סרוופאלי רדהקרישנן (Sarvepalli Radhakrishnan): הפילוסוף שניהל מדינה
כשנשאל כנשיא הודו כיצד על האומה לציין את יום הולדתו, הוא דחה את החגיגות והציע הצעה נגדית: תנו ל-5 בספטמבר להיות שייך למורים. מאז מציינת הודו את יום המורה ביום הולדתו. המחווה הייתה אופיינית לחלוטין לאדם שבילה חצי מאה בטענה כי העברת התובנה, ולא צבירת דוקטרינה, היא העיקר בחינוך ובדת כאחד.
פרובוקציה במכללה הנוצרית במדראס
הוא נולד ב-5 בספטמבר 1888, בטירוטאני שבמה שהיא כיום טאמיל נאדו, למשפחה ברהמינית ממעמד הביניים, ונישא לסיווקאמאמה (Sivakamuamma) ב-1904 בגיל שש-עשרה; נולדו להם שישה ילדים, ביניהם ההיסטוריון סרוופאלי גופאל (Sarvepalli Gopal). הוא השלים תואר שני באוניברסיטת מדראס, אך החוויה המעצבת הייתה במכללה הנוצרית במדראס, שם נחשף בין 1904 ל-1908 לפילוסופיה אירופית, ובה בעת, עמד בפני פולמוס מיסיונרי מתמשך נגד המסורת שבה גדל.
מאוחר יותר תיאר את ההשפעה בכנות יוצאת דופן: "האתגר של המבקרים הנוצרים הניע אותי לערוך מחקר על ההינדואיזם ולגלות מה חי בו ומה מת". תזה המאסטר שלו מ-1908, האתיקה של הווֶדאנטה והנחותיה המטפיזיות (The Ethics of the Vedanta and Its Metaphysical Presuppositions), הייתה המהלך הפותח בפרויקט שיעסיק את שארית חייו — הגנה על המחשבה ההינדית שנערכה כולה באוצר המילים של האנשים שתקפו אותה.
בניית קריירה, וטיעון
הנסיקה האקדמית הייתה יציבה ואז מרהיבה. משרת מרצה זוטר במכללת פרזידנסי, מדראס, מ-1909; משרת הוראה במייסור מ-1917; ואז, ב-1921, הקתדרה על שם המלך ג'ורג' החמישי באוניברסיטת כלכותה, המשרה הפילוסופית היוקרתית ביותר בהודו. בין 1914 ל-1920 הוא פרסם שמונה-עשר מאמרים בכתבי עת פילוסופיים מערביים, כשהוא הופך ליותר ויותר לוחמני כלפי מה שראה כיומרות הרציונליזם האירופי.
הספרים הגיעו לאחר מכן. שני הכרכים של פילוסופיה הודית (1923-27) ביססו את מעמדו כחוקר מדרגה ראשונה. השקפת העולם ההינדית (The Hindu View of Life) נולד מתוך הרצאות אפטון באוקספורד ב-1927; השקפת עולם אידיאליסטית (An Idealist View of Life), שהועברו כהרצאות היברט ב-1929, נותרו הצהרתו הפילוסופית הבוגרת; דתות המזרח ומחשבת המערב (Eastern Religions and Western Thought) הופיע ב-1939. מאוחר יותר כתב פרשנויות על ה-Prasthanatraya — הבהגוודגיטה ב-1948, האופנישדות ב-1953, הברהמה סוטרה ב-1959 — כשהוא מציב את עצמו בתוך המסורת הפרשנית הקלאסית ולא רק מתאר אותה מבחוץ.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא היה סגן-נשיא אוניברסיטת אנדרה מ-1931 עד 1936, ומ-1936 עד 1952 החזיק בקתדרה על שם ה.נ. ספולדינג (H.N. Spalding) לדתות מזרח ואתיקה באוקספורד. הוא קיבל תואר אבירות ב-1931. מ-1939 עד 1948 ניהל את אוניברסיטת בנארס ההינדית; מ-1948 עמד בראש ועדת החינוך האוניברסיטאי שעיצבה מחדש את ההשכלה הגבוהה בהודו העצמאית.
אינטואיציה כידע הגבוה ביותר
המטפיזיקה שלו ישבה בתוך ה-Advaita Vedanta, אך עם תיקון משמעותי. הוא פירש מחדש את המאיה (maya) של שאנקרה לא כאשליה של העולם אלא כ"תפיסה מוטעית סובייקטיבית של העולם כממשי באופן אולטימטיבי" — מהלך שאפשר לו לשמור על הטרנסצנדנטיות של ברהמן תוך מתן מעמד אמיתי לניסיון היומיומי. היה לכך חשיבות מעשית: זה נתן לגיטימציה למעורבות במקום להתכנסות.
במרכז האפיסטמולוגיה שלו עמדה האינטואיציה, אותה כינה מבוססת-עצמה, מעידה-על-עצמה ומאירה-את-עצמה. האינטואיציה הייתה על-רציונלית ולא אי-רציונלית; הוא טען שהחשיבה הדיסקורסיבית עצמה מכילה ניצוץ אינטואיטיבי שבלעדיו לא תתרחש שום תגלית. הוא מיפה חמישה סוגי חוויה — קוגניטיבית, נפשית, אסתטית, אתית ודתית — והתייחס לכל אחד כאל ערוץ של אותה תפיסה בסיסית. "טכניקה ללא השראה היא עקרה", כתב על אמנות. על דת התעקש על הבחנה שנשאה את כל טיעונו: "החוויה היא נשמת הדת, הביטוי הוא הגוף".
דירוג האמונות
מכאן נבעה תוכנית השוואתית נועזת ושנויה במחלוקת. רדהקרישנן טען שההינדואיזם, רחוק מלהיות פתי, היה תמיד ניסיוני — הווֶדות היו "רשומות של חוויות של מומחים בתחום הדת", נתונים ולא דוגמה. לאחר מכן הוא סידר את הדתות לפי קרבתן ל-Advaita: עובדי המוחלט בשיא, לאחר מכן עובדי אל אישי, התגלמויות, אבות קדמונים ואלוהויות, וכוחות טבע בבסיס. הנוסחה שלו הייתה נדיבה למראית עין — "בעוד שכל המסורות בעלות ערך, אף אחת אינה מחייבת באופן סופי" — אך ההיררכיה עשתה את העבודה האמיתית, והמסורת שלו ישבה בנוחות בראש.
האתיקה המעשית שלו דחתה נסיגה סגפנית לטובת מעורבות בעולם. היא גם הולידה את עמדתו שקשה להגן עליה ביותר: הטענה שהקאסטה הייתה "תוצאה של סובלנות ואמון", הכרה בכך שאנשים שואפים למימוש ברמות שונות. חוקרים התייחסו לכך כאל אפולוגטיקה מובהקת.
מאולם ההרצאות לראשטרפטי בהוואן
הוא ישב באספה המכוננת מ-1947 עד 1949, כיהן כשגריר הודו בברית המועצות מ-1949 עד 1952, לאחר מכן כסגן-נשיא במשך עשור, וכנשיא מ-1962 עד 1967. מעט פילוסופים החזיקו בתפקיד ביצועי אמיתי; כמעט אף אחד לא החזיק בו במדינה בסדר גודל כזה באותו זמן. הכבודים הצטברו: ה-Bharat Ratna ב-1954, פרס השלום של איגוד הספרים הגרמני ב-1961, מסדר ההצטיינות ב-1963, ופרס טמפלטון בשנת מותו.
מדוע סרוופאלי מכונה גאון
הטענה נשענת על סינתזה ולא על תגלית. רדהקרישנן לא המציא מטפיזיקה; הוא לקח אחת קיימת ובנה אותה מחדש בשפה זרה בצורה כה מדויקת שאוקספורד נתנה לו קתדרה ללמד אותה. זו מתנה נדירה: שטף בשתי שפות פילוסופיות, בתוספת האינטליגנציה האסטרטגית לראות שהגנה על ההינדואיזם לא דרשה התמרמרות אלא שליטה בקאנט, הגל וברגסון במונחים שלהם. ניסוח מחדש של הווֶדות כרשומות אמפיריות העניק למחשבה ההודית דריסת רגל באוניברסיטאות המערב שמעולם לא הייתה לה.
טיעון הנגד רציני. האפיסטמולוגיה שלו מעגלית: אינטואיציות מאשרות את כתבי הקודש וכתבי הקודש מאמתים אינטואיציות, מה שאינו האמפיריציזם שהוא טען לו. הבינאריות מזרח-מערב שלו משחזרת קטגוריות אוריינטליסטיות מהמאה התשע-עשרה במקום להמיס אותן. הוא הומוגניז את התאולוגיה הנוצרית תוך מזעור המיסטיקה המערבית. מבקרים פוסט-קולוניאליים שואלים האם ההינדואיזם שלו — מוניסטי, מדעי, פרוגרסיבי מבחינה אתית — מתאר מסורת היסטורית כלשהי או פשוט מקרין את מחויבויותיו של רפורמטור על טקסטים עתיקים. הגאונות שלו הייתה הסברה מדרגה ראשונה ולא בנייה מקורית: מתרגם מעולה שלעיתים נתן לתרגום להחמיא למקור.
מורשת
הוא נפטר ב-17 באפריל 1975. מה ששרד הוא פחות מערכת ויותר הרשאה: אחרי רדהקרישנן כבר לא היה אפשר עבור מחלקה לפילוסופיה במערב להתייחס למחשבה הודית כאל אתנוגרפיה. כל טיעון עוקב על פלורליזם דתי, כולל הטיעונים נגדו, עובר דרך קרקע שהוא פינה. ובהודו, בכל 5 בספטמבר, המדינה שפעם הנהיג מכבדת את מוריה במקום את נשיאה — ההנצחה היחידה שהוא בחר בפועל.