רתרפורד הייז: הנשיא שוועדת בחירות יצרה
רתרפורד הייז הפסיד בקולות הבוחרים ב-1876 והפך לנשיא בכל זאת, לאחר הצבעה של שמונה מול שבעה של ועדת בחירות מיוחדת שהעניקה לו כל קול אלקטורלי שנוי במחלוקת במדינה. הוא קיים את חלקו בעסקה שבאה בעקבותיה על ידי הוצאת הכוחות הפדרליים האחרונים מהדרום, סיום רשמי של תקופת השיקום – וקיים גם את הבטחתו השנייה, כשהוא עוזב את הנשיאות לאחר כהונה אחת בדיוק כפי שאמר שיעשה.
קניון ובית הספר למשפטים בהרווארד
הייז נולד ב-4 באוקטובר 1822, בדלאוור, אוהיו. הוא קיבל את התואר הראשון שלו מקולג' קניון ב-1842 והמשיך לבית הספר למשפטים בהרווארד, וסיים את לימודיו ב-1845 לפני שהקים משרד עורכי דין ובנה מוניטין של יושרה אישית כעורך דין ו, מאוחר יותר, כחייל.
מהרגימנט ה-23 של אוהיו לקונגרס
כשהחלה מלחמת האזרחים, הייז התנדב לצבא האיחוד ופיקד על רגימנט הרגלים המתנדבים ה-23 של אוהיו דרך קרבות רבים, ועלה במהירות בדרגות עד לדרגת מייג'ור גנרל בסוף המלחמה – שיא של שירות בחזית שנשא לפוליטיקה כעדות לאותה רצינות אישית שתגדיר מאוחר יותר את גישתו לנשיאות. בעודו במדים, נבחר לבית הנבחרים של ארה"ב ב-1864, ולאחר המלחמה המשיך לכהן שלוש קדנציות כמושל אוהיו, כשהוא ממצב את עצמו כרפובליקני מתון שעם זאת התיישר עם האגף הרדיקלי של המפלגה בנוגע לזכויותיהם של אמריקאים שחורים.
הבחירות השנויות במחלוקת של 1876
הריצה של הייז לנשיאות ב-1876 הניבה את אחת הבחירות השנויות במחלוקת בהיסטוריה האמריקאית. תוצאות ממספר מדינות דרומיות היו שנויות במחלוקת על ידי שתי המפלגות על רקע טענות נרחבות להונאה ודיכוי בוחרים, ועם תוצאה תקועה, הקונגרס יצר ועדת בחירות מיוחדת של מחוקקים ושופטי בית המשפט העליון כדי ליישב אותה. הוועדה הצביעה 8–7, לאורך קווים מפלגתיים, להעניק להייז את כל הקולות האלקטורליים השנויים במחלוקת, מה שהפך אותו לנשיא למרות שהפסיד בקולות הבוחרים הלאומיים ליריבו הדמוקרטי, סמואל טילדן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פשרת 1877
הדמוקרטים קיבלו בסופו של דבר את התוצאה כחלק ממה שנודע כפשרת 1877, שהובנה באותה עת ככוללת מחויבות רפובליקנית להסיג את הכוחות הפדרליים הנותרים שעדיין תמכו בממשלות השיקום בדרום קרוליינה ובלואיזיאנה. הייז אכן הסיג את הכוחות הללו זמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו, וסיים רשמית את תקופת השיקום – אם כי עד אותה נקודה, מציינים היסטוריונים, רוב הכוחות הפדרליים כבר הוצאו מהדרום תחת קודמו, יוליסס ס. גרנט, מה שהותיר את הייז עם חלופות מעשיות מוגבלות. ההחלטה הפכה בכל זאת לפריט המזיק ביותר בספר ההיסטוריה שלו, ופתחה את הדלת למערכת ג'ים קרואו שתשלוט בדרום במשך שלושת רבעי המאה הבאים, למרות שלהייז עצמו הייתה יד ישירה מועטה בבנייתה.
נשיא שנלחם במפלגתו שלו
בתפקידו, הייז רדף אחרי רפורמה בשירות המדינה נגד התנגדות מכונת החסות של מפלגתו שלו, בצורה הדרמטית ביותר על ידי פיטוריו של צ'סטר ארתור – מאוחר יותר יורשו בסופו של דבר כנשיא – מתפקידו הרווחי כגובה הנמל של ניו יורק, בעימות ישיר עם הבוס הרפובליקני החזק רוסקו קונקלינג. הממשל שלו גם ניווט את התאוששות המדינה מהפאניקה של 1873, והוא השתמש בנאום ההשבעה שלו כדי לפנות לפיוס לאומי, בהצהירו כי "רצונם של האנשים הטובים של כל המדינה הוא שסקציונליזם כגורם בפוליטיקה שלנו ייעלם".
לוסי ולימונדה
אשתו, לוסי ווב הייז, הביאה את חותמה הייחודי לבית הלבן. בוגרת מכללת וסליאן לנשים – הגברת הראשונה הראשונה שהחזיקה בתואר אקדמי – היא אסרה על משקאות אלכוהוליים באירועי הבית הלבן, מחויבות למתינות המושרשת בהבטחת ילדות לסבה, מה שהקנה לה את הכינוי המתמשך "לימונדה לוסי". היא הייתה דמות ציבורית פעילה ופופולרית בזכות עצמה, דגלה במימון לטיפול בבריאות הנפש וחינוך, ביקרה במוסדות לוותיקים ולחירשים, גייסה כספים באופן אישי לעניי וושינגטון, התחילה את גלגול ביצי הפסחא בבית הלבן, וב-1880 ליוותה את בעלה בטיול של 72 יום שהפך אותם לנשיא ולגברת הראשונה המכהנים הראשונים שביקרו בחוף המערבי.
קדנציה אחת, כפי שהובטח
הייז התחייב במהלך הקמפיין שלו לכהן קדנציה אחת בלבד, והוא כיבד את ההבטחה הזו, וסירב לחפש בחירה מחדש ב-1880 – מחויבות שהיסטוריונים מייחסים לה עזרה בשיקום אמון הציבור בנשיאות שהחלה תחת ענן של לגיטימציה שנויה במחלוקת.
מדוע הייז מכונה גאון
המילה אינה מתאימה, ואף היסטוריון רציני לא מיישם אותה עליו; הייז נזכר במקום זאת, במקרה הטוב, ככנה בקפדנות ומשמעת אישית ולא כיוצא דופן מבחינה אינטלקטואלית. המיומנות האמיתית שלו הייתה סוג של יושרה מוסדית – נכונות לקחת על עצמו רשתות חסות מושרשות בתוך מפלגתו שלו גם במחיר פוליטי גבוה, ולכבד התחייבויות (מגבלת קדנציה אחת, רפורמה בשירות המדינה) שרוב הפוליטיקאים במצבו היו נוטשים בשקט. היסטוריונים מדרגים אותו כנשיא בינוני בדיוק בגלל שהיושרה הזו לא תורגמה למנהיגות טרנספורמטיבית: הוא ירש משרד שהלגיטימיות שלו כבר נפגעה מההצבעה המפלגתית 8–7 של ועדת הבחירות, והפעולה המגדירה של כהונתו – סיום השיקום – סחרה בהגנה פדרלית עבור מיליוני אמריקאים שחורים בדרום בתמורה לתביעתו השנויה במחלוקת לכוח, עסקה שפתחה את הדלת לעשורים של שלילת זכויות ואלימות של ג'ים קרואו שהוא לא תכנן אך בכל זאת אפשר. שבחים על דמותו מתקיימים, בכל חשבון כנה, עם העלות הלא פתורה הזו.
מורשת
הייז נזכר פחות בשל הישג יחיד כלשהו אלא בשל הנסיבות המוזרות של הגעתו לתפקיד והאופן הממושמע והלא מרהיב שבו עזב אותו – מקרה בוחן של יושרה אישית הפועלת בתוך נשיאות שהעסקה המכוננת שלה עזרה לבסס אי-צדק גזעי לדורות. אפילו מפלגתו שלו מצאה אותו קשה יותר לשליטה מהצפוי ברגע שנכנס לתפקיד, וזה החיכוך הזה – אדם ישר המנווט מנדט פגוע – שהיסטוריונים מאוחרים יותר ממשיכים לחזור אליו כשהם מנסים למקם אותו.