ראסל מ. נלסון: המנתח שהפך לנביא
הוא בנה מכונת לב-ריאה משלו במעבדה מאולתרת במוסך בסולט לייק סיטי, שחיבר יחד מחלקים ומנחישות, כיוון שאף אחד לא הסכים למכור כזו למנתח צעיר במדינה שמעולם לא ביצעה ניתוח לב פתוח. ראסל מריון נלסון (Russell Marion Nelson) השתמש בה בשנת 1955 כדי להציל חיים שאף אחד אחר באזור לא היה יכול להציל, ואז בילה את שבעת העשורים הבאים בניהול שתי קריירות שרוב האנשים היו מחשיבים כסותרות: ניתוח לב מובחר והמשרה הבכירה ביותר בדת עולמית.
מוסך, מכונה, והניתוח לב פתוח הראשון ביוטה
נלסון נולד ב-9 בספטמבר 1924, בסולט לייק סיטי, בנם של מריון קלאוואר נלסון ופלס עדנה אנדרסון, במשק בית שלא היה דתי במיוחד. הוא סיים בהצטיינות את אוניברסיטת יוטה כחבר באגודת פי בטא קאפא, השלים שם את לימודי הרפואה בשנת 1947 כראשון במחזורו, ולאחר מכן עבר לאוניברסיטת מינסוטה, שהייתה אז מרכז ניתוחי הלב באמריקה, כדי להתמחות אצל החלוצים שפיתחו את התחום תוך כדי עבודה. הוא היה חלק מהצוות של קלרנס דניס (Clarence Dennis) שביצע את ניתוח הלב הפתוח הראשון בבן אנוש תוך שימוש במעקף לב-ריאה, באפריל 1951 — הליך כל כך חדש, שהמכונה ששמרה על חיי המטופל בקושי הוכיחה את פעילותה. הוא קיבל שם תואר דוקטור בשנת 1954 על מחקרו בתחום כירורגיית הלב, ולאחר מכן הביא את הידע בחזרה הביתה.
בחזרה ביוטה, לא הייתה מכונת מעקף לשאול, אז נלסון בנה אחת בעצמו. בשנת 1955 הוא השתמש בה כדי לבצע את ניתוח הלב הפתוח הראשון ממערב לנהר המיסיסיפי, ובכך הפך את יוטה למדינה השלישית בלבד בארה"ב שבה בוצע הניתוח. בשנה שלאחר מכן ביצע את ניתוח הלב הפדיאטרי המוצלח הראשון באזור. מאוחר יותר הוא השיג מה שעמיתיו הגדירו כראשוניות כירורגית של ממש: תיקון מוצלח של אי-ספיקת המסתם התלת-פסיגי, טכניקה שתועדה מאוחר יותר בספרות הכירורגית האקדמית כאבן דרך בתיקון מסתמים. במהלך כשלושה עשורים כראש המחלקה לכירורגיית לב-חזה, תחילה באוניברסיטת יוטה ולאחר מכן בבית החולים LDS, הוא ביצע כ-7,000 ניתוחים, הכשיר דור של מנתחים, שירת שנתיים כקפטן בחיל הרפואה של הצבא בטיפול במטופלים בבית החולים וולטר ריד במהלך מלחמת קוריאה, ולבסוף ניתח את ספנסר ו. קימבל (Spencer W. Kimball), נשיא הכנסייה שלו באותה עת, כשהוא מחליף לו מסתם אבי העורקים חולה שנים לפני שהוא עצמו החזיק בתפקיד זה.
חיים שניים, מקבילים
בזמן שעסק בניתוחים כמעט מדי יום, נלסון בנה במקביל קריירה בתוך כנסיית ישו המשיח של קדושי אחרית הימים שלא היה לה קשר לרפואה. הוא נטבל בגיל שש-עשרה, שירת כמנהל בית הספר של יום ראשון בזמן הכשרתו במינסוטה, ובמהלך שנות ה-60 וה-70 היה נשיא מחוז (stake president) בסולט לייק סיטי, ולאחר מכן נשיא כללי של תוכנית בית הספר של יום ראשון של הכנסייה ברחבי העולם, שם הגה מחזור של שמונה שנים ללימוד כתבי הקודש שעיצב את האופן שבו מיליוני חברים למדו את הטקסטים שלהם. הוא העביר סיורים בכיכר המקדש כמיסיונר מתנדב במשך עשור, שעתיים בכל יום חמישי אחר הצהריים, לצד ניהול פרקטיקה כירורגית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בשנת 1984, ספנסר ו. קימבל קרא לנלסון – המנתח שניתח אותו בעבר – להצטרף למועצת שנים-עשר השליחים, הגוף המנהל השני בחשיבותו בכנסייה. נלסון היה בן 59, בשיא הקריירה הרפואית שלו, והוא הניח את האזמל לטובת משרה כנסייתית במשרה מלאה. הוא שירת 34 שנים כשליח, תקופה ארוכה יותר מכל אדם אחר בהיסטוריה של הדת מלבד בודדים, לפני שעלה להנהיג את המועצה ב-2015.
העלייה לנשיאות
תומאס ס. מונסון (Thomas S. Monson), נשיא הכנסייה, הלך לעולמו ב-2 בינואר 2018. שנים-עשר ימים לאחר מכן, בגיל 93, נלסון הוסמך לנשיא ה-17 של כנסיית ישו המשיח של קדושי אחרית הימים, המשרה הבכירה ביותר שלה ועל פי דוקטרינת האמונה, משרה נבואית. הוא החזיק בה במשך כמעט שמונה שנים, והפך בשנת 2022 לנשיא הכנסייה המבוגר ביותר בהיסטוריה שלה, וב-2024 לראשון להגיע לגיל מאה בעודו בתפקיד – יום הולדת שהכנסייה ציינה בשידור חי עולמי.
נלסון השתמש בנשיאות כדי לבצע שינויים בקצב חריג למוסד הבנוי על רצף. הוא קיצר את פולחן יום ראשון משלוש שעות לשעתיים, החליף את תוכניות ה"הוראה הביתית" ו"הוראת הביקור" הוותיקות של הכנסייה במערכת גמישה יותר שנקראת "הגשת שירות" (ministering), ודחף לחזרה לשם המלא של הכנסייה במקום הכינוי הלא-רשמי "מורמוני" שהגדיר את זהותה הציבורית במשך מאה שנים, בטענה שהשמטת "ישו המשיח" מהשם הייתה "ניצחון גדול לשטן". הוא הכריז על גל חסר תקדים של בניית מקדשים חדשים – כ-200 עד שנת 2025, תוכנית הבנייה השאפתנית ביותר בתולדות הכנסייה – ובשנת 2019 עמד בוותיקן בפגישה הראשונה אי פעם שנערכה בין אפיפיור מכהן לנשיא כנסיית קדושי אחרית הימים. באותה שנה הוא הפך מדיניות משנת 2015 שמנעה מילדים של זוגות חד-מיניים להיטבל, ותיאר את השינוי כ"התגלות על גבי התגלות", ביטוי ששיקף גם את טענתו להדרכה אלוהית מתמשכת וגם את עמדתה המתפתחת של הכנסייה בסוגיה חברתית רגישה.
הרגלי המחשבה של המנתח במשרת הנביא
עמיתים שעבדו לצידו בחדר הניתוחים, שכתבו בהספד שלו לאגודה הכירורגית האמריקאית, נמנעו משימוש בשפה מופרזת לגבי האינטלקט שלו, וכינו אותו במקום זאת "יותר ממנתח מיומן ורופא חומל" – "האדם האדיב והנדיב ביותר שניתן למצוא". השבחים המתועדים נוגעים לאופי ולטיפול לא פחות מאשר לקוגניציה. אך מסלול הקריירה הרפואית שלו הוא, כשלעצמו, מקרה בוחן בתושייה יישומית תחת מגבלות: רופא צעיר ללא מכונת מעקף מתפקדת במדינתו בנה אחת, ואז השתמש בה כדי לפתוח קטגוריה שלמה של ניתוחים במקום שבו לא היו כאלה.
מדוע ראסל מכונה גאון
התווית מוצמדת, כשהיא מוצמדת בכלל, לסוג ספציפי וצר של מבריקות: ההנדסה האלתורית והדיוק הידני הנדרשים לבניית מכונת לב-ריאה עובדת מחלקים זמינים בשנות ה-50 ואז לנתח איתה לב פועם שעצר – לא פעם אחת, אלא לאורך כ-7,000 ניתוחים במשך שלושה עשורים, עם חידושים לאורך הדרך, כולל מה שהיסטוריונים כירורגיים מחשיבים כראשוניות של ממש בתיקון מסתם תלת-פסיגי. זוהי אמנות ומדע יישומי משולבים, האינטליגנציה המעשית של מנתח-מהנדס ולא האינטליגנציה המופשטת של תיאורטיקן; שום דבר בתיעוד אינו זוקף לזכותו גילוי בפיזיולוגיה של הלב או גוף של תיאוריה מפורסמת שעיצבה מחדש את התחום כפי שעשתה עבודתם של מוריו. ההספד של המחלקה הכירורגית שלו עצמו מדגיש במפורש את טוב ליבו וחניכתו על פני כל טענה לגאונות, ואף מקור ביוגרפי שנבדק אינו משתמש במילה זו לגביו ישירות. הטענה החזקה והמבוססת יותר היא צרה יותר: שהוא היה חלוץ כירורגי בעל מיומנות יוצאת דופן ובעל יכולת הסתמכות עצמית בסביבה דלת משאבים, ובנפרד מכך, מנהיג דתי בעל השפעה יוצאת דופן – שתי צורות מובחנות של כשירות שקרה שאכלסו חיים ארוכים אחד, ולא גאונות מאוחדת אחת שהשתרעה על פני שניהם.
מורשת
נלסון מת בביתו בסולט לייק סיטי ב-27 בספטמבר 2025, בגיל 101, לאחר שאיבד את ראייתו בחודשיו האחרונים. הוא נקבר לצד אשתו הראשונה, דאנצל, בבית העלמין של סולט לייק סיטי לאחר הלוויה במרכז הכנסים שבה השתתפה כל הנהגת הכנסייה שלו. הוא הותיר אחריו שני שיאים שלעתים רחוקות משולבים בחיים אחד: מחלקה כירורגית באוניברסיטת יוטה שעדיין נושאת פרופסורה על שמו, וכנסייה שאת לוח הזמנים של יום ראשון שלה, מפת המקדשים שלה ושמה הרשמי, הוא עיצב מחדש באופן אישי בעשור האחרון לחייו.