רומן פולנסקי: שורד, אמן, נמלט
חיילים גרמנים בקרקוב הכבושה השתמשו פעם בילד יהודי קטן כמטרת ירי. הוא נמלט מהגטו ב-1943 בעזרת קתולים פולנים, שינן תפילות שלא האמין בהן, חי תחת זהות קתולית בדויה ושרד. אמו, שהייתה בהיריון בחודש הרביעי, נשלחה לאושוויץ ונספתה בתא הגזים. שישים ואחת שנים לאחר מכן, אותו ילד זכה בפרס האוסקר לבמאי הטוב ביותר, פרס שלא יכול היה לקבל באופן אישי מכיוון שהיה — ונותר — נמלט מהצדק האמריקאי.
ילדות בתוך הקטסטרופה
ריימונד רומן תיירי ליבלינג נולד בפריז ב-18 באוגוסט 1933. המשפחה עברה לקרקוב ב-1937, שנתיים לפני שגרמניה הנאצית פלשה לפולין וכלאה אותם בגטו קרקוב. בסביבות גיל שש הוא גורש מבית הספר יחד עם שאר הילדים היהודים. אביו הועבר למאוטהאוזן ושרד; אמו לא. עד סוף המלחמה ב-1945, שלושה מיליון יהודים פולנים — תשעים אחוז מהאוכלוסייה היהודית במדינה — נספו. הקולנוע של פולנסקי מעולם לא הפסיק לחזור לחדרים סגורים, לדירות תחת מעקב ולמנגנון הרדיפה השגרתי; המקור לכך אינו עלום.
לודז' ו"סכין במים"
הוא סיים את לימודיו בבית הספר הלאומי לקולנוע בלודז' ב-1959, לאחר שכבר משך תשומת לב עם הסרטים הקצרים שני גברים וארון (1958) וכשהמלאכים נופלים (1959). סרטו העלילתי הראשון, סכין במים (1962), דרמה משולשת של מתח מיני על סירת מפרש, היה מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר והפך אותו למוכר ברמה בינלאומית כמעט מיד.
לונדון, הוליווד, "תינוקה של רוזמרי"
בין 1965 ל-1967 הוא ביים שלושה סרטים בשפה האנגלית בבריטניה — רתיעה, מבוי סתום וליילה של ערפדים — כשהוא בונה סגנון המבוסס על קלסטרופוביה והתפרקות פסיכולוגית. ב-1968 עבר לארצות הברית וביים את תינוקה של רוזמרי, להיט מסחרי שהציב אותו בין הבמאים המובילים בדורו. מקבת' הגיע לאחר מכן באנגליה ב-1971, במימונם של יו הפנר ופלייבוי הפקות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →סיילו דרייב
ב-1969, בעוד פולנסקי עובד באירופה, אשתו ההרה, השחקנית שרון טייט, וארבעה אחרים נרצחו בביתם בלוס אנג'לס על ידי חברי "משפחת מנסון". ילדם שטרם נולד נקרא לאחר מותו פול ריצ'רד פולנסקי. צ'ארלס מנסון וחסידיו הורשעו ברצח מדרגה ראשונה ב-1971. פולנסקי כינה זאת החרטה הגדולה בחייו וכתב כי "מותה של שרון הוא קו פרשת המים היחיד בחיי שבאמת משנה", ותיאר כיצד הוא החליף "ים אינסופי וחסר דאגות של ציפיות ואופטימיות" ב"פסימיות מושרשת... וחוסר שביעות רצון נצחי מהחיים".
"צ'יינהטאון", ואז הפשע
הוא חזר להוליווד ב-1974 כדי לביים את צ'יינהטאון, שנחשב עד היום לסרט הפשע האמריקאי הטוב ביותר של תקופתו והיה מועמד לאחד-עשר פרסי אוסקר. שלוש שנים לאחר מכן, ב-11 במרץ 1977, הוא נעצר במלון בוורלי וילשייר בגין תקיפה מינית של סמנתה גיילי בת ה-13, כיום סמנתה גיימר, שדגמנה עבורו במהלך צילומים למגזין ווג. הוא הואשם בשישה סעיפים, כולל אונס, והודה באישום הקל יותר של קיום יחסי מין לא חוקיים עם קטינה; חמישה אישומים בוטלו. הוא ריצה ארבעים ושניים ימים מתוך הערכה פסיכיאטרית של תשעים יום במוסד הגברים של קליפורניה. השופט לורנס ג'. ריטנבנד אישר עסקת טיעון של זמן שרוצה בתוספת תקופת מבחן, אך לאחר מכן — לפי פולנסקי — אותת כי ידחה אותה ויטיל עליו חמישים שנות מאסר; ריטנבנד אמר למקורביו, "אדאג שהאיש הזה לעולם לא יצא מהכלא". ב-31 בינואר 1978, הלילה שלפני מתן גזר הדין, פולנסקי נמלט ללונדון ולאחר מכן לצרפת, שאזרחותה הגנה עליו מפני הסגרה מאז. בראיון ב-1979 עם הסופר מרטין אמיס אמר: "אם הייתי הורג מישהו, זה לא היה מעורר כל כך הרבה עניין בעיתונות... סקס, אתם מבינים, ונערות צעירות".
נמלט, חתן פרסים, נאשם
הוא המשיך לעבוד ולהמשיך לזכות בפרסים. טס (1979) הביא לו פרסי סזאר לסרט הטוב ביותר ולבמאי הטוב ביותר. הפסנתרן (2002), השואב מעולמו בילדותו, זכה בדקל הזהב בקאן ובפרס האוסקר לבמאי הטוב ביותר, שאותו קיבל הריסון פורד בשמו. סופר צללים (2010) גרף שישה פרסי קולנוע אירופיים, ארבעה פרסי סזאר ופרס דוב הכסף לבמאי הטוב ביותר בברלין. יש לו עשרה פרסי סזאר, שלושה פרסי באפט"א, שני פרסי גלובוס הזהב, דוב זהב, ומושב באקדמיה לאמנויות יפות מאז 11 במרץ 1998.
החוק מעולם לא הרפה. גיימר תבעה אותו ב-1988; הוא הגיע להסדר חשאי, וחב 604,416 דולר נכון לאוגוסט 1996. ב-2008 אמרה, "אני לא מאחלת שהוא ייענש או יסבול השלכות נוספות", ואמרה למגזין פארי מאץ' במרץ 2023 כי "רומן ריצה את עונשו". שווייץ עצרה אותו ב-26 בספטמבר 2009 לבקשת ארצות הברית, כלאה אותו ליד ציריך למשך חודשיים וכלאה אותו בגשטאד, אך דחתה את הסגרתו ב-12 ביולי 2010. שופט פולני סירב להסגרה באוקטובר 2015 כ"בלתי חוקית בעליל"; בית המשפט העליון של פולין דחה את הערעור בדצמבר 2016. בינתיים הצטברו האשמות נוספות: שרלוט לואיס ב-2010 (התעללות לכאורה ב-1983, כשהייתה בת שש-עשרה), רנאטה לאנגר ומריאן ברנרד ב-2017, ולנטין מונייה ב-2019, ותביעה אזרחית בלוס אנג'לס ב-2023 על תקיפה ב-1973 שהסתיימה בפשרה באוקטובר 2024. פולנסקי הכחיש את כולן; הוא כינה את עדותה של לואיס "שקר מתועב" וזוכה מהוצאת דיבה נגדה ב-14 במאי 2024. במאי 2018 גירשה אותו האקדמיה האמריקאית לקולנוע, אחד מארבעה חברים בלבד שהורחקו אי פעם; בית משפט אישר את ההרחקה באוגוסט 2020. כשסירב להגיע לטקס הסזאר ב-2020, שם זכה בפרס הבמאי הטוב ביותר על קצין ומרגל, הוא סירב למה שכינה "לינץ' ציבורי" ואמר "פנטזיות של מוחות לא בריאים מטופלות כעת כעובדות מוכחות".
מדוע רומן מכונה גאון
הכישרון הספציפי הוא אימה מרחבית: פולנסקי יכול להפוך חדר לאנטגוניסט. רתיעה, תינוקה של רוזמרי, הדייר וצ'יינהטאון פועלים כולם באותו מנגנון — גיבור שתפיסתו מתנתקת לאיטה ממציאות שגם הקהל אינו יכול לאמת, מבוימת עם העמדה מדויקת להחריד ומצלמה שיודעת בדיוק כמה להסתיר. צ'יינהטאון הוא המקרה הקלאסי: עלילת בלשים שבה כל פיסת מידע שהגיבור משיג הופכת אותו למסוכן יותר עבור האדם שהוא מנסה להגן עליו. ראש פסטיבל ונציה, אלברטו ברברה, הגן על הקרנת סרטיו בטענה ש"לא ניתן להפריד בין אחריות האדם לבין זו של האמן" — ההגנה הסטנדרטית, שבעצמה שנויה במחלוקת.
טיעון הנגד אינו צניעות אסתטית; הוא מוסרי. פולנסקי הודה באשמה בעבירת מין נגד קטינה ונמלט מגזר הדין, ומספר נשים אחרות האשימו אותו מאז. מיומנות ברמה כזו אינה מבטלת זאת, והטיעון שהיא צריכה לעשות זאת הוא בדיוק מה שהאקדמיה דחתה ב-2018. יש גם טיעון מקצועי נגד האדרה: התפוקה שלו לאורך 23 סרטים עלילתיים אינה אחידה, כאשר חלק גדול מהעבודה שלאחר 1980 — פיראטים, השער התשיעי, הארמון — רחוק מהסטנדרט של רצף הסרטים הגדולים. הטענה אינה שהוא הוגה מוסרי. הטענה היא שארבעה או חמישה מסרטיו הגדירו מחדש כיצד נבנה פחד על המסך.
מורשת
הקריירה של פולנסקי היא מקרה המבחן הקשה ביותר שיש לקולנוע המודרני להפרדה בין אמנות לאמן, והיא לא הניבה תשובה מוסכמת — רק גז מדמיע מחוץ לטקס הסזאר ב-2020, נטישות של אדל אנל וסלין סיאמה, הגנות מצד פאני ארדן ובריז'יט בארדו, וקורבן שבילתה עשורים בבקשה שיניחו לה לנפשה. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא ההשפעה. כל סרט שכובש צופה בתוך מוח לא מהימן חב משהו לרתיעה; כל סרט ניאו-נואר חב משהו לצ'יינהטאון.