רוקסן גיי: הפמיניסטית הרעה

רוקסן גיי (Roxane Gay) קראה לאוסף המסות שפרץ את דרכה על שם הסתירות שלה עצמה: היא אוהבת ורוד, היא שרה מילים של שירי ראפ שהיא מוצאת משפילים, היא מאמינה בזכויות רבייה ועדיין רוצה שיכבשו אותה בסערה. הספר Bad Feminist (2014) הפך הודאה בחוסר עקביות לאחד הטיעונים הנקראים ביותר בעשור האחרון בזכות פמיניזם כפרקטיקה חיה ולא מושלמת, ולא כמבחן טוהר אידיאולוגי.

נברסקה, הורים מהאיטי וטראומה חבויה

גיי נולדה ב-15 באוקטובר 1974 באומהה, נברסקה, להורים מהגרים מהאיטי, האמצעית מבין שלושה ילדים במשפחה שעברה דירה לעיתים קרובות במהלך ילדותה. היא החלה לכתוב בגיל ארבע, ילדה ביישנית ומופנמת שמצאה נחמה בספרים יותר מאשר בחברה. בגיל שתים-עשרה היא נאנסה באונס קבוצתי על ידי קבוצת נערים, תקיפה שהסתירה במשך שנים, לא סיפרה כמעט לאיש, ובתחילה, כפי שתיארה זאת מאוחר יותר, לא הייתה לה "כמעט שום הבנה של מה שקרה" או "אוצר מילים לתאר את החוויה". היא אמרה שהיא קושרת את הטראומה ישירות לעלייה במשקל לאורך חייה: "הרגשתי כל כך חלשה וחסרת אונים, ורציתי להפוך את עצמי לגדולה יותר", מתוך מחשבה כילדה ש"אם אהיה שמנה, הם לא ירצו אותי והם לא יפגעו בי שוב". באמצע שנות העשרה שלה היא למדה בפנימייה שבה מורה זיהתה את כישרונה ואמרה לה פשוט לכתוב בכל יום, עצה שהיא רואה כקריטית להתפתחותה כסופרת.

מכתבי עת ספרותיים לאקדמיה

גיי בנתה את הקריירה שלה בהדרגה דרך כתבי עת ספרותיים וסיפורת בהוצאות קטנות לפני שהספרות העיונית שלה הפכה אותה לשם דבר, ובסופו של דבר קיבלה דוקטורט ומשרת סגל כפרופסור חבר לאנגלית באוניברסיטת פרדו (Purdue University), שם לימדה סיפורת וספרות עיונית יוצרת במסגרת תוכנית ה-MFA של האוניברסיטה. הסיפורת המוקדמת שלה כללה את קובץ הסיפורים Ayiti (2011), השואב מהמורשת שלה מהאיטי, והרומן An Untamed State (2014), העוסק בחטיפה וכופר של אישה אמריקאית ממוצא האיטי – ספר שפורסם באותה שנה כמו Bad Feminist וביסס את מעמדה כסופרת המסוגלת לנוע בין ביקורת תרבותית ישירה ובוטה לבין סיפורת דחוסה ובלתי מתפשרת.

הפמיניסטית הרעה וקול לאומי

הספר Bad Feminist הפך לרב-מכר של הניו יורק טיימס והפך את גיי לאחת ממבקרות התרבות המצוטטות ביותר בדורה, המוערכת בזכות מסות שנעו ללא אזהרה בין ביקורת תרבות פופ – תוכניות ריאליטי, טורנירי סקרבל, ספורט תחרותי – לבין ניתוח מושחז של גזע, אלימות מינית והכישלונות של הפמיניזם המיינסטרימי להתחשב בחוויה של נשים שחורות. היא המשיכה עם קובץ הסיפורים הקצרים Difficult Women (2017), ובאותה שנה, ספר הזיכרונות Hunger: A Memoir of (My) Body, שעליו אמרה שהוא הספר שהיא הכי פחות רצתה לכתוב אך זיהתה כנחוץ – עדות ישירה לתקיפה, לגופה ולעשורים של בושה שלדבריה נכפו עליה פחות מתוך מערכת היחסים שלה עם גופה ויותר על ידי "אנשים בחיי" ש"אילצו אותי להרגיש בושה כי הם התביישו בגופי". היא תיארה את הכתיבה כמנגנון שבאמצעותו בנתה את עצמה מחדש לאחר התקיפה ומצאה את קולה.

מעבר לספרים: קומיקס, עיתונאות ופודקאסטים

טווח היכולות של גיי השתרע הרבה מעבר למסות ספרותיות וסיפורת. היא כתבה את Black Panther: World of Wakanda עבור מארוול קומיקס (Marvel Comics), מה שהפך אותה לאחת הנשים השחורות הראשונות שכתבו עבור זיכיון גיבורי-העל השחור המוביל של המוציא לאור. היא כתבה טורי דעה לניו יורק טיימס, הנחתה במשותף את הפודקאסט Hear to Slay עם טריסי מקמילן קות'ם (Tressie McMillan Cottom), ערכה את Best American Short Stories 2018, ופרסמה את Opinions: A Decade of Arguments (2023), המקבץ את ביקורת התרבות שלה. בשנת 2018 היא זכתה במלגת גוגנהיים בכתיבת ספרות עיונית – אחת מ-173 מקבלים שנבחרו מתוך כמעט 3,000 מועמדים באותה שנה – כדי לתמוך באוסף מסות על הקשר של הטלוויזיה לתרבות האמריקאית, והיא כבר קיבלה את פרס החופש לכתוב של PEN Center USA בשנת 2015 ומקום ברשימת האנשים היצירתיים ביותר של פאסט קומפני (Fast Company) ב-2017.

מדוע רוקסן מכונה גאון

מבקרים וקוראים שמשתמשים במילה "גאון" בתיאור גיי מצביעים בדרך כלל לא על חדשנות צורנית כלשהי, אלא על טווח משולב עם גילוי לב: היכולת שלה לכתוב, ברמה גבוהה ועקבית, על פני זיכרונות, ביקורת תרבות, סיפורת ספרותית, עיתונאות וקומיקס מיינסטרימי, תוך סירוב לרכך את הסתירות בעמדותיה שלה – הכותרת Bad Feminist היא בעצמה טיעון לפיו כנות אינטלקטואלית לגבי חוסר העקביות של אדם היא בעלת ערך רב יותר מאשר עקביות אידיאולוגית שנועדה להרשים קהל. מלגת גוגנהיים שלה והמשרה האקדמית מעידות על הכרה מוסדית מעבר לרשימות רבי-המכר. טיעון הנגד הכן הוא שההשפעה של גיי נשענת בכבדות על עיתוי תרבותי וגילוי לב אישי ולא על חדשנות ספרותית צורנית – המסות שלה מוערכות בשל ישירות ונגישות יותר מאשר בשל מורכבות סגנונית, וחלק מהמבקרים מצאו את הסיפורת שלה פחות מוצלחת בעקביות מהספרות העיונית שלה, מה שאומר שהמוניטין שלה עשוי לנבוע באותה מידה מהיותה הקול הנכון ברגע התרבותי הנכון כמו מכישרון יצירתי יחיד ומובהק.

מורשת

עשור לאחר Bad Feminist, גיי נותרה אחת האינטלקטואליות הציבוריות המצוטטות ביותר הכותבות על מגדר, גזע והגוף באמריקה, לאחר שהוכיחה – דרך קומיקס, זיכרונות, סיפורת ומאמרי דעה – שסופרת אחת יכולה להחזיק במעמד מוסדי רציני ובהגעה לקהל המוני בו-זמנית, מבלי לבחור ביניהם. היא ידועה גם מחוץ לחוגים ספרותיים כשחקנית סקרבל תחרותית וכנואמת פומבית תכופה, תחומי עניין המשקפים את השטף התרבותי הרחב העובר דרך הביקורת שלה – היא מרגישה בנוח לנתח תוכנית ריאליטי או שערוריית ספורט מקצועי בדיוק כפי שהיא מנתחת את כישלונות הפמיניזם המוסדי, ואותו תיאבון לחציית ז'אנרים נמשך לעבודה בפיתוח טלוויזיה וקולנוע בשנים שלאחר כהונתה האקדמית בפרדו.

עבור סופרים צעירים יותר, במיוחד נשים שחורות וסופרים ממוצא האיטי, גיי הפכה למשהו הקרוב להוכחת היתכנות: שסופרת יכולה לסרב להתמחות, לפרסם דעות לא אחידות ולעיתים סותרות בציבור ללא התנצלות, ועדיין להילקח ברצינות על ידי קהל קוראים המוני ומוסדות אקדמיים כאחד – מעשה איזון שהמסות שלה טוענות שהוא פחות סתירה ויותר המצב הכן של להיות אדם בעל דעות נחרצות ומתפתחות.