רות פאו (Ruth Pfau): הנזירה הגרמנייה שחיסלה את הצרעת בפקיסטן
בעיית ויזה גרמה לה להיתקע בקראצ'י (Karachi) בשנת 1960. את מה שמצאה שם — חולים הזוחלים על ידיהם בבוץ של מושבת צרעת ליד דרך מקלאוד (McLeod Road) כיוון שכפות רגליהם נרקבו — היא כינתה מאוחר יותר כדבר הקרוב ביותר לגיהינום שראתה מימיה. היא נשארה שם במשך חמישים ושבע שנים, ועד למותה, פקיסטן הייתה אחת המדינות הראשונות באסיה שארגון הבריאות העולמי אישר כי הצליחה להשתלט על מחלת הצרעת.
ילדות הרוסה מהפצצות
רות קתרינה מרתה פאו (Ruth Katherina Martha Pfau) נולדה ב-9 בספטמבר 1929 בלייפציג, השלישית מבין שישה ילדים במשפחה לותרנית. הפצצות בעלות הברית החריבו את בית המשפחה במהלך מלחמת העולם השנייה, ולאחר המלחמה דחף הכיבוש הסובייטי את משפחת פאו למערב גרמניה. שם, בשנות ה-50, החלה ללמוד רפואה באוניברסיטת מיינץ (University of Mainz), ובהמשך השלימה את הכשרתה הקלינית במרבורג (Marburg). שיחה עם ניצול הולנדי ממחנה ריכוז נאצי, שדיבר איתה על מחילה במקום על נקמה, טלטלה אותה מספיק כדי שתתחיל לקרוא את הפילוסופים הקתולים יוזף פיפר (Josef Pieper) ורומנו גוארדיני (Romano Guardini). היא הוטבלה כנוצרייה אוונגליסטית בשנת 1951 והתגיירה לנצרות קתולית שנתיים לאחר מכן. בשנת 1957 הצטרפה למסדר 'בנות לב מרים' (Daughters of the Heart of Mary) בפריז, אגודה דתית שחבריה נודרים נדרים אך אינם לובשים גלימות נזירים ואינם חיים במנזרים — עיצוב שאיפשר לפאו לעבוד בעולם ללא מטרדים.
תקועה בקראצ'י
המסדר שלה הועיד אותה להודו בשנת 1960. סיבוך בויזה עצר אותה במקום זאת בקראצ'י, ובגיל שלושים ואחת ביקרה במושבת צרעת ליד דרך מקלאוד בעיר — יישוב של חולים שחיו, לפי עדותה שלה, בתנאים גרועים מאסם בקר. היא החליטה במקום להישאר. זו לא הייתה החלטה סנטימנטלית אלא קלינית: צרעת, הנגרמת על ידי חיידק הגדל לאט התוקף עצבים ועור, היא מחלה ניתנת לריפוי, אך כמעט איש בפקיסטן לא טיפל בה, והסטיגמה החברתית נגד המחלה דחפה את הסובלים להסתתר במקום לפנות למרפאות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הקמת מרכז הצרעת מארי אדלייד
פאו החלה לראות חולים בצריף בודד. באפריל 1963 רכשה בניין מרפאה מסודר, הגרעין למה שהפך למרכז הצרעת מארי אדלייד (Marie Adelaide Leprosy Centre), הקרוי על שם האצילה הגרמנייה שמימנה אותו בתחילה. במהלך העשורים הבאים היא ועמיתיה בנו רשת שהגיעה בסופו של דבר ל-157 מרפאות ברחבי פקיסטן, תוך הכשרת רופאים, אחיות ועובדי בריאות מקומיים במקום להסתמך על תחלופה של מתנדבים זרים — החלטה שאיפשרה לתוכנית לשרוד מעבר לכל תורם בודד, כולל בסופו של דבר פאו עצמה. היא יצאה באופן אישי למצוא חולים שהוסתרו על ידי משפחותיהם או שחיו, ללא אבחון, במערות; עמיתים תיארו מאוחר יותר כיצד חילצה ילדים מצולקים מאסמי בקר. בשנת 1979 מינה משרד הבריאות של פקיסטן אותה כיועצת פדרלית לענייני צרעת, והמנדט של המרכז התרחב לטיפול בשחפת ולמניעת עיוורון, מחלות הנוטות להצטבר בקרב אותן אוכלוסיות עניות וכפריות.
הפיכת המגפה
המספרים הם העדות הברורה ביותר להישגי התוכנית. בפקיסטן היו כ-19,398 מקרי צרעת רשומים בראשית שנות ה-80; עד שנת 2016 ירד נתון זה ל-531, ורשת מרכז הצרעת מארי אדלייד טיפלה ביותר מ-56,780 חולים בסך הכל. בשנת 1996 הכריז ארגון הבריאות העולמי על פקיסטן כאחת המדינות הראשונות באסיה שהשתלטו על הצרעת — ציון דרך שהושג באמצעות תוכנית שפאו בנתה למעשה מצריף. מקרים חדשים לא נעלמו; היא המשיכה לציין, בשנותיה המאוחרות, כי 300 עד 400 אבחנות חדשות עדיין צצות מדי שנה. אך מחלה שהייתה קטסטרופה לא מטופלת ונסתרת הפכה לבעיית בריאות ציבור מנוהלת, מה שבאפידמיולוגיה מהווה את ההבדל בין משבר לשליטה.
אישה גרמנייה, אזרחית פקיסטנית
בשנת 1988 העניקה ממשלת פקיסטן לפאו אזרחות כהוקרה על קריירה שעד אז כבר נמשכה שלושה עשורים. זה היה כבוד יוצא דופן לנזירה נוצרייה ילידת חוץ במדינה מוסלמית ברובה, והוא צורף לרשימה ארוכה של אותות מדינה: ה-Sitara-i-Quaid-i-Azam בשנת 1969, ה-Hilal-i-Imtiaz בשנת 1979, ה-Hilal-i-Pakistan בשנת 1989, פרס רמון מגסאיסאי (Ramon Magsaysay Award) — המתואר לעיתים קרובות כפרס נובל של אסיה — בשנת 2002, פרס ג'ינה (Jinnah Award) בשנת 2003, ובשנת 2010 ה-Nishan-i-Quaid-i-Azam, אחד מאותות הכבוד האזרחיים הגבוהים ביותר של פקיסטן. מערב גרמניה כבר העניקה לה את עיטור ההצטיינות שלה בשנת 1969, ומדינת באדן-וירטמברג (Baden-Württemberg) הגרמנית העניקה לה את מדליית שטאוּפר (Staufer Medal) בשנת 2015. אוניברסיטת אגא חאן (Aga Khan University) בקראצ'י העניקה לה תואר דוקטור למדעים לשם כבוד בשנת 2004.
מדוע רות מכונה גאונה
פאו לא הייתה מדענית מחקר ולא גילתה תגלית ששינתה את האופן שבו הרפואה מבינה את הצרעת. הישגה היה ארגוני ומוסרי יותר מאשר אינטלקטואלי במובן הצר: היכולת להתבונן במחלה מוכת סטיגמה, דלת תקציב ומפוזרת גיאוגרפית, ולתכנן מערכת הפצה — מרפאות, צוות מקומי מוכשר, שרשרת אספקה, שיתוף פעולה ממשלתי — שיכולה באמת להגיע לטיפול בעשרות אלפי אנשים ברחבי מדינה גדולה ולעיתים בלתי נגישה. זוהי צורה אמיתית ונדירה של אינטליגנציה יישומית, הקרובה יותר למה שעושה אסטרטג בריאות ציבור או בונה מוסדות מאשר לפריצת דרך מעבדתית, והפקידים והעיתונות בפקיסטן השתמשו שוב ושוב בשפה סופרלטיבית — "אם חולי הצרעת", "אמא תרזה" מקומית — כדי לתאר את קנה המידה של מה שמרפאה אחת, המנוהלת על ידי זרה נחושה אחת, צמחה להיות. הטענה הנגדית הכנה היא ש"גאונות" משמשת כאן באופן חופשי, כתחליף למסירות וכשירות יוצאות דופן ולא למקוריות מושגית; פאו עצמה ככל הנראה הייתה דוחה את המילה, וממסגרת את חייה כתאונה של ויזה מעוכבת ואחריה חמישים ושבע שנים של התמדה מנהלית וקלינית לא זוהרת. המילה מתאימה לה רק אם מקבלים שבניית מוסד שכמעט מחסל מחלה ברחבי אומה היא סוג של גאונות בפני עצמה, השונה ואינה פחות תובענית מגאונות מדעית.
מורשת
פאו הלכה לעולמה ב-10 באוגוסט 2017 בבית החולים של אוניברסיטת אגא חאן בקראצ'י, לאחר שסירבה להמשך תמיכה בחיים כדי שתוכל, במילותיה, לחיות את זמנה שנותר באופן טבעי. פקיסטן העניקה לה הלוויה ממלכתית — לפי עדויות רבות הראשונה אי פעם שניתנה לנוצרי, והראשונה למי שאינו מוסלמי בהיסטוריה של המדינה — עם מטח של 19 תותחים מכל שלוש זרועות הצבא וארונה עטוף בדגל הלאום. ראש הממשלה שהיד חקאן עבאסי (Shahid Khaqan Abbasi) אמר שליבה תמיד היה בפקיסטן. בית החולים האזרחי של קראצ'י שונה לשם בית החולים ד"ר רות פאו, מכללה רפואית חדשה שנפתחה ב-2020 נושאת את שמה, מגוריה בקראצ'י הפכו למוזיאון, והמטבעה הלאומית הטביעה חמישים אלף מטבעות הנצחה. המרפאות שהקימה עדיין פועלות.