ריזה נור: המנתח שחתם על הסכם לוזאן ומעולם לא סלח עליו
הוא חתם על ההסכם שהוביל להקמת הרפובליקה הטורקית, אך בילה חלק ניכר משארית חייו בתקיפתו. ריזה נור (Rıza Nur) היה מנתח צבאי שכתב ספרי לימוד שתורגמו לגרמנית ולצרפתית, כיהן כשר שלוש פעמים, היה הנציג הטורקי השני בדרגתו בלוזאן, ולאחר מכן גולה בפריז ובאלכסנדריה שכתב ספר זיכרונות שנועד לשמש ככתב נגד לנרטיב של אתאטורק (Atatürk) על המהפכה. הוא היה אופוזיציונר תמידי שהתנגד אפילו להסכמים עליהם חתם בעצמו. כמעט דבר בו אינו נוח, ומעט מאוד ממנו משעמם.
מסינופ לבית הספר לרפואה צבאית
הוא נולד ב-30 באוגוסט 1879 בסינופ (Sinop), שעל חוף הים השחור, לסנדלר יודע קרוא וכתוב ולאם ממשפחה מקומית בולטת – מוצא שנמצא בדיוק על הגבול בין מעמד האומנים לבין הנכבדים המקומיים, דבר שעשוי להסביר חלק מהמרירות שנשא עמו במשך שישים שנה.
הוא התקבל לבית הספר לרפואה צבאית העות'מאני וסיים את לימודיו ב-1901. תפקידיו הראשונים כללו את העבודה הלא-זוהרת של בדיקת קמח מיובא לגילוי זיהומים בגבול בולגריה, סוג של מטלת בריאות הציבור שגרתית שהופיעה מאוחר יותר בסדר העדיפויות שלו כשר הבריאות.
מנתח וסופר
בבית החולים הצבאי גולהאנה (Gülhane) הוא הוכשר כמנתח תחת פרופסורים גרמנים שעיצבו מחדש את הרפואה העות'מאנית, והתברר כבעל כישרון טבעי לכתיבת פרוזה טכנית. הוא הפיק טקסטים על ברית מילה ועל כירורגיה אורתופדית שזכו להכרה על ידי הרשויות העות'מאניות ומשכו תשומת לב בחו"ל; עבודתו תורגמה לגרמנית ולצרפתית, דבר שלא היה נפוץ עבור רופא טורקי צעיר באותו דור. ב-1907 הוא פרסם עבודה על הגנה מפני מחלות מין, וחזר לבית הספר לרפואה צבאית כאיש אקדמיה.
לו האימפריה הייתה שורדת, סביר להניח שזו הייתה הקריירה שהייתה לו: פרופסור לכירורגיה, סופר פורה ושם מוכר בתחום התמחותו. אך זה לא קרה.
נגד הוועד
החזרת החוקה ב-1908 משכה אותו לפוליטיקה בגיל שלושים לערך, והוא עשה מיד את הדבר שיעשה למשך שארית חייו: הוא הצטרף לאופוזיציה. הוועד לאחדות וקידמה (Committee of Union and Progress) היה הכוח המהפכני הדומיננטי, וריזה נור התייצב נגדו. הוא נכלא והוגלה בשל כך, והמשיך במתקפותיו מחוץ למדינה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשהאימפריה מובסת ומחולקת, הוא היה בין אלו ששקלו ברצינות מנדט אמריקאי על טורקיה – עמדה שהלאומיות הטורקית המאוחרת מצאה כמעט בלתי ניתנת לאזכור, ושממנה היה עליו להשתקם. הוא חזר ב-1919 והטיל את כובד משקלו לתנועה הלאומית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שר באנקרה
הוא היה ממקימי האספה הלאומית הגדולה (Grand National Assembly), הפרלמנט המהפכני שמוסטפא כמאל (Mustafa Kemal) כינס באנקרה נגד ממשלת הסולטאן ונגד כוחות הכיבוש. בשנת 1920 הוא הפך לשר החינוך הלאומי; וב-1921 לשר הבריאות והסיוע הציבורי. במהלך הקריירה שלו הוא החזיק בתיק הבריאות שלוש פעמים ושירת כממלא מקום שר החוץ.
דיפלומטיה באה לאחר מכן. הוא היה שליח להסכם מוסקבה ב-1921, שקבע את היחסים עם המדינה הסובייטית החדשה, ולאחר מכן נשלח ללוזאן.
לוזאן
ועידת 1922–23 הפכה תנועת מרי למדינה מוכרת, וריזה נור נסע כסגנו של איסמט אינני (İsmet İnönü), ראש המשלחת הטורקית. הוא ישב בוועדת המשנה שעסקה במיעוטים, מה שהציב אותו בנקודה המדויקת שבה הוגדרה זהותה העצמית של טורקיה החדשה.
התנהלותו שם היא החלק המשמעותי והמטריד ביותר בתיעוד שלו. הוא התנגד לכל הכרה בכורדים, בוסנים או צ'רקסים כמיעוטים, בטענה שהמדינה הטורקית חייבת להיות אתנית ואחידה, וראה בזהות הצ'רקסית בפרט לאומיות יריבה המאיימת עליה. הוא התעמת ישירות עם ראש הממשלה היווני לשעבר אלפתריוס וניזלוס (Eleftherios Venizelos) בנוגע לגורל היוונים הפונטים. נציגי בעלות הברית מצאו אותו בלתי מתפשר בשאלות הארמנית והיוונית. הוא גם פעל רשמית כדי שהוועידה תכיר בלגיטימיות של האספה הלאומית הגדולה ובסיום המלוכה.
במהלך חילופי האוכלוסין בין יוון לטורקיה בשנת 1923, הוא לחץ להחריג את האלבנים, התנגד ליישובם על קרקעות פוריות ליד איזמיט ואנקרה, והאשים את המושל עבדולהליק רנדה (Abdülhalik Renda) בעידוד התיישבות אלבנית סביב איזמיר. זו הייתה הנדסה אתנית שבוצעה בדייקנות של אדם שבילה את נעוריו בבדיקת משלוחי קמח, והיא בלתי נפרדת מכל דיווח אודותיו.
גלות וזיכרונות
הקרע עם אנקרה הגיע בשנת 1926, לאחר ניסיון ההתנקשות באתאטורק באיזמיר וגל ההוצאות להורג שבא בעקבותיו. ריזה נור גינה את תלייתם של מהמט ג'אוויט ביי (Mehmet Cavit Bey) ואחרים כבלתי צודקת, ועזב את טורקיה.
בפריז ובאלכסנדריה הוא בנה חיים אינטלקטואליים שניים. הוא הקים וניהל את ה-Revue de Turcologie בצרפתית ובטורקית בין השנים 1931–1937, והפיק היסטוריה בת ארבעה-עשר כרכים של טורקיה. הוא כתב את Hayat ve Hatıratım – "חיי וזיכרונותיי" – אוטוביוגרפיה עצומה וזועמת שחוברה בגלות ותוכננה במפורש כחלופה ל-Nutuk של אתאטורק, הנרטיב הרשמי של המהפכה. הספר תקף את אתאטורק אישית, כולל על הרגלי השתייה שלו, ולא חס על רבים מבני זמנו. הוא לא פורסם עד 1968, עשורים לאחר מותו, והוא נותר חיוני אך גם לא מהימן: עדות ממקור ראשון של משתתף שהיה גם אדם פגוע ונקמני.
הוא חזר לטורקיה וב-1942 ייסד את Tanrıdağı, כתב עת ספרותי לאומני שקידם את הטוראניזם והפאן-טורקיזם עם חוג של אינטלקטואלים צעירים. כתב העת הוציא שמונה-עשר גיליונות לפני שמת בפתאומיות ב-8 בספטמבר 1942, בגיל שישים ושלוש.
מדוע ריזה נחשב לגאון
הטיעון לשימוש במילה נשען על טווח, לא על עומק, והוא ראוי לבחינה ולא למחיאות כפיים. ריזה נור היה מנתח מוכשר באמת שספרי הלימוד שלו תורגמו לשתי שפות אירופיות מרכזיות; שר בשלושה תיקים; נושא ונותן בהסכמים בשולחן שבו הוקמה מדינה; מחבר היסטוריה לאומית בת ארבעה-עשר כרכים, סקירה מדעית של טורקולוגיה שפורסמה בצרפתית, ואחד מזיכרונות הזיכרונות הארוכים והמפורטים ביותר בטורקיה המודרנית. הוא עשה את כל זה בשישים ושלוש שנים, במדינה ששינתה את הכתב שלה, את בירתה, את המעמד המשפטי של דתה ואת שמה ממש במהלך חייו הבוגרים. היכולת הבסיסית היא קצב עבודה עצום בשילוב עם רצינות אינטלקטואלית אמיתית בתחומים שאין ביניהם דבר – כירורגיה ניתוחית, דיפלומטיה, פילולוגיה, היסטוריוגרפיה.
טיעון הנגד כבד, וכנות מחייבת להציגו. שום דבר שכתב אינו מהווה כיום בסיס; ההיסטוריה בת ארבעה-עשר הכרכים אינה נקראת כמחקר אקדמי; הטקסטים הרפואיים שלו היו סינתזות מוכשרות ולא תגליות. זיכרונותיו, העבודה בעלת הסיכוי הרב ביותר לשרוד, מוערכים כעדות בדיוק במידה שהיסטוריונים מתקנים אותם בשל סובייקטיביות. הרקורד הפוליטי שלו הוא של שלילה בלתי פוסקת – הערכה של חוקר טורקי אחד היא שהוא התנגד לכמעט כל החלטה שהתקבלה, כולל הסכמים שעליהם חתם בעצמו. והעמדות שעבורן נלחם בלהט הרב ביותר בלוזאן היו טיעונים לשלילת הכרה מוחלטת מעמים שלמים. מופלא, בלתי נלאה, רב-תחומי, קשה: מילים אלו מתאימות. "גאון", במובן של מוח ששינה את האופן שבו מבינים משהו, – לא.
מורשת
ריזה נור נותר דמות שנויה במחלוקת בטורקיה בדיוק משום שלא ניתן לסווג אותו. לאומנים תובעים אותו לעצמם בשל הטוראניזם שלו ועוינותו לוויתורי לוזאן; ליברלים מציינים שזיכרונותיו הם בין האתגרים המתמשכים הראשונים לנרטיב רשמי יחיד של הקמת הרפובליקה, חלק מספרות רפובליקנית מוקדמת קטנה שתמכה בפלורליזם נגד סמכות של מפלגה אחת. חתימתו נמצאת על ההסכם; כתב האישום שלו נגד האנשים שיצרו אותו ממלא כרכים. הוא העד המביך בלידתה של טורקיה המודרנית – נוכח בהכל, לא השלים עם דבר.