רוברט נוקס: האנטומיסט שאדינבורו מעולם לא סלחה לו

בחורף 1828–1829 הגיע קהל לבית בניוינגטון פלייס, אדינבורו, וניפץ את חלונותיו. בתוך הבית התגורר מרצה בעל עין אחת שרכש שש-עשרה גופות במהלך שנים-עשר חודשים ומעולם לא שאל מהיכן הגיעו. ויליאם ברק (William Burke) נתלה על אספקתן; ויליאם הייר (William Hare) יצא לחופשי לאחר שהעיד מטעם הכתר. רוברט נוקס (Robert Knox) מעולם לא הואשם בדבר – ומעולם גם לא נסלח לו על דבר.

ילדות בסימן אבעבועות שחורות

הוא נולד ב-4 בספטמבר 1791 ברחוב נורת' ריצ'מונד, אדינבורו, הילד השמיני למרי שרר ורוברט נוקס, מורה למתמטיקה ולפילוסופיה של הטבע. מחלת האבעבועות השחורות גזלה ממנו את עינו השמאלית בינקותו והותירה צלקות על פניו. בבית הספר התיכון המלכותי (Royal High School) הוא נזכר כבריון וזכה במדליית הזהב של הלורד פרובוסט בשנתו האחרונה. הוא החל את לימודי הרפואה באוניברסיטת אדינבורו ב-1810, נכשל בבחינה באנטומיה, אך לאחר מכן הצטרף לשיעורים החוץ-אוניברסיטאיים של ג'ון ברקלי (John Barclay) ועבר אותם, וסיים ב-1814 עם תזה לטינית על חומרים נרקוטיים.

לאחר שהוסמך כעוזר רפואי בבית חולים ב-24 ביוני 1815, למד אצל ג'ון אברנתי (John Abernethy) בבית החולים סנט ברתולומיאו ונשלח לבלגיה כדי לטפל בפצועי קרב ווטרלו. באפריל 1817 הצטרף לרגימנט ה-72 של ההיילנדרים והפליג לדרום אפריקה, שם החל בתצפיות על טיפוסים גזעיים שהעסיקו אותו במשך ארבעים שנה. לאחר דו-קרב עם קצין בשם ברדט (Burdett) – שבו נוקס הצליף בו בשוט תחילה וגרם לו לפצע חרב לאחר מכן – קידומו בוטל והוא חזר הביתה בבושת פנים ביום חג המולד של 1820. הוא בילה את השנים 1821–1822 בפריז, כשהוא חולק חדר ניתוחים בבית החולים פיטייה-סלפטרייר (Pitié-Salpêtrière) עם תומאס הודג'קין (Thomas Hodgkin) ומתלווה לז'ורז' קיווייה (Georges Cuvier) ואטיין ז'ופרואה סנט-אילר (Étienne Geoffroy Saint-Hilaire).

המורה הפופולרי ביותר לאנטומיה בבריטניה

בחזרתו לאדינבורו בחג המולד של 1822, הוא נבחר כחבר בחברה המלכותית של אדינבורו ב-1 בדצמבר 1823 והפך לאוצר המוזיאון לאנטומיה השוואתית ב-13 בינואר 1825, תמורת 100 ליש"ט לשנה. באותה שנה צירף אותו ברקלי כשותף בבית הספר לאנטומיה בסרג'נטס סקוור; כשברקלי מת ב-1826, נוקס נותר לנהל את המקום לבדו. היו לו יותר סטודנטים מכל שאר המורים הפרטיים בעיר גם יחד, ובשיאו לימד מספר שיא של 504 תלמידים בסמסטר. הוא היה תיאטרלי ובוטה, לעג לאנשי הכמורה מהדוכן וכינה את ה"ברידג'ווטר טריטיס" (Bridgewater Treatises) בשם "בילג'ווטר טריטיס" (מסות מימי בילג'ה). ג'ון ג'יימס אודובון (John James Audubon), שביקר בתיאטרון הניתוחים, מצא ש"המראות היו לא נעימים באופן קיצוני, ורבים מהם מזעזעים מעבר לכל מה שחשבתי שאפשרי". הוא נישא לאישה בשם סוזן ב-1824 והסתיר זאת כיוון שהיא הייתה, בלשונו של חברו הנרי לונסדייל (Henry Lonsdale), ממעמד נחות; מתוך שבעה ילדים, שניים הגיעו לבגרות.

שש-עשרה גופות

לפני חוק האנטומיה של 1832, האספקה החוקית של גופות הייתה אפסית כמעט בעוד מאות סטודנטים נזקקו לחומרים – מחסור שיצר סחר ב"אנשי תחיית המתים". בנובמבר 1827 הגיע הייר לחדריו של נוקס עם גופתו של דייר שמת כשהוא חייב לו שכר דירה. העסקה הייתה קלה והכסף טוב, 8 עד 10 ליש"ט לגופה, כך שהייר וברק הפסיקו לחכות שאנשים ימותו. הם רצחו לפחות שש-עשרה מעניי אדינבורו לפני שהמשטרה עצרה את ברק ב-1 בנובמבר 1828. ברק נתלה ב-28 בינואר 1829 ונותח בפומבי; שלדו עדיין מוצג במוזיאון האנטומי של האוניברסיטה.

הגנתו של נוקס הייתה שהוא קנה גופות, לא רציחות, ולא שאל שאלות כי איש בסחר לא עשה זאת. חקירה של החברה המלכותית של אדינבורו קיבלה זאת, ומצאה שהוא לא עבד באופן אישי עם ברק והייר. העיר לא קיבלה זאת. רוברט לואיס סטיבנסון (Robert Louis Stevenson) שילב אותו בסיפורו "חוטף הגופות" (The Body Snatcher) בתור מר ק' המרושע, והוא גולם על המסך על ידי פיטר קושינג (Peter Cushing), אליסטר סים (Alastair Sim) וטום וילקינסון (Tom Wilkinson).

הגירוש הארוך

מה שבא לאחר מכן היה איטי יותר ממשפט ויסודי יותר. עד יוני 1831 הוציא הקולג' המלכותי של המנתחים באדינבורו את התפטרותו מאוצרות המוזיאון; באותה שנה הוא ויתר על דרגתו בצבא. כשחוק 1832 הפך גופות לזמינות, הוא הסתכסך עם מפקח האנטומיה בנושא האספקה ואיבד את יתרונו, והחלטת האוניברסיטה להפוך את האנטומיה המעשית לחובה סיימה את השאר. ב-1837 חסמו אחד-עשר פרופסורים את מועמדותו לקתדרת הפתולוגיה, כשהם מעדיפים לבטל את המשרה. הוא עבר לגלאזגו ב-1842, סגר את בית הספר ב-1844, וב-1847 נמצא אשם בזיוף תעודה של סטודנט; הקולג' סירב לקבל את תעודותיו לאחר מכן, מה שסיים את הוראתו בסקוטלנד. החברה המלכותית גירשה אותו באותה שנה וביטלה את בחירתו רטרואקטיבית.

גזעי האדם

בלונדון הוא כתב עבור העיתונות הרפואית עד 1856, הרצה ופרסם. הספר גזעי האדם: פרגמנט (The Races of Men: A Fragment, 1850) הוא הספר שבגינו הוא זכור והספר שגינה אותו. "גזע, או מוצא תורשתי, הוא הכול", כתב. הוא החזיק בדעה שכל גזע מותאם לסביבתו ומושלם בדרכו שלו, ואז כתב בצורה גסה על כולם, כולל על שלו: הסקסונים "אינם ממציאים דבר", אין להם "אוזן מוזיקלית" ואין להם "גאונות". עוינותו כלפי הקלטים האירים הייתה רצחנית בכוונתה – "יש לאלץ את הגזע לעזוב את האדמה; בדרכי נועם אם אפשר; אך עליהם לעזוב בכל מקרה" – והוא שיבח את מסדר אורנג' (Orange Order) כקונפדרציה סקסונית שפינתה את האדמה. התיעוד אינו אחיד: הוא החל את דרכו כמתנגד עבדות, כינה את הבורים "המדכאים האכזריים של הגזעים הכהים", ובמהדורת 1862 הגן על עמים אפריקאים מפני האשמות בקניבליזם. שום דבר מזה לא מכפר על הספר. רב-המכר שלו, אגב, היה דגים ודיג בעמקים הבודדים של סקוטלנד (Fish and Fishing in the Lone Glens of Scotland, 1854).

מתחת לפולמוס ישב מוח ספקולטיבי אמיתי. בעקבות קיווייה, ז'ופרואה סנט-אילר וגתה (Goethe), הציע נוקס שמינים חדשים מופיעים בפתאומיות, דרך שינויים בהתפתחות העוברית ולא דרך הצטברות הדרגתית – מלחתרנות (saltation), טיעון שהועלה לפני שדרווין פרסם את ממצאיו. "הפיכתו של אחד ממינים אלו לאחר אינה יכולה להיות עניין קשה כל כך עבור הטבע", כתב, ותהה אם "דגי העולם הקדמון עשויים היו להוליד זוחלים, לאחר מכן עופות ויונקים; ולבסוף, את האדם עצמו?" מבקר כינה זאת "אתאיזם נועז, מגעיל וחסר בסיס".

מדוע רוברט מכונה גאון

המילה שדבקה בנוקס בחייו, דבקה בהוראתו ולא בתגלית כלשהי. כישרונו היה כישרון המדגים: היכולת להחזיק חמש מאות סטודנטים בחדר מואר גרוע ולהפוך גופה מנותחת למובנת כמערכת, מוגשת בתזמון של איש בידור ובוז של כופר כלפי אמונות מקובלות. זוהי מלאכת מחשבת – פיזית, מילולית, מבוצעת – ויש להגדירה כמלאכת מחשבת ולא כפיצוי על תובנה. הוא לא תיאר שום מבנה בולט הנושא את שמו; האנדרטה האנטומית המתמשכת שלו היא לטאה אפריקאית, Meroles knoxii.

המקרה האינטלקטואלי צר וטוב יותר. נוקס התייחס לקיווייה ולז'ופרואה סנט-אילר ברצינות כשעוד הייתה האנטומיה הבריטית תיאורית ברובה, והסיק ממבנה השוואתי לתאוריה של מינים הנוצרים בשינוי התפתחותי פתאומי – רעיון אמיתי, שפורסם לפני מוצא המינים, ואחד שבני זמנו מצאו כחילול קודש ולא כטריוויאלי.

מקרה הנגד חמור. אותה שכנוע שמבנה מכתיב גורל הוליד את גזעי האדם, ספר שהמדע שבו עורער עוד בימיו ושפוליטיקה שלו דגלה בפינוי עם מאדמתו. והסקרנות החסרה שנתנה לשש-עשרה גופות טריות באופן חשוד להיכנס בדלתו לא הייתה רק כישלון אתי; היא הייתה כישלון של קפדנות התצפית שמכר לתלמידיו בכל בוקר. נוקס היה מרשים, מקורי ברגעים מסוימים, וטועה באופן קטסטרופלי היכן שהדבר היה הכי חשוב. גאונות, לפי תיעוד זה, היא מתיחה של המושג.

מורשת

החל מ-1856 הוא היה אנטומיסט פתולוגי בבית החולים הלינאי לחולי סרטן בלונדון, הצטרף למרשם הרפואי עם הקמתו ב-1858, עסק במיילדות בהאקני, והפך לחבר כבוד של האגודה האתנולוגית של לונדון ב-27 בנובמבר 1860, כשהוא נואם בפומבי בפעם האחרונה ב-1 ביולי 1862. הוא מת ב-20 בדצמבר 1862 ב-9 לאמב טרס, האקני, ונקבר בבית העלמין ברוקווד (Brookwood Cemetery). התאוריה הגזעית שלו האריכה ימים אחריו בצורה הגרועה ביותר, כשהיא מזינה את הגזענות המדעית של סוף המאה התשע-עשרה; הוראת האנטומיה שלו מתה עם בית הספר שלו. אדינבורו שמרה את שלדו של האיש שברק תלה, ושמרה את סיפורו של המרצה שמעולם לא שאל.