רוי ליכטנשטיין (Roy Lichtenstein): היד שהעמידה פנים שהיא מכונה
אחד מבניו הצביע ב-1961 על חוברת קומיקס של מיקי מאוס ואתגר אותו באמירה שארגנה מחדש את הציור במאה העשרים: "אני מתערב שאתה לא יכול לצייר יפה כמו זה, אה, אבא?" ליכטנשטיין היה בן שלושים ושבע, אקספרסיוניסט מופשט שהגיע באיחור ולימד באוניברסיטת ראטגרס (Rutgers), עם עשור של בדי קנבס קוביסטיים ואקספרסיוניסטיים חסרי ייחוד מאחוריו. הוא צייר את Look Mickey – שטוח, בעל קווי מתאר, מנוקד, מאופק – ובתוך שנה גלריית ליאו קסטלי (Leo Castelli) מכרה את כל תערוכת היחיד הראשונה שלו עוד לפני שנפתחה.
מהאפר וסט סייד לאוהיו
רוי פוקס ליכטנשטיין נולד ב-27 באוקטובר 1923 בניו יורק למשפחה יהודית-גרמנית ממעמד הביניים הגבוה: אביו מילטון היה מתווך נדל"ן, אמו ביאטריס ורנר הייתה עקרת בית. הוא גדל באפר וסט סייד, למד בבית ספר ציבורי עד גיל שתים-עשרה, ואז בבית הספר דווייט (Dwight School), וסיים את לימודיו ב-1940. הוא היה חובב ג'אז מושבע שנהג לעלות לאפולו (Apollo) בהארלם כדי לשרטט מוזיקאים. בקיץ 1939 למד שיעורים בליגת הסטודנטים לאמנות (Art Students League) אצל רג'ינלד מארש, והמשיך לאוניברסיטת המדינה של אוהיו (Ohio State University) לתואר באמנויות יפות.
שלוש שנים של שירות צבאי בין 1943 ל-1946 קטעו את רצף לימודיו. הוא גויס לתוכנית הכשרה צבאית מיוחדת ובסופו של דבר שירת כחייל פשוט, שרטט ואמן, עם תקופה קצרה בסורבון (Sorbonne) ב-1945. בחזרה לאוהיו סטייט במסגרת ה-G.I. Bill בהדרכתו של הויט ל. שרמן (Hoyt L. Sherman) – חוב שפרע מאוחר יותר כשקרא סטודיו על שמו – הוא קיבל את התואר השני שלו ב-1949 ולימד באוניברסיטה לסירוגין במשך עשור בערך.
השוליות הארוכה
כמעט שום דבר בעשור הבא לא רמז על הבאות. תערוכת היחיד הראשונה שלו התקיימה בגלריית קרלבך (Carlebach Gallery) בניו יורק ב-1951. מ-1951 עד 1957 חי בקליבלנד, נע בין קוביזם לאקספרסיוניזם, ונולדו לו שני בנים, דייוויד ב-1954 ומיטשל ב-1956. כשחזר לצפון מדינת ניו יורק ב-1957 והחל ללמד באוניברסיטת המדינה של ניו יורק באוסווגו (SUNY Oswego) ב-1958, הוא אימץ את האקספרסיוניזם המופשט בשלב מאוחר יחסית – והחל, באופן משמעותי, להסתיר את מיקי מאוס ובאגס באני בתוך יצירותיו המופשטות. בראטגרס מ-1960 הוא התחבר לאלן קפרו (Allan Kaprow), והאינסטינקט הפרוטו-פופי התעורר במלואו.
הנקודות
טכניקת הדגל הייתה מעשה של התחזות עמלנית: ליכטנשטיין שחזר ביד את נקודות בנדיי (Ben-Day dots), הרשת המכנית המשמשת בהדפסת צבע מסחרית זולה, בצבעי שמן ובמגנה (Magna), צבע אקרילי מוקדם. הפרדוקס הוא כל העניין. תהליך מכני, מבוצע ביד, בקנה מידה של ציור קיר, לאט. הוא קישר זאת ישירות לציירים שהוא החליף: האקספרסיוניסטים המופשטים "הניחו דברים על הקנבס והגיבו למה שהם עשו... הסגנון שלי נראה שונה לחלוטין, אבל אופי הנחת הקווים הוא פחות או יותר אותו הדבר; אצלי הם פשוט לא יוצאים במראה קליגרפי."
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא בחר את נושאיו למתח מקסימלי. "עניין אותי כל דבר שיכולתי להשתמש בו כנושא שהיה חזק רגשית – בדרך כלל אהבה, מלחמה, או משהו טעון מאוד," אמר, כדי שהחומר יילחם ב"טכניקות הציור המרוחקות והמכוונות" שלו. Whaam! (1963), דיפטיכון בגודל 1.7 על 4 מטרים של מטוס קרב המשגר טיל אל תוך פיצוץ באדום וצהוב, הוא המקרה הקיצוני: קטסטרופה המוצגת בהשפעה של מניפת צבעים. מוזיאון טייט (Tate) רכש אותו ב-1966 והוא עדיין מוצג שם. Drowning Girl (1963), שנלקח מחוברת Secret Hearts מס' 83 של DC קומיקס, שצויר על ידי טוני אברוצו (Tony Abruzzo), תלוי במוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA).
"האם הוא האמן הגרוע ביותר בארצות הברית?"
זו הייתה כותרת המגזין Life ב-1964, וזה לא היה חריג. אנשים רציניים חשבו שהעבודה היא תרמית. תשובתו של ליכטנשטיין חדרה לליבת העניין: "ככל שעבודתי קרובה יותר למקור, כך התוכן מאיים וביקורתי יותר. עם זאת, עבודתי משתנה לחלוטין בכך שהמטרה והתפיסה שלי שונות לגמרי."
אחרי הקומיקס
הוא זנח את הקומיקס במהירות ומעולם לא הפסיק לבנות מחדש. מ-1966 סדרת הציורים המודרניים, יותר משישים יצירות, יישמה את נקודות הבנדיי על מוטיבים אדריכליים של אר דקו; סדרת הפיסול המודרני הגיעה בעקבותיה בשנים 1967–1968. הוא החל לפסל ב-1964 עם יצירות קרמיקה כמו Head of Girl. סדרת ה-Brushstrokes, משנת 1965, הציגה את משיכת המכחול עצמה – החתימה המקודשת של האקספרסיוניזם המופשט – כקריקטורה מודפסת. לאחר מכן מראות (Mirrors) מ-1969, אנטבלטורות (Entablatures) בשנות השבעים, טבע דומם, סוריאליזם-פופ, השתקפויות, פנים של חדרים שנלקחו מפרסומות רהיטים, נופים בסגנון סיני, ועירום של שנות התשעים. הוא יצר למעלה מ-300 הדפסים, בעיקר הדפסי רשת, ועבודות ציבוריות מונומנטליות: Brushstrokes in Flight (1984) בנמל התעופה של קולומבוס, Mural with Blue Brushstroke (1984–85) במרכז אקוויטבל (Equitable Center) בניו יורק, ו-Times Square Mural (1994) באורך 53 רגל. ב-1977 הזמינה אותו BMW לצבוע מכונית מרוץ 320i עבור פרויקט ה-Art Car שלה.
הוא נישא לאיזבל וילסון ב-1949 והתגרש ב-1965, נישא לדורותי הרצקה (Dorothy Herzka) ב-1968, ומ-1970 חילק את זמנו בין מנהטן לבית כרכרות בג'ין ליין (Gin Lane) בסאות'המפטון.
מדוע רוי נקרא גאון
קל לזלזל בכישרון כי התוצאה נראית כל כך פשוטה: עין של עורך ברמה של החלטה בודדת. ליכטנשטיין לא צילם לוחות קומיקס. הוא שינה קנה מידה, חיתוך, צבע, עובי קו וניסוח, והתאמות אלו הן היצירה – ההבדל בין פריים חד-פעמי של עיתון לבין ציור שמחזיק קיר מוזיאון ממרחק של שלושים רגל. ג'ק קווארט (Jack Cowart) מהקרן שלו מגן על כך בפשטות: "הלוחות שונו בקנה מידה, צבע, טיפול ומשמעויות. אין עותק מדויק." הקרן מכנה אותו "אחד האמנים המשפיעים והחדשניים ביותר של המחצית השנייה של המאה העשרים." הכרה רשמית הגיעה: האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולספרות ב-1979, המדליה הלאומית לאמנויות ופרס קיוטו (Kyoto Prize) של יפן שניהם ב-1995, האמן החי הראשון שקיבל תערוכת רישומים ב-MoMA ב-1987.
טיעון הנגד אינו עניין טכני, והוא מעולם לא נעלם. האמנים שלוחותיהם נכרו – ראס הית' (Russ Heath), ארווין נוביק (Irv Novick), טוני אברוצו, ג'רי גרנדנטי (Jerry Grandenetti) – נותרו ללא קרדיט, בשכר דל ואלמוניים במידה רבה, בחלקו משום שהקודמת של DC מנעה קרדיטים לאמנים כמדיניות. הקומפוזיציות שלהם הפכו את הציורים שלו לאפשריים; הציורים שלו עשו הון. פסק דינו של ארט ספיגלמן (Art Spiegelman) הוא החד ביותר: "ליכטנשטיין לא עשה יותר או פחות לקומיקס ממה שאנדי וורהול (Andy Warhol) עשה למרק.". דייב גיבונס (Dave Gibbons) הציע את הפתרון המתבקש, השאול מהמוזיקה: "WHAAM! מאת רוי ליכטנשטיין, על פי ארווין נוביק." ובכסף יש אירוניה מסוימת – Nurse נמכר ב-95.4 מיליון דולר ב-2015, Masterpiece ב-165 מיליון דולר ב-2017 – עבור גוף עבודה המבוסס על המתכלה.
מורשת
ליכטנשטיין מת מדלקת ריאות ב-29 בספטמבר 1997, בגיל שבעים ושלוש, לאחר שבועות במרכז הרפואי NYU. קרן רוי ליכטנשטיין (Roy Lichtenstein Foundation), שהוקמה ב-1999, תרמה מאז את ארכיון הצילומים העצום של שונק-קנדר (Shunk-Kender) לחמישה מוסדות, וב-2011, לאחר שהעריכה שהסיכונים שבאימות יצירות עולים על התועלת, הפסיקה לעשות זאת. רטרוספקטיבה לשנים 2012–13 נדדה מהמכון לאמנות של שיקגו (Art Institute of Chicago) לגלריה הלאומית לאמנות (National Gallery of Art), טייט מודרן (Tate Modern) ומרכז פומפידו (Centre Pompidou); שירות הדואר הוציא בולים של ליכטנשטיין ב-2023. כ-4,500 עבודות נמצאות במחזור. הוא לקח את השפה החזותית המכוערת והזולה ביותר שאמריקה ייצרה והוכיח שהיא יכולה לשאת את כובד הציור – טענה שנותרה, תלוי היכן אתה עומד, או המחווה הדמוקרטית הגדולה של האמנות שלאחר המלחמה או הגניבה הרווחית ביותר שלה.