב-1953 הוא זה שהכריז על קול אמריקאי חדש באמת — רחב, סוטה מהנושא, קולוקוויאלי, ומעוצב ללא ספק על ידי שיקגו המהגרת והעירונית של נעוריו. הוא המשיך לכתוב את 'תפוס את היום', 'הנדרסון מלך הגשם', 'הרץוג' (1964), 'כוכב הלכת של מר סמלר' (1970), ו'מתנת הומבולדט' (1975), בונה גוף עבודה הממוקד בגיבורים שמבקרים תיארו כספקנים עצמיים, מצחיקים, מקסימים, מאוכזבים ונוירוטיים — גברים אינטלקטואלים המנווטים את הפער בין שאיפותיהם שלהם לבין הדרישות המבולגנות יותר של החיים האמריקאיים הרגילים. הפרוזה שלו ספגה תרבות גבוהה וסלנג רחוב באותו משפט, מיזוג שזכה לקרדיט נרחב על הרחבת מה שהסיפורת האמריקאית הרצינית יכולה להישמע כמוהו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מארז גביעים כמעט ללא תחרות
הכבוד של בלו הצטבר לאורך שלושה עשורים: פרס הספר הלאומי שלוש פעמים, ב-1954, 1965 ו-1971; פרס פוליצר עבור 'מתנת הומבולדט' ב-1976; ופרס נובל לספרות באותה שנה, שהוענק על אפיון האדם העירוני המודרני — מנוכר מהחברה אך לא הרוס ברוחו. אף סופר אמריקאי אחר לא זכה בפרס הספר הלאומי פעמים רבות כל כך, והרצף של כבוד לאורך אמצע שנות ה-70 סימן את שיא מעמדו הביקורתי.
זהות יהודית ומחלוקת
מורשתו היהודית של בלו עיצבה את הסיפורת שלו לאורך כל הדרך, והודיעה על המתחים התרבותיים וירושת המהגרים שרצה דרך דמויותיו גם כשהרומנים שלו לא היו אוטוביוגרפיים ישירות; הוא ביקר בישראל ב-1975 ותיעד את רשמיו בספר העיון 'לירושלים ובחזרה'. מאוחר בקריירה שלו הוא עורר מחלוקת אמיתית: הערה מ-1988, שצוטטה רבות כ"מי הוא טולסטוי של הזולו?", נקראה על ידי רבים כמזלזלת במסורות ספרותיות לא-מערביות ורדפה את המוניטין שלו במשך שנים לאחר מכן, בעוד הרומן האחרון שלו, 'רבלשטיין' (2000), ספג ביקורת על דיוקנו החשוף והחושפני לאחר המוות של חברו ועמיתו, הפילוסוף אלן בלום.
קריירה שעוגנה בשיקגו
מעבר לסיפורת שלו, בלו בנה קריירה אקדמית ארוכה, לימד תחילה במכללת פסטלוצי-פרובל למורים לפני שהצטרף לוועדה למחשבה חברתית של אוניברסיטת שיקגו כפרופסור ב-1962, תפקיד שהחזיק בו במשך יותר משלושה עשורים. העיר עצמה מעולם לא הרפתה מאחיזתה בדמיונו: הוא גדל בבית דירות בהומבולדט פארק וסיים את תיכון טולי, ושיקגו חוזרת כתפאורה לאורך הסיפורת שלו, בצורה חיה ביותר ב'תפוס את היום', שהגיבור האבסורדי שלו מועד לעבר התגלות בקרון רכבת תחתית בשיקגו. מעטים הסופרים האמריקאים זוהו בצורה כה יסודית עם עיר אחת, ובלו נזכר כיום כאחת הדמויות הספרותיות המגדירות של שיקגו לא פחות מאשר דמות לאומית.
חמישה נישואין
חייו האישיים של בלו היו חסרי מנוחה כמו הפרוזה שלו. הוא נישא ארבע פעמים לפני שגירושין סיימו כל אחד מהאיגודים הללו, והוליד שלושה בנים לאורך הדרך, לפני שנישא לג'אניס פרידמן ב-1989; לזוג נולדה בת ב-1999, כשבלו היה בן שמונים וארבע. התהפוכות הזוגיות החוזרות ונשנות שלו הזינו ישירות את אי-הסדר הביתי והבחינה העצמית שהגדירו כל כך הרבה מגיבוריו.
מדוע סול מכונה גאון
המקרה של בלו לגאונות נשען על הישג ספרותי ספציפי: מיזוג רגיסטר אינטלקטואלי גבוה ורב-משמעי עם המקצבים של דיבור שיקגו המהגר לקול אחד שלא היה קיים ממש בסיפורת האמריקאית לפניו, סינתזה שוועדת נובל ודורות של מבקרים התייחסו אליה כהרחבה אמיתית של טווח הביטוי של הרומן. זו טענה על חדשנות לשונית ומבנית, לא סתם מיומנות סיפור סיפורים — המרקם ברמת המשפט של רומן כמו 'אוגי מארץ'' הוא מה שמבקרים חוזרים אליו שוב ושוב. טיעון הנגד הכנה הוא אמיתי: הערותיו המאוחרות בקריירה על ספרות לא-מערבית משכו האשמות אמינות על השקפה צרה ואירוצנטרית של אילו מסורות אינטלקטואליות נחשבו, וכמה מבקרים טענו שהעיסוקים של הרומנים שלו — הגבר האינטלקטואל השקוע בעצמו שעובד דרך התודעה שלו — הצטמצמו במקום להתרחב עם הזמן, גם כשהפרוזה עצמה שמרה על כוחה.
מורשת
סול בלו מת ב-5 באפריל 2005, בברוקליין, מסצ'וסטס, בגיל שמונים ותשע, לאחר שבילה שישה עשורים בעיצוב מחדש של איך משפט אמריקאי על חיים רגילים ויוצאי דופן יכול להישמע. הוא נותר דמות מגדירה של הספרות האמריקאית והיהודית-אמריקאית שלאחר המלחמה, סופר שעבודותיו המהוללות ביותר עדיין נקראות כתיעוד של סופר שלקח את המשמעת ההתבוננותית שנמנעה ממנה מקום בקורסי הספרות שלו והפך אותה, במקום זאת, לחומר הגלם של הקורסים שמלמדים אותו כעת.