רוברט ראושנברג: הפער בין אמנות לחיים
בשנת 1953 דפק טקסני צעיר על דלתו של וילם דה קונינג (Willem de Kooning) וביקש מהצייר המפורסם ביותר באמריקה רישום שיוכל למחוק. הוא ניסה למחוק עבודות של עצמו ומצא בכך חוסר משמעות; רק יצירת מופת של אמן מוכר אוניברסלית תספיק. דה קונינג הסכים, בחוסר רצון. מה שנותר – דף ריק כמעט, שנסרק עשרות שנים מאוחר יותר בקרני אינפרה-אדום כדי לחשוף דמויות נשיות בגרפיט ובפחם – הוא רישום מחוק של דה קונינג (Erased de Kooning Drawing), והוא בישר על קריירה שנבנתה על הרעיון שחיסור, מקריות ושאריות של אחרים יכולים לשמש כחומר גלם. "ציור קשור גם לאמנות וגם לחיים," אמר ראושנברג. "אני מנסה לפעול בפער שבין השניים."
פורט ארתור והתלמיד הגרוע
מילטון ארנסט ראושנברג נולד ב-22 באוקטובר 1925, בפורט ארתור, טקסס, לְדורה קרולינה וארנסט ר. ראושנברג; הייתה לו אחות צעירה, ג'נט. הוא סבל מדיסלקציה ולא ידע זאת, עובדה שתפס רק לאחר שנשר מאוניברסיטת טקסס באוסטין, שם למד פרמקולוגיה. הוא המשיך למכון לאמנות של קנזס סיטי, ואז לאקדמיה ז'וליאן (Académie Julian) בפריז – שם פגש את הציירת סוזן וייל (Susan Weil) ובפעולה קטנה של המצאה עצמית, שינה את שמו ממילטון לרוברט.
בשנת 1948 הוא הגיע למכללת בלאק מאונטן (Black Mountain College) בצפון קרוליינה במיוחד כדי ללמוד אצל יוזף אלברס (Josef Albers), שאת הקפדנות של הבאוהאוס שלו קיווה להחיל על מה שראה כרשלנות של עצמו. זה לא עלה יפה. מאוחר יותר הוא תיאר את עצמו כ"תלמיד הגרוע של אלברס, הדוגמה הבולטת למה שהוא לא דיבר עליו." המורה שהיה חשוב באמת היה באותו קמפוס: ג'ון קייג' (John Cage), שהסובלנות שלו למקריות ושתיקה העניקה לו הן שיטה והן בן ברית לכל החיים.
לבן, ואז הכל
הוא נשא את סוזן וייל לאישה בקיץ 1950; בנם כריסטופר נולד ב-16 ביולי 1951. הם נפרדו ביוני 1952 והתגרשו ב-1953. ראושנברג המשיך למערכות יחסים עם סיי טוומבלי (Cy Twombly) וג'ספר ג'ונס (Jasper Johns), ובילה את עשרים וחמש שנותיו האחרונות עם האמן דריל פוטורף (Darryl Pottorf), שהיה בעבר עוזרו.
הציורים הלבנים (White Paintings) משנת 1951 נוצרו עם צבע ביתי רגיל שנמרח על לוחות שטוחים ופשוטים. הם נראים כמו סירוב. קייג' הבין אותם אחרת, וכינה אותם "שדות תעופה לאורות, לצללים ולחלקיקים" – משטחים שרושמים כל מה שעובר לפניהם, כך שהחדר משלים את התמונה. בשנת 1952 השתתף ראושנברג ביצירה תיאטרלית מס' 1 (Theatre Piece No. 1) של קייג' בבלאק מאונטן, הנחשבת בדרך כלל ל'הפנינג' (Happening) הראשון.
עם מחיקת הרישום של דה קונינג בשנה שלאחר מכן, האריזה הייתה חשובה לא פחות מהריקנות. בסביבות 1955 הוסיף ג'ספר ג'ונס את הכתובת – ERASED DE KOONING DRAWING BY ROBERT RAUSCHENBERG 1953 – באותיות מדויקות כמכונה באמצעות פנטוגרף, והגיליון הוכנס למסגרת מוזהבת. ראושנברג עמד על כך שזה חלק בלתי נפרד: "אין להוציא את הרישום מהמסגרת, המסגרת היא חלק מהרישום."
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הקומביינס
ואז הגיעו העבודות שהקנו לו את שמו והזדקקו למילה חדשה, אותה סיפק: קומביין (Combine). בין השנים 1954 ל-1964, הכלאות אלו היו תלויות על הקיר או עמדו על הרצפה, כפי שמציין הקרן שלו, "מעניקות משמעות חדשה לחפצים יומיומיים על ידי הצבתם בהקשר של אמנות." ישנם יותר משישים כאלו.
מיטה (Bed, 1955) היא שמיכה, סדין וכרית בלויים המרוחים בצבע אדום ותלויים אנכית כמו ציור – לעיתים קרובות מפורשת כדיוקן עצמי, אם כי ראושנברג כינה אותה "אחת התמונות הידידותיות ביותר שציירתי מעולם." מונוגרמה (Monogram, 1955–59) היא עז אנגורה מפוחלצת, שנקנתה ב-15 דולר מחנות רהיטים יד שנייה בשדרה השביעית כי זה היה כל המזומן שהיה לו, עם צמיג מכונית סביב מותניה; השילוב של עז וצמיג, אמר, הזכיר את האותיות השזורות של מונוגרמה. שלוש גרסאות לאורך ארבע שנים הגיעו לסידור הסופי, רעיון של ג'ונס: העז על גלגלים באמצע הרצפה, כאילו היא במרעה. פונטוס הולטן (Pontus Hultén) קנה אותה עבור מוזיאון מודרנה (Moderna Museet) בסטוקהולם בשנת 1965. קניון (Canyon, 1959) משתמש בעיט זהוב מפוחלץ שהוצל מהאשפה, מה שהפך את היצירה למכירה בלתי חוקית מאוחר יותר תחת חוק ההגנה על עיטים קירחים וזהובים משנת 1940. אחרים כוללים את אודליסק, רבוס ולוויין, עם הפסיון והגרביים שלו.
המבקר ליאו שטיינברג (Leo Steinberg) נתן לקומביינס את הפרשנות העמידה ביותר שלהם. כל אחד מהם, כתב, היה "משטח קולט שעליו מפוזרים חפצים, שעליו מוזנים נתונים" – מעבר מהחלון האנכי של הציור מתקופת הרנסאנס למה שכינה משטח תמונה שטוח, משטח עבודה אופקי כמו מיטת מכונת דפוס.
הדפסים, ריקודים, מהנדסים
לאחר ביקור בסטודיו של אנדי וורהול (Andy Warhol) ב-1962, החל ראושנברג להעביר תמונות צילומיות לקנבס באמצעות הדפסת רשת, ויצר בין היתר את הברז'ה (Barge) באורך עשרה מטרים. המבקרים סיווגו אותו מיד תחת פופ. בשנת 1964 הוא זכה בפרס הגדול הבינלאומי לציור בביאנלה של ונציה, בין האמנים האמריקאים הראשונים שזכו בו.
הוא מעולם לא נשאר בתוך הציור. הוא עיצב תפאורה, תאורה ותלבושות עבור מרס קנינגהם (Merce Cunningham) ופול טיילור (Paul Taylor); כוריאוגרפי את היצירה הראשונה שלו, שקנאי (Pelican), עבור תיאטרון המחול ג'דסון (Judson Dance Theater) במאי 1963; וב-1966 הפיק את Open Score בנשקיית הרגימנט ה-69 עבור 9 ערבים: תיאטרון והנדסה. יחד עם מהנדס מעבדות בל (Bell Labs) בילי קלובן (Billy Klüver) הוא הקים באותה שנה את 'ניסויים באמנות וטכנולוגיה' (Experiments in Art and Technology) כדי לשדך אמנים למהנדסים, מה שהוליד עבודות כמו Soundings (1968), מיצב אור שהגיב לרעשי סביבה. ב-1969 הזמינה אותו נאס"א (NASA) לצפות בשיגור אפולו 11; בעקבות זאת הגיעו ליתוגרפיות הירח המפוחם (Stoned Moon).
קפטיבה ו-ROCI
הוא קנה בית חוף באי קפטיבה (Captiva Island), פלורידה, ביולי 1968, ועד סתיו 1970 הפך אותו לביתו ולסטודיו הקבוע שלו. משם הגיע הפרויקט הדון-קיחוטי ביותר בחייו: חילופי התרבות של ראושנברג מעבר לים (Rauschenberg Overseas Culture Interchange), סיור של שבע שנים מ-1984 עד 1991 דרך מקסיקו, צ'ילה, ונצואלה, סין, טיבט, יפן, קובה, ברית המועצות, גרמניה ומלזיה, תוך יצירה בכל מקום מחומרים מקומיים ובשיתוף פעולה עם מקומיים. הוא כבר הקים את Change, Inc. בשנת 1970 כדי להעניק מענקי חירום לאמנים, וב-1990 ייסד את קרן רוברט ראושנברג (Robert Rauschenberg Foundation).
מדוע רוברט מכונה גאון
היכולת הספציפית הייתה תשומת לב מופקרת: כישרון לראות כל חפץ – עז, שמיכה, עיט מפוחלץ – ככזה שכבר נמצא בחצי הדרך להפוך לאמנות, ולהחזיק עשרות דברים לא קשורים בעבודה אחת מבלי לפתור אותם למסר. הוויטני (Whitney) מכנה אותו "דמות חלוצית ללא הרף באמנות האמריקאית" ש"מיזגה באופן יצירתי ציור, פיסול, קולאז', צילום והדפס לצורות חדשות והיברידיות." משטח התמונה השטוח של שטיינברג מגדיר את התגלית במדויק: ראושנברג שינה את האוריינטציה של התמונה, מחלון שמביטים דרכו למשטח שעליו דברים נוחתים. זו המצאה צורנית, לא הלך רוח, ומיצבים, אסמבלאז' ואמנות-וטכנולוגיה כולם עוברים דרכה.
ההתנגדויות אינן קטנות, והעד הטוב ביותר נגדו הוא דה קונינג, שהסכים ואז כעס כשהוצג הגיליון המחוק, בתחושה ש"הרצח היה צריך להישאר פרטי, עניין אישי בין אמנים," וכינה את הרעיון "מעין רעיון קיטשי." הייתה לו נקודה: העבודה מפורסמת בעיקר בגלל הרישום של מי זה היה, והכתובת של ג'ונס והמסגרת המוזהבת עושים את השכנוע שהנייר הריק אינו יכול. SFMOMA, שמחזיק בה, מדמה את המכלול לשריד דתי, התלוי בהצגה מפוארת ובסיפור מצורף כדי ליצור הילה סביב מה שהוא מחזיק – פחות מחמאה ויותר תיאור מדויק. מעבר לכך, הקומביינס נשענים על מקריות והצלה, מה שהופך את הקו בין בחירה בהשראה לבין אי-החלטה לקשה לשרטוט – אלברס, שופט רציני, חשב שהוא לא ממושמע ואמר זאת. והשוק כעת רץ לפני היצירה: באפלו II (Buffalo II) השיג 88.8 מיליון דולר ב-2019, סכום שמחניף לכל מה שהוא נוחת עליו. מה ששורד את כל זה הוא הטווח. מעט מאוד אמנים משנים את מה שתמונה היא פיזית.
מורשת
ראושנברג מת מאי-ספיקת לב באי קפטיבה ב-12 במאי 2008, בגיל שמונים ושתיים. הוא קיבל את פרס 'גולדן פלייט' (Golden Plate) של האקדמיה האמריקאית להישגים ב-1986 ואת המדליה הלאומית לאמנויות מביל קלינטון ב-1993. הקרן שלו עדיין מממנת אמנים ועבודה סביבתית והומניטרית, וזה עקבי: אדם שבילה חמישים שנה בהתעקשות שאמנות וחיים הם סמוכים לעולם לא היה משאיר עיזבון אסתטי בלבד.