ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה: המלך שמלך ממקום אחר

הוא בילה לא יותר משישה חודשים מתקופת מלוכה של עשר שנים בתוך אנגליה, והוא מת מדמם מפצע של רובה קשת במצור משני על אוצר קבור באקיטן. ריצ'רד הראשון בנה את האגדה שלו כמעט לחלוטין בשדה קרב אלף ומאה מיילים מהכס שהחזיק – וזה עבד כל כך טוב ששמונה מאות שנים מאוחר יותר, פסל ברונזה שלו על סוס, חרב מורמת, עדיין עומד מחוץ לבתי הפרלמנט.

נסיך של שני עולמות

ריצ'רד נולד ב-8 בספטמבר 1157 באוקספורד, הבן השלישי של הנרי השני מאנגליה ואלינור מאקיטן – זיווג שהפך אותו ליורש לשטח שנמתח מהגבול הסקוטי ועד הפירנאים. הוא היה תרבותית יותר פואטבן ואקיטני מאשר אנגלי, גדל בחצר הצרפתית הדרומית של אמו, הושקע כדוכס אקיטן בגיל אחת-עשרה ורוזן פואטייה שנה לאחר מכן. הוא בילה את נעוריו בדיכוי מרידות בקרב ברוני הווסאלים שלו בדרום, נלחם בהם, באחיו, ולעיתים באביו שלו בפוליטיקת הירושה הסבוכה של האימפריה האנז'וית. בשנות העשרים לחייו היה לו מוניטין, שנרכש בקרב אמיתי ולא בראוותנות טורנירים, כאחד החיילים המוכשרים ביותר בנצרות.

כתר ומסע צלב

הנרי השני מת ביולי 1189 כשריצ'רד עדיין במרד גלוי נגדו, וריצ'רד ירש את הכס כמעט מיד, הוכתר במנזר וסטמינסטר ב-3 בספטמבר 1189 בהכתרה שתועדה בצורה כל כך משוכללת שהיא הפכה לתבנית שבה השתמשו כרוניקנים ימי-ביניימיים מאוחרים יותר כדי לתאר טקס מלכותי. אבל הכתר היה כמעט מקרי למה שריצ'רד עשה איתו. לאחר שכבר לקח את הצלב לפני מות אביו, הוא בילה בקושי חודשים באנגליה בגיוס כסף – מכירת משרות, טירות וזכויות, לפי הדיווחים התבדח שהיה מוכר את לונדון עצמה אם היה מוצא קונה – לפני שיצא למסע הצלב השלישי ב-1190.

בארץ הקודש, המוניטין של ריצ'רד כמפקד הגיע לשיאו. הוא כבש את קפריסין בדרך לאחר סכסוך עם שליטה, לקח את עכו לאחר מצור שהצלבנים נתקעו בו במשך שנתיים, וניצח בקרב ארסוף נגד כוחותיו של צלאח א-דין, ניצחון שנבנה על משמעת: הוא החזיק את אביריו במבנה הדוק תחת הטרדה מתמשכת עד שהרגע היה נכון לשחרר התקפת נגד. הוא צעד פעמיים עד לטווח ראייה מירושלים ופעמיים שפט את עמדתו כחשופה מדי מכדי להחזיק בעיר אם יקח אותה, ובחר במקום זאת לנהל משא ומתן על הפסקת אש עם צלאח א-דין שהבטיחה לצליינים נוצרים גישה לאתרים הקדושים. זה לא היה הכיבוש שרצו תומכיו, אבל זה היה, לפי רוב ההערכות הצבאיות, התוצאה הניתנת להגנה ביותר שעמדה לרשותו.

שבי וכופר

מסע החזרה ביטל את מה שהקמפיין בנה. לאחר שספינתו טרפה ונאלץ לנסוע ביבשה דרך שטח עוין באוסטריה, ריצ'רד נלכד ליד וינה בדצמבר 1192 על ידי הדוכס ליאופולד החמישי, נגדו נתן עבירה במהלך המצור על עכו. ליאופולד מסר אותו לקיסר האימפריה הרומית הקדושה הנרי השישי, שהחזיק אותו תמורת כופר שנקבע על כ-150,000 מארקים – סכום השווה לפי שניים עד שלושה מההכנסה השנתית של הכתר האנגלי. אלינור מאקיטן, אז בשנות השבעים לחייה, פיקחה אישית על גביית המס יוצאת הדופן שהעלתה אותו, וריצ'רד שוחרר בתחילת 1194 לאחר ארבעה-עשר חודשי שבי, רובם בילה, לפי עדותו שלו, בהלחנת שירה בצרפתית ואוקסיטנית כדי להעביר את הזמן.

המלך הנעדר

ריצ'רד חזר לאנגליה רק לזמן קצר כדי להיות מוכתר מחדש, מעשה סמלי שנועד למחוק את השפלת לכידתו, ואז עזב שוב לתמיד, מבלה את חמש שנותיו האחרונות בהגנה על שטחי היבשת שלו נגד המלך הצרפתי פיליפ השני, בעל ברית צלבני לשעבר שהפך ליריב שהשתמש בשביו של ריצ'רד כדי לתפוס אדמות אנז'ו. הממשל באנגליה במהלך שנים אלו התנהל דרך שופטים ואמו ולא דרך המלך עצמו, הסדר שתפקד בצורה מיומנת מספיק כך שהיעדרותו הכמעט מוחלטת של ריצ'רד הפכה, באופן פרדוקסלי, לאחת העובדות הפחות משמעותיות של תקופת מלכותו – לאנגליה היו מנהלים מוכשרים, וריצ'רד, יהיו כישרונותיו אשר יהיו, לא היה מעוניין בעיקר להיות מלך אנגלי.

מוות בשאלו

ריצ'רד מת ב-6 באפריל 1199, במצור על הטירה המשנית של שאלו-שברול בלימוזן, לשם הלך כדי לתבוע אוצר שדווח כי נחשף על אדמותיו של וסאל מורד. הוא נפגע בכתפו מחץ רובה קשת שנורה מהחומות; הפצע הפך לנמק תחת חילוצו המגושם של המנתח, והוא מת כעשרה ימים לאחר מכן בגיל ארבעים ואחת. כרוניקנים ימי-ביניימיים תיעדו שהוא חנן את איש רובה הקשת האחראי לפני שמת – פרט שאי אפשר לאמת אך עקבי מספיק עם אופיו כך שנכנס לאגדה כמעט מיד. הוא נקבר במנזר פונטברו לצד אביו, ליבו נטמן בנפרד ברואן ומעיו בשאלו עצמה, קבורה בשלושה חלקים שלא הייתה נדירה עבור בני מלוכה ימי-ביניימיים אך כזו שבמקרה של ריצ'רד, נקראת כמתאימה: אף מקום יחיד מעולם לא החזיק את כולו.

מדוע ריצ'רד מכונה גאונה

כינוי ריצ'רד כ"גאון" מותח את המילה מעבר למשמעותה הרגילה, והמקורות תומכים בטענה צרה יותר ממה שהתווית מרמזת. הוא לא השאיר שום מלגה, שום מוסד, שום גוף מחשבה – המקרה עבורו נשען לחלוטין על מיומנות תפעולית וטקטית במלחמה, מלאכה ולא משמעת אינטלקטואלית. מה שהיסטוריונים ובני דורו כאחד ציינו היה השליטה שלו בלוגיסטיקה ובמשמעת שדה קרב: הצעדה מעכו ליפו, שבה החזיק כוח מעורב של חיל רגלים ופרשים במבנה הגנתי הדוק תחת הטרדה מתמשכת מקשתים רכובים של צלאח א-דין במשך שבועות מבלי להישבר, עדיין מצוטטת על ידי היסטוריונים צבאיים כשיעור מופת בשליטה משולבת-זרועות לפני שמונח כזה היה קיים. כרוניקנים מוסלמים בני זמנו, שכתבו על אויב שהיה להם כל סיבה להפחית בערכו, תיארו אותו בכל זאת כמפקד המרתיע והמפחיד ביותר מבין הפרנקים – עדות שנושאת משקל בדיוק בגלל שהיא מסויגת. מול זה עומד טיעון הנגד הכנה: ריצ'רד היה מנהל גרוע, שליט נעדר מבחירתו שלו, ואסטרטג שהקמפיין המזוהה שלו הסתיים בהפסקת אש מוסכמת ולא בכיבוש שאליו נשלח להשיג. הכישרון שלו היה כישרון של חייל – קריאת שדה קרב, תזמון התקפה, החזקת קו – לא של הוגה.

מורשת

תהילתו שלאחר המוות עקפה את השיא האמיתי שלו כמעט מיד, מנופחת על ידי שירי טרובדורים, קישוטי כרוניקה, ומאוחר יותר על ידי אגדת רובין הוד ורומנטיקה של וולטר סקוט עד ש"ריצ'רד לב הארי" הפך לקיצור דרך למלוכה אבירית עצמה. הריצ'רד ההיסטורי היה צר ובעל קצוות קשים יותר מהדימוי הזה: מפקד שדה מרתיע שהתייחס לאנגליה בעיקר כמקור הכנסה למלחמות שנלחמו בכל מקום אחר, ושעשר שנות מלכותו נזכרות פחות בשל מה שבנה אלא בשל כמה לחלוטין הוא היה במקום אחר בזמן שבנה אותו.