רוברטסון דייוויס: כדור השלג שנשא עמו עשר שנים
דימוי אחד עלה בדעתו ולא הרפה: שני נערים ברחוב כפרי בליל חורף, ואחד מהם זורק כדור שלג. דייוויס נשא את הדימוי הזה במשך עשור בטרם כתב מילה אחת. "הגרעין הוא משהו שחוזר אליי שוב ושוב ושוב," הוא סיפר ל-Paris Review, "משהו שאי אפשר להימלט ממנו." כאשר נכנע לבסוף, כדור השלג הפך ל-Fifth Business — רומן על אבן המוחבאת בתוך כדור שלג, אישה שיצאה מדעתה, ושישים שנות השלכות — ועיתונאי קנדי פרובינציאלי בשלהי שנות החמישים לחייו הפך לסופר משמעותי.
תמזוויל וביתו של סנאטור
ויליאם רוברטסון דייוויס (William Robertson Davies) נולד ב-28 באוגוסט 1913 בתמזוויל, אונטריו, בנם השלישי של ויליאם רופרט דייוויס, וולשי מוולשפול שכיהן בסנאט הקנדי מ-1942 עד 1967, ופלורנס שפרד מקיי. שני ההורים קראו ללא הרף. עיתונים היו משלח היד המשפחתי, ואונטריו של העיירות הקטנות — הרכילות שלה, חומרתה הפרסביטריאנית, והאכזריות החבויה בה — הפכו לחומר הגלם שדייוויס חצב בו במשך חמישים שנה.
קנדה עילית, קווינס, וביליול
הוא למד ב-Upper Canada College בטורונטו מ-1926 עד 1932, ולאחר מכן באוניברסיטת קווינס בקינגסטון מ-1932 עד 1935 כסטודנט מיוחד, סידור שחסך ממנו תואר. אוקספורד השלימה את המשימה. בקולג' ביליול (Balliol College) הוא השלים תואר BLitt ב-1938 עם תזה על הנערים שגילמו תפקידי נשים על הבמה האליזבתנית, שפורסמה בשנה שלאחר מכן בשם Shakespeare's Boy Actors. זהו ספר ביכורים חושפני: מחקר מלומד על אשליה, תחפושת והצגה, שזהו הנושא שכל ספרות הבדיון שלו תעסוק בו.
אולד ויק
בשנת 1940 הוא היה בלהקת התיאטרון Old Vic Repertory Company בלונדון, שם שיחק, כתב ולימד את תולדות הדרמה, ועבד עם הבמאי טיירון גאת'רי — קשר שמשך אותו מאוחר יותר לתרבות המייסדת של פסטיבל שייקספיר בסטרטפורד שבקנדה, שבו ישב בחבר המנהלים עד 1971. הוא גם פגש שם את אשתו. ברנדה מתיוס הייתה מנהלת במה אוסטרלית בתיאטרון באוקספורד; הם נישאו ב-1940 ונולדו להם שלוש בנות, מירנדה, רוזמונד וג'ניפר. דייוויס מעולם לא למד לנהוג. ברנדה נהגה עבורו לאורך שארית חייו.
מרצ'בנקס והאקזמינר
כשחזר לקנדה הפך לעורך הספרותי של מגזין Saturday Night מ-1940 עד 1942, ואז הצטרף ל-Peterborough Examiner, תחילה ככותב מאמרי מערכת ובסופו של דבר כעורכו ומוציאו לאור, תפקיד שמילא עד שנות ה-60. תחת שם העט סמואל מרצ'בנקס הוא כתב טור קומי בעל נרגנות נפלאה שהפך אותו למפורסם מקומית זמן רב לפני שהרומנים עשו זאת. הוא כתב גם מחזות: Eros at Breakfast זכה בפרס פסטיבל הדרמה הדומיניוני ב-1948.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ההתנשאות שעבד נגדה מעולם לא דעכה לחלוטין. דייוויס אהב לצטט ביקורת בריטית שנפתחה בהבחנה כי "לדבר על רומן טוב מסופר קנדי נשמע כמו התחלה של בדיחה גרועה."
סאלטרטון
יצירתו הבדיונית הראשונה הגיעה כטרילוגיה המתרחשת בקינגסטון מחופשת בקושי: Tempest-Tost (1951), Leaven of Malice (1954), שזכה בפרס סטיבן ליקוק להומור, ו-A Mixture of Frailties (1958). אלו קומדיות חברתיות על תיאטרון חובבים וסנוביזם של עיר קטנה, עשויות במיומנות וצנועות בשאיפותיהן. דבר בהן לא ניבא את מה שבא לאחר מכן.
מכללת מאסי
מ-1960 עד 1981 דייוויס לימד ספרות בטריניטי קולג' באוניברסיטת טורונטו, וב-1963 הפך למאסטר המייסד של מכללת מאסי (Massey College), תפקיד שהחזיק עד 1981. הוא לא רק אייש את המשרה; הוא המציא את התרבות שלה, כולל מסורת שנתית של הקראת סיפורי רפאים שכתב בעצמו בחגיגת חג המולד של המכללה. סיפורים אלו קובצו ב-1982 בספר High Spirits. מעט סופרים זוכים לעצב את הטקסים של מוסד מאפס, ודייוויס — מזוקן, טקסי, אנגליקני בעל טעם לבגדי כמורה וטקסים — היה בנוי לכך מזגו.
דפטפורד ואילך
הרומן Fifth Business (1970) בנה אותו מחדש. רווי בפסיכולוגיה יונגיאנית והגיוגרפיה, בעקבותיו הגיעו The Manticore (1972), שזכה בפרס הספרותי של המושל הכללי ומבניו כאנליזה יונגיאנית, ו-World of Wonders (1975), העוסק בקסמי במה. טרילוגיית קורניש באה בעקבותיהם — The Rebel Angels (1981), What's Bred in the Bone (1985), שהיה ברשימה הקצרה לפרס בוקר, ו-The Lyre of Orpheus (1988) — שמשכו אליהן זיופי אמנות, מחקר ימי-ביניימי ואופרה. Murther and Walking Spirits יצא ב-1991 ו-The Cunning Man ב-1994; רומן שלישי על טורונטו נותר לא גמור, וליברטו, The Golden Ass, הופיע לאחר מותו ב-1999.
השיטה שלו הייתה ארכיטקטונית יותר מאשר אינטואיטיבית. "אני עושה תוכניות זהירות מאוד מאוד והרבה מאוד רשימות," הוא אמר, "למעשה, רשימות רבות כל כך שלעיתים הן ארוכות כמו הספר הסופי או ארוכות ממנו."
מדוע רוברטסון מכונה גאון
הכישרון הספציפי הוא סינתזה. דייוויס לקח תחומי ידע שבדרך כלל דוחים זה את זה — פסיכולוגיית מעמקים יונגיאנית, המלאכה הטכנית של אשליות במה, חיי קדושים, טכניקת ציור מתקופת הרנסאנס, המכניקה של אופרה גדולה, הסוציולוגיה של עיירה קטנה באונטריו — ומיזג אותם לרומנים קומיים שאינם מאבדים את המלומדות וגם לא את הבדיחות. ה-Times ניסח זאת היטב כמו כל אחד אחר: "דייוויס הקיף את כל המרכיבים הגדולים של החיים... הרומנים שלו שילבו רצינות עמוקה וחקירה פסיכולוגית עם פנטזיה והומור תוסס." הוסיפו לכך את הדמיון המוסדי המובהק: הוא ניהל עיתון, כתב מחזות, לימד, סייע בעיצוב פסטיבל תיאטרון לאומי, ובנה את מסורות המכללה מאפס.
טענת הנגד ממשית. דייוויס היה בן 57 כאשר הופיע Fifth Business, ועשרים שנות הספרות שלפני כן הן נעימות ומינוריות — זה אינו גאונות מולדת אלא צבירה איטית, למידה שהומרה לאמנות מאוחר מאוד. הכבוד שזכה לו נטה ללאומי: פרס אחד של המושל הכללי, פרס ליקוק, רשימה קצרה לבוקר שלא הפכה לזכייה. והפיגום היונגיאני, שקוראים אוהבים או מוצאים כבלתי נסבל, יכול להיראות פחות כתובנה ויותר כמערכת שנכפתה על דמויות מלמעלה, ממיינת אותן לארכיטיפים במקום לגלות אותן. יש גם את עניין הפרסונה — הזקן הלבן, הקול המודולרי, החכם במעגל ההרצאות — שעשתה עבודה אמיתית עבור הספרים. דייוויס עצמו חש אי-נוחות לגבי זה: מחמיא ככל שהדרישה הייתה, הוא אמר, "אתה באמת צריך להיות בבית עובד בשולחן הכתיבה שלך."
מורשת
הוא מת ב-2 בדצמבר 1995. ההכרה כבר הצטברה עד אז: מדליית לורן פירס ב-1961, חבר במסדר קנדה, תואר דוקטור לשם כבוד לספרות מאוקספורד ב-1991, ומעמד כקנדי הראשון שנבחר לחבר כבוד באקדמיה ובמכון האמריקאי לאמנויות ולספרות. ג'ון אירווינג, עמית קרוב, הקריא כתבי קודש בהלווייתו. טורונטו קראה פארק על שמו ב-2007. אך המונומנט העמיד הם ספרי דפטפורד, שלקחו את הבדיחה הגרועה על רומנים קנדיים וסיימו אותה בשקט.