רנה פאפה: קול הבס שבתי וגנר בונים סביבו
כשקנת בראנה נזקק לסרסטרו לגרסתו הקולנועית משנת 2006 לחליל הקמקס, הוא לא חיפש שחקן מסך שיודע לשאת מנגינה – הוא ליהק את רנה פאפה, הבס שהוכשר במזרח גרמניה ושמבקרים כבר החלו לכנות "הגורנמנץ המועדף של תקופתו". מחוץ לבמת האופרה הוא אוסף ברווזים מגומי; עליה, הוא בילה שלושה עשורים בהיותו הקול שאליו בתי האופרה הגדולים פונים בכל פעם שתפקיד דורש בס שנשמע, בלשונו של מבקר אחד, כאילו הוא רוטט עם "זמזום תת-קרקעי מספק".
דראזדנר קרויצכור
רנה פאפה נולד ב-4 בספטמבר 1964 בדרזדן, אז חלק ממזרח גרמניה. הבסיס המוזיקלי הרשמי שלו הגיע דרך הדראזדנר קרויצכור (Dresden Kreuzchor), מקהלת הנערים עתיקת היומין של העיר, טרם השלמת הכשרתו בקונסרבטוריון של דרזדן. הוא הצטרף לאופרה הממלכתית של ברלין – שטטסאופר אונטר דן לינדן – ב-1988 בעודו סטודנט, ונשאר חבר באנסמבל שם לאורך כל הקריירה שלו, נאמנות מוסדית ארוכה באופן יוצא דופן עבור זמר במעמדו הבינלאומי.
בן חסותו של סולטי
עלייתו של פאפה אל בתי האופרה הבינלאומיים המובילים הואצה בזכות הקשר שלו עם סר ג'ורג' סולטי, שהפך למנטור בתחילת שנות ה-90 ופתח דלתות שלולא כן היה לוקח הרבה יותר זמן לפרוץ. התמיכה של סולטי הובילה ישירות להופעה בפסטיבל זלצבורג ב-1995 בתפקיד סרסטרו. שאר העשור התמלא במהירות: הופעת בכורה בביירוית ב-1994 בתפקיד פאזולט ב-זהב הריין תחת ניצוחו של ג'יימס לוין, הופעת בכורה במטרופוליטן אופרה ב-1995, הופעת בכורה בבית האופרה המלכותי קובנט גארדן ב-1997 בתפקיד המלך היינריך ב-לוהנגרין, הופעת בכורה באופרה הלאומית של פריז ב-1998 בתפקיד המלך מארקה ב-טריסטן ואיזולדה, והופעת בכורה באופרה הלירית של שיקגו ב-1999 בתפקיד פוגנר ב-המייסטרזינגרים מנירנברג. עד סוף העשור הוא ביסס את רפרטואר הבס הווגנריאני – מארקה, היינריך, פוגנר, פאזולט, הונדינג, ובמיוחד גורנמנץ ב-פרסיפל – כליבת קריירה שתתרחב גם לסרסטרו ופיגארו של מוצארט, תפקיד הנושא של מוסורגסקי ב-בוריס גודונוב, ופיליפ השני של ורדי ב-דון קרלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מבקרים המשתמשים בסופרלטיבים
הביקורות על פאפה נקראות כטיעון ממושך שהוא פשוט הבס הטוב ביותר של דורו. הגרדיאן כינה את שירת וגנר שלו "לירית מאוד, חוشנית, אצילה בהבעה, מעוצבת דרך קו". אנתוני טומאסיני מ-ניו יורק טיימס תיאר קול "אפל וחודר האידיאלי לתפקיד", כשהוא משבח הגיג שהיה "חד וטבעי". פיטר ריד מ-Classical Source זיכה אותו ב"סמכות ואינטנסיביות" בקול של "צבע, ממשות, דמיון וניואנס", בעוד שמרק סווד מ-לוס אנג'לס טיימס כינה אותו "זמר שלם" שהריסטר הנמוך שלו "רוטט עם זמזום תת-קרקעי מספק". פרופילים אחרים הרחיקו לכת עוד יותר, וכנו אותו "בס האופרה המפואר בעולם" ו"אחד מבסי העל בכל תולדות האופרה". מעטים הזמרים החיים הצוברים אוצר מילים טכני ספציפי כזה של שבחים – מבקרים המתארים לא רק הנאה אלא את המכניקה הפיזית של קול שהם מחשיבים קרוב לאידיאלי לפאך (Fach) שלו.
פרסים והקלטות
ההכרה המוסדית תאמה את הביקורות: מגזין Musical America בחר בו לזמר השנה ב-2001; הוא זכה בפרס אופרה ניוז ונבחר לאמן השנה על ידי איגוד המבקרים הגרמני ב-2006, במיוחד בשל הופעתו ב-בוריס גודונוב; הקלטת הסולו שלו אלים, מלכים ושדים זכתה בפרס אקו קלאסיק (השקול הגרמני לגראמי) בסביבות השנים 2008–2009; והוא זכה בשני פרסי גראמי עבור עבודתו המוקלטת. הוא מכר את כל הכרטיסים להופעת בכורה ברסיטל בקרנגי הול ב-2009 ובהמשך הפך לדמות קבועה בליהוקי וגנר במטרופוליטן אופרה, כולל חידושי המייסטרזינגרים שלו אל תוך העשור העוקב. מעבר לאופרה, פאפה שמר על קריירת רסיטלים פעילה שהתמקדה בלידר גרמני מן המאה ה-19, והקליט רבות עבור BMG, EMI, דויטשה גרמופון וטלדק.
אספן הברווזים
הדמות הציבורית של פאפה נושאת משקל נגדי שובב באופן יוצא דופן לרפרטואר הכבד שלו: הוא אספן ותיק של ברווזוני גומי, תחביב המשמעותי דיו עד כדי כך שהוציא לשוק במהדורה מוגבלת "פרוואק" (PapeDuck) ב-2017 – פרט אנושי קטן שפרופילי אופרה חוזרים אליו בדיוק משום שהוא עומד בניגוד חריף כל כך למלכים מארקה ולבוריס גודונוב המגדירים את עבודתו על הבמה.
מדוע רנה מכונה גאון
הטענה בעד פאפה נשענת על מיומנות קולית ופרשנית ולא על כל טענה למקוריות יצירתית או אינטלקטואלית – הוא מפרש יצירות שנכתבו בידי אחרים, ואף מקור כאן אינו ממסגר את הישגו במונחים של המצאה אלא של ביצוע. מה שמבדיל אותו הוא הספציפיות והתמימות דעים של עדות מומחים על הכלי עצמו: מבקרים על פני עשורים רבים ופרסומים שונים מתכנסים סביב אותו אוצר מילים – עומק, צבע, "סמכות ואינטנסיביות", קול "אידיאלי" לתפקידים תובעניים כמו הגורנמנץ של וגנר – המתארים לא פרשנות אופנתית אלא מה שהם שומעים ככלי פיזי נדיר המותאם לאינטליגנציה מוזיקלית יוצאת דופן באופן שבו הוא מפעיל אותו. סוג כזה של קונצנזוס, שנשמר לאורך ביירוית, המט, זלצבורג וקובנט גארדן במשך שלושים שנה, הוא יוצא דופן כשלעצמו; רוב הקריירות רואות את דעת הביקורת מתפצלת הרבה יותר. הגבול הכן על התווית "גאון" הוא שהיא מתארת מיומנות וכלי עליונים ולא פריצת דרך מושגית: פאפה לא שינה את האופן שבו וגנר או מוצארט מובנים באופן שמנצח או מלומד גדול עשויים לעשות זאת, ואף מקור אינו מתעד אותו או מבקרים רציניים המשתמשים במילה "גאון" כדי לתאר אותו במיוחד – השבח עוסק בעקביות בעליונות הביצוע, בביטויים כמו "אחד מבסי העל בכל תולדות האופרה", ולא בגאונות כשלעצמה. השאלה האם מיומנות עליונה המגדירה דור ראויה למילה זו היא עניין של הגדרה ולא של עובדה.
מורשת
תקופת כהונתו בת שלושים השנים של פאפה באופרה הממלכתית של ברלין, בשילוב עם רפרטואר וגנריאני שהפך אותו לגורנמנץ ולמלך מארקה ברירת המחדל של עידןו כמעט בכל בית אופרה מרכזי, ממקמת אותו בין הבסים המגדירים של סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת – זמר שהקלטותיו והופעותיו הקולנועיות נשאו את קולו הרבה מעבר לבתי האופרה שבהם ביסס את המוניטין שלו.