רומן אופאלקה: האיש שצייר את הזמן עצמו
באביב 1965, בסטודיו בוורשה, טבל צייר פולני מכחול בצבע לבן ורשם את הספרה 1 בפינה השמאלית העליונה של קנבס שחור. לאחר מכן צייר את הספרה 2. הוא היה בן שלושים ושלוש. הוא המשיך בכך במשך ארבעים ושישה שנים, על פני 231 קנבסים, ועצר רק משום שנפטר. המספר האחרון שלו היה 5,607,249. כל קנבס היה בגודל 196 על 135 סנטימטרים, המידות המדויקות של דלת הסטודיו שלו, וכל אחד מהם נשא את אותו השם: OPALKA 1965 / 1 – ∞. כל עבודתו, אמר, הייתה דבר אחד – התיאור מהמספר אחד ועד אינסוף.
צרפתי בלידתו, פולני בעשייתו
הוא נולד ב-27 באוגוסט 1931 באבוויל-סן-לוסיאן (Abbeville-Saint-Lucien) שבצפון צרפת, להורים פולנים מקרב הפזורה הפולנית בין שתי מלחמות העולם באזורים הכפריים של צרפת. המשפחה חזרה לפולין ב-1946, למדינה שחורבה במלחמה ועמדה להילכד מאחורי מסך הברזל.
הוא הוכשר בצד המעשי של האמנות לפני הצד התיאורטי: ליטוגרפיה בבית ספר לגרפיקה, לאחר מכן בבית הספר לאמנות ועיצוב בלודז', ובהמשך תואר מהאקדמיה לאמנויות יפות בוורשה. להכשרה יש משמעות. עבודת חייו של אופאלקה היא עבודה ידנית, חזרתית, הקרובה לדפוס, שבוצעה במשמעת של אומן, ולא בפריחה מחוותית של צייר מבני דורו.
הרעיון
מה שיצא לעשות באביב 1965 היה להמחיש את הטבע הבלתי הפיך של הזמן – לא לתאר אותו, לא לסמל אותו, אלא להשאיר שארית פיזית של חלוף הזמן שניתן לספור אותה.
המערכת הייתה חמורה וברגע שנקבעה, בלתי ניתנת לשינוי. המספרים ממשיכים ברצף על פני הקנבס, משמאל לימין, מלמעלה למטה. כל קנבס – הוא כינה אותם פרטים (Details) – מתחיל במקום שבו הסתיים הקודם. אף קנבס אינו מושלם; כל אחד ננטש בקצהו. אין קומפוזיציה, אין תיקון, ואין החלטה שצריך לקבל לאחר הראשונה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ההלבנה
הכלל השתנה רק פעם אחת, והשינוי הוא הסיבה שהעבודה יפה ולא רק מושגית. הפרטים הראשונים, מ-1965 עד 1972, היו ספרות לבנות על רקע כהה, כמעט שחור. ב-1968 הוא עבר לאפור, שנבחר במכוון כצבע ללא מטען סמלי. לאחר מכן, ברגע שהגיע ל-1,000,000, הוא החל להוסיף אחוז אחד יותר של לבן לרקע של כל קנבס עוקב.
התוצאה היא חשבונית והיא חסרת רחמים. קנבס אחר קנבס הרקע מתבהר לכיוון לבן בעוד הספרות נשארות לבנות, כך שהמספרים הופכים לקשים יותר ויותר לקריאה, ואז כמעט בלתי אפשריים. אופאלקה צייר את דרכו לעבר אי-נראות מילולית – דהייה לאורך קריירה שלמה שתוזמנה להגיע, לו היה חי מספיק זמן, לצבע לבן על רקע לבן, קנבס ריק מלא במספרים שאף אחד לא יכול לקרוא.
מ-1968 הוא הוסיף שני רבדים נוספים של תיעוד. הוא הקריא כל מספר בקול רם לתוך מכשיר הקלטה בזמן שצייר אותו, כך שהעבודה קיימת כצליל כמו גם כמשטח – ההקלטה במיצב של אוסף פינו (Pinault Collection) נמשכת שעה, שש עשרה דקות ושש שניות. ובסוף כל יום עבודה הוא צילם את פניו. מסודרים ברצף, דיוקנאות עצמיים אלו הם אחד המסמכים הבלתי מתפשרים ביותר של הזדקנות באמנות המודרנית: המספרים עולים, הרקע מלבין, השיער מלבין, הפנים אינן מתרככות.
גלות והכרה
אופאלקה עזב את פולין ב-1977, התיישב בטייה (Teillé) ליד לה מאן (Le Mans) בצרפת, ומאוחר יותר בילה זמן בוונציה. העבודה נדדה טוב יותר מרוב האמנות המושגית מכיוון שהיא אינה זקוקה להסבר מעבר למשפט הראשון שלה. הוא הציג ב-דוקומנטה (Documenta) ב-1977, בביאנלה של סאו פאולו ב-1987, ובביאנלה של ונציה ב-1995, 2003, 2011 ואחרי מותו ב-2013. הפרסים נערמו: הפרס הלאומי לציור בפריז ב-1991, פרס גוסלאר קייזרינג (Goslarer Kaiserring) בגרמניה ב-1993, מדליית 'גלוריה ארטיס' (Gloria Artis) הפולנית להצטיינות בתרבות ב-2009 וצלב המפקד של מסדר פולוניה רסטיטוטה ב-2011. ציוריו נמצאים במרכז פומפידו ובמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, בין היתר; אוסף פינו מחזיק בשבעה קנבסים המוצגים במבנה מתומן שנבנה במיוחד, שאותו הגה האמן כמרחב-זמן של קיום.
מדוע רומן מכונה גאון
הטענה נשענת על רעיון יחיד, ועל העובדה שהרעיון אינו ניתן לשיפור. אופאלקה מצא צורה שבה הנושא, השיטה והחומר הם אותו הדבר: להסתכל על פרט זה להסתכל על שעות מחייו של אדם ספציפי שהומרו ישירות לסימנים גלויים, ללא שום דבר חוצץ. האמנות המושגית של שנות ה-60 הפיקה הצעות רבות מסוג זה; כמעט כולן מתמצות ברגע שמבינים אותן. זו של אופאלקה לא, כי הוא הוסיף את שני המשתנים – האחוז האחד של הלבן והצילום היומי – שהופכים מושג סטטי למסלול עם סוף. ההחלטה המבנית הזו היא המקום שבו טמונה האינטליגנציה, וזה נדיר באמת.
טיעון הנגד הכנה הוא שהביצוע לא דרש גאונות כלל, ואופאלקה לא היה חולק על כך. המיומנות הכרוכה בכך היא היכולת ליצור ספרה קטנה בצורה מסודרת ולעשות זאת שוב, עשרות אלפי פעמים, במשך ארבעים ושישה שנים. זו אינה וירטואוזיות; זו התמדה, ומבקרים הסקפטיים כלפי המושגיות כינו את הפרויקט אובססיבי ולא מעורר השראה, קרוב יותר לכפייתיות מאשר לקומפוזיציה. הוא גם לא התפתח: הוא קיבל החלטה אחת ב-1965 והעביר את שארית חייו בסירוב לבחון אותה מחדש, מה שמהווה את ההפך מהמצאה חסרת מנוחה שמיוחסת בדרך כלל למילה גאון.
מה ששורד את ההתנגדות הזו הוא החשבון של מה שהוא ויתר עליו בפועל. רוב האמנים שמציעים מערכת שומרים לעצמם את הזכות לעזוב אותה. אופאלקה ויתר על כל בחירה עתידית בגיל שלושים ושלוש, וכל כוחה של העבודה נובע מהעובדה שהוויתור היה אמיתי ובלתי הפיך – מה שגם, בדיוק, הוא אמר שהזמן הוא.
מורשת
הוא נפטר ב-6 באוגוסט 2011 ברומא, בגיל 79, לאחר שחלה במהלך חופשה איטלקית, כשהוא מותיר את הרצף שבור באמצע הקנבס ב-5,607,249 – סוף שאף אחד לא יכול היה לתכנן והסוף היחיד שהעבודה אפשרה. המספרים הנותרים, אלו שהוא לא הגיע אליהם, הם העניין. מה שאופאלקה השאיר אינו סדרה של ציורים על אינסוף אלא המידה המדויקת והניתנת לספירה של ניסיונו של אדם סופי אחד להגיע אליו, והלבן הריק שמעבר לספרה האחרונה הוא המקום שבו הטיעון נוחת.