ס. ה. פולקס (S. H. Foulkes): הפליט שהפך את הקבוצה עצמה למטופל
ס. ה. פולקס הגיע לבית חולים פסיכיאטרי צבאי בריטי בשנת 1943 כפליט יהודי-גרמני שטיפל בחיילים בריטים הלומים מקרב, ועזב אותו לאחר שהמציא אסכולה שלמה של פסיכותרפיה הבנויה על הנחה זרה ובלתי אינטואיטיבית: שקבוצת מטופלים היושבת יחד במעגל אינה מסגרת לטיפול פרטני אלא רשת חיים בפני עצמה, כזו המסוגלת לבצע עבודה טיפולית שאף ספה של אנליסט פרטני לא יכלה לעולם.
מקרלסרוהה אל החוגים האנליטיים של וינה
פולקס נולד בשם זיגמונד היינריך פוקס (Siegmund Heinrich Fuchs) בקרלסרוהה שבגרמניה, ב-3 בספטמבר 1898. הוא למד רפואה בשלושה אוניברסיטאות גרמניות – היידלברג, אוניברסיטת לודוויג-מקסימיליאן במינכן, ואוניברסיטת גתה בפרנקפורט – וסיים את לימודיו ב-1923. לאחר מכן המשיך בהכשרה פסיכיאטרית בווינה תחת ההדרכה של אוטו פוצל (Otto Pötzl) והכשרה נוירולוגית תחת קורט גולדשטיין (Kurt Goldstein), שתפיסתו ההוליסטית לגבי מערכת העצבים – לפיה אי אפשר להבין את תפקוד המוח על ידי בידוד חלקים בודדים מן המכלול המתפקד – הותירה חותם קבוע על חשיבתו המאוחרת של פולקס על קבוצות. הוא עבר אנליזת הכשרה פסיכואנליטית משל עצמו בווינה אצל הלן דויטש (Helene Deutsch), תחת השגחתו של הרמן נומברג (Hermann Nunberg), והשתתף בסמינרים שהעביר וילהלם רייך (Wilhelm Reich), מה שהציב אותו במרכז החוגים הפנימיים של הפסיכואנליזה האירופאיות בין מלחמות העולם.
בשנת 1930 הצטרף פולקס למכון הפסיכואנליטי של פרנקפורט כמנהל המרפאה, שם עבד לצד המכון למחקר חברתי – קבוצת ההוגים שכונתה לימים בית ספר פרנקפורט – ופיתח ידידות קרובה עם הסוציולוג נורברט אליאס (Norbert Elias), שתאוריות התלות ההדדית החברתית שלו ישפיעו לימים ישירות על המודל הקליני של הקבוצה שפיתח פולקס. הסביבה האינטלקטואלית הזו קרסה עם עליית היטלר לשלטון. ב-1933, בהזמנתו של ארנסט ג'ונס (Ernest Jones), הפסיכואנליטיקאי הבריטי שעזר להעביר עמיתים יהודים מחוץ לגרמניה, היגר פולקס לאנגליה. הוא קיבל אזרחות בריטית וב-1938 עיברת את שמו מפוקס לפולקס (Foulkes).
פרקטיקה פרטית שנקטעה עקב המלחמה
פולקס השתקע באקסטר (Exeter) ב-1939 והקים שם פרקטיקה פסיכואנליטית פרטית – ושם באקסטר, בשקט, הוא ערך את מפגשי הטיפול האנליסטי-קבוצתי הניסיוניים הראשונים שלו, כשהוא בודק את הרעיון שמטופלים עשויים להתגבר על קשייהם בין השאר באמצעות אינטראקציה זה עם זה ולא רק דרך קשר של אחד-על-אחד עם אנליסט. הרעיון עשוי היה להישאר ניסוי של מטפל פרטי אילולא התערבה המלחמה. לאחר שגוייס ב-1940, הוצב פולקס לבסוף בבית החולים הצבאי נורת'פילד (Northfield Military Hospital), מרכז הטיפול בנוירוזה של הצבא הבריטי, הגיע לשם באפריל 1943 ונשאר שם במשך כสาม שנים – יותר מכל דמות פסיכיאטרית מרכזית אחרת שעברה דרך נורת'פילד בזמן המלחמה, כולל וילפרד ביון (Wilfred Bion) וג'ון ריקמן (John Rickman).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בניית אנליזה קבוצתית תחת לחץ מלחמתי
בנורת'פילד ביסס פולקס במהירות את מעמדו כמומחה לטיפול קבוצתי של בית החולים, אך שיטתו סטתה בחדות גישתם של ריקמן, ביון והارולד ברידג'ר (Harold Bridger), שנועו לפרש את הקבוצה אך ורק כישות קולקטיבית אחת. במקום זאת, פולקס הדגיש את מה שכינה המטריקס החברתי – רשת הקשרים שבין יחיד ליחיד החוצה את הקבוצה – והמשיך להתייחס לפסיכולוגיה הספציפיות של כל מטופל בתוך הרשת הזו, במקום להתייחס לקבוצה אך ורק כמכלול בלתי מובחן. הבחנה זו עוררה חיכוך אמיתי: עמיתים, ובהם טום מיין (Tom Main), ביקרו בתחילה את פולקס על כך שהוא מספק בפועל "טיפול פרטני בקבוצה" במקום להתחייב לפירוש של הקבוצה כישות אחת. אי-ההסכמה הייתה משמעותית מספיק כדי להותיר מתח מתמשך בין השניים, אם כי עשורים לאחר מכן, כשנשא את הרצאת הזיכרון לפולקס ב-1981, דיבר מיין בחמימות על תרומתו של פולקס – פיוס שהגיע רק לאחר מותו של פולקס. למרות המחלוקות הפנימיות, תמיכתו בטיפול בחיילים הלומים וטראומטיים באמצעות פסיכותרפיה קבוצתית מובנית, ולא באמצעות טיפול פרטני בלבד, זיכתה אותו בשבח ניכר בתוך הפסיכיאטריה הצבאית הבריטית באותה תקופה.
פולקס שאב את הארכיטקטורה התאורטית של שיטתו ישירות משתי השפעותיו האינטלקטואליות המעצבות: הנוירולוגיה ההוליסטית של קורט גולדשטיין, שבה שום חלק של מערכת מתפקדת אינו מובן כראוי במנותק מהמכלול, והסוציולוגיה של נורברט אליאס, שהתייחסה ליחידים כאל צמתים התלויים זה בזה באופן מהותי בתוך רשתות חברתיות רחבות יותר. פולקס מיזג את השניים למודל קליני חדש לחלוטין – קבוצת הטיפול אינה כמרחב נוח לטיפול פרטני, אלא כרשת שבה כל מטופל מתפקד כצומת שמצוקתו והחלמתו קשורות קשר הדוק לדפוס התקשורת הכללי של הקבוצה.
בניית מוסדות לאחר המלחמה
לאחר נורת'פילד, פולקס עבד בבית החולים סנט ברתולומאו (St Bartholomew's Hospital) בלונדון עד לפרישתו ב-1963, ובעשורים שלאחר המלחמה הוא הפך את הניסוי המלחמתי שלו למקצוע בר-קיימא. הוא ייסד את האגודה לאנליזה קבוצתית (Group Analytic Society) ב-1952, וב-1971 את המכון לאנליזה קבוצתית (Institute of Group Analysis), ששניהם גדלו למרכזי הכשרה בינלאומיים של ממש, עם סניפים שהוקמו לבסוף ברחבי אירופה ומאוחר יותר ברוסיה. הוא גם ייסד את כתב העת "אנליזה קבוצתית" (Group Analysis), והעניק לדיסציפלינה החדשה במה אקדמית ייעודית, ובאמצעות כתיבתו וההדרכה הישירה שלו הכשיר מאות פסיכיאטרים בשיטה האנליטית-קבוצתית – דיסציפלינה שלפני ניסוייו באקסטר ושנותיו בנורת'פילד פשוט לא התקיימה כתחום עיסוק בעל שם.
מדוע פולקס מכונה גאון
הטיעון בעד גאונותו של פולקס נשען על סינתזה מושגית אמיתית ולא על טכניקה קלינית בודדת: הוא לקח את המודל ההוליסטי של נוירולוג למערכת מתפקדת ואת מודל הסוציולוג של אנשים התלויים זה בזה ומיזג אותם לשיטה פסיכותרפתית פעילה, שנבחנה תחת הלחץ האמיתי של טיפול בחיילים טראומטיים שלא היה לו זמן לתאוריות חצי-אפויות. מיזוג זה – קבוצות כרשתות של קשרים ולא כאוספים של מטופלים נפרדים, או כהמון אחד בלתי מובחן – היה מקורי מספיק כדי לייסד תחום שלם, ועמיד מספיק כדי שהמוסדות שבנה כדי ללמד אותו ממשיכים לאמן מטרפאים בינלאומיים עשורים לאחר מכן.
הטיעון הנגדי ההגון הוא שפולקס לא פיתח את האנליזה הקבוצתית לבד או ללא התנגדות; גיסתו הייתה אחד מכמה מודלים מתחרים שהופיעו מאותו בית חולים מלחמתי, וזכתה לתחרות פעילה באותה תקופה מצד עמיתים רציניים כמו ביון, ריקמן ומיין, והקבלה הסופית של גרסתו חייבה במידה שווה לבניית מוסדות – אגודות, מכון, כתב עת, מאות חניכים – כמו להוכחה תאורטית אחת מכרעת. ניתן להבין אותו בצורה הטובה ביותר כמסנתז מקורי ובנאי מוסדות אדיר שרעיונותיו ניצחו חלקית בזכות ערכיהם וחלקית משום שעבד קשה יותר והאריך ימים יותר מיריביו בביסוס המבנים המקצועיים שנשאו את שמו קדימה.
מורשת
פולקס נפטר מתרומבוס כלילי ב-8 ביולי 1976, בגיל שבעים ושבע, לפי הדיווחים במהלך סמינר. המכון לאנליזה קבוצתית והאגודה לאנליזה קבוצתית שאותם ייסד נותרו מרכזים בינלאומיים מובילים להכשרת פסיכותרפיסטים קבוצתיים, ו"אנליזה קבוצתית" ממשיכה להתקיים כענף נפרד ובעל שם של פסיכותרפיה המתרגל כיום ברחבי אירופה, מורשת ישירה של השיטה שבדק לראשונה בשקט באקסטר ולאחר מכן הוכיח תחת אש בנורת'פילד.