ריימונד צ'או: המהמר שמכר את הקונג פו לעולם
בשנת 1969 אולפני האחים שו (Shaw Brothers) בחנו שחקן טלוויזיה יהיר מסן פרנסיסקו ודחו אותו. ריימונד צ'או, שהיה אז ראש מחלקת הפרסום וההפקה במפעל הסרטים החזק ביותר באסיה, לא עשה זאת. הוא עזב את המשרה הבטוחה ביותר בקולנוע של הונג קונג, הקים חברה ללא אולפן, ללא כוכבים וללא סרטים גמורים, והימר על אותו שחקן. השחקן היה ברוס לי (Bruce Lee). תוך שנתיים ההימור שכתב מחדש את הכלכלה של תעשייה שלמה.
העיתונאי שהפך לטייקון
צ'או נולד בהונג קונג ב-8 באוקטובר 1927 למשפחת האקה-האן עם שורשים אבותיים בטאיפו, גואנגדונג. דבר בתיעוד המוקדם לא הצביע על אימפריית סרטים. הוא קיבל תואר ראשון בעיתונאות באוניברסיטת סנט ג'ון בשנגחאי, וסיים את לימודיו בשנת 1949 — השנה שבה הקומוניסטים השתלטו על היבשת — וחזר להונג קונג כדי לדווח עבור ה-Hongkong Standard. בשנת 1951 הצטרף למשרד הונג קונג של קול אמריקה (Voice of America). הוא גם התאמן באמנות הלחימה הונג גה (Hung Ga) אצל המאסטר לאם סאי-ווינג, פרט שנראה כשולי עד שמבחינים עד כמה מדויק הוא יבין מאוחר יותר איך סרט אמנויות לחימה צריך להיראות.
נקודת המפנה הגיעה בשנת 1958, כאשר הצטרף לאחים שו כמנהל פרסום. הפעילות של רן רן שו (Run Run Shaw) הייתה קולוסוס משולב אנכית לפי המודל ההוליוודי: כוכבים בחוזה, במאים בחוזה, הכל בחוזה. צ'או התקדם שם במשך שתים עשרה שנים כדי לעמוד בראש מחלקות הפרסום וההפקה, מה שאומר שהוא למד את המכונה מבפנים — ולמד בדיוק היכן היא שבירה.
היציאה לדרך עצמאית
הפריצה הגיעה בשנת 1970. יחד עם לאונרד הו (Leonard Ho) ופיטר צ'וי (Peter Choi), הקים צ'או את גולדן הארבסט (Golden Harvest), ועבר למרחב שהתפנה כאשר האחים שו סיימו את ההתקשרות שלהם עם קאת'יי (Cathay). התאוריה התחרותית של החברה החדשה הייתה הפוכה מזו של הישנה. בעוד ששו החזיק כישרונות בחוזים ארוכי טווח הדוקים ושלט בכל פריים מהמרכז, גולדן הארבסט בנתה סגל שערבב בין אמנים צעירים לוותיקים, פיזרה סיכונים בין ז'אנרים במקום להמר על הכל על סרטי חרבות, ובאופן מכריע — העניקה ליוצרי סרטים ולכוכבים חופש יצירתי וחלק ממה שהרוויחו. כישרון שהיה צוות בשכר טופל כעת כשותף.
החתמת ברוס לי הייתה המבחן הראשון של התאוריה, וצ'או ניהל אותו בעדינות של אדם שבילה עשור בפרסום. במקום לפנות ללי ישירות, הוא ביקש מאשתו של הבמאי לו ויי (Lo Wei) — חברה קרובה של הוריו של לי — להעלות את הטיעון עבורו. לי הסכים וטס לתאילנד כדי לצלם את הבוס הגדול (The Big Boss).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הבוס הגדול ומה שבא אחריו
הסרט הבוס הגדול, שיצא לאור ב-1971, הפך לסרט בעל ההכנסות הגבוהות ביותר בתולדות המושבה והחזיר בערך פי חמישים מתקציבו, יחס שפשוט לא קרה בקולנוע של הונג קונג. הזעם של האגרוף (Fist of Fury) חזר על ההישג. לאחר מכן הגיע הדרקון (Enter the Dragon) בשנת 1973, בהפקה משותפת עם האחים וורנר (Warner Bros.), שפוצץ את הקופות ברחבי העולם. אלו היו סרטי הונג קונג הראשונים שהגיעו לקהל גלובלי גדול.
הניצחון לווה מיד בצל. לי מת שישה ימים לפני הבכורה האמריקאית של הדרקון. צ'או איבד גם חבר וגם את הנכס היחיד שעליו נבנתה החברה הצעירה שלו, ברגע שאותו נכס הפך שווה יותר ממה שמישהו דמיין.
הסירוב לייצר יורש
מה שצ'או עשה לאחר מכן מסביר אותו בצורה הטובה ביותר. המהלך המובן מאליו היה למצוא ברוס לי אחר; תעשייה ביתית של חקיינים הופיעה כצפוי. צ'או במקום זאת גיבה את ג'קי צ'אן (Jackie Chan), שההצעה כולה שלו הייתה שהוא לא ברוס לי — קומי, אקרובטי, נוטה לכאב נראה לעין ולכישלון נראה לעין במקום שבו לי היה בלתי מנוצח. כאשר הניסיון ההוליוודי הראשון של צ'אן, Battle Creek Brawl, נתקל באדישות מצד האולפנים ובשאלה "ג'קי מי?", צ'או לא לחץ חזק יותר בלוס אנג'לס. הוא לקח את צ'אן חזרה להונג קונג ובילה יותר מעשור בבנייתו לכוכב הגדול ביותר באסיה, מתוך הנחה נכונה שהוליווד בסופו של דבר תבוא אליו. זה קרה: רעש בברונקס (Rumble in the Bronx) פרץ בצפון אמריקה ב-1995.
בינתיים, גולדן הארבסט עשתה מה שאף אולפן בהונג קונג לא עשה, בהשקעה סלקטיבית בהפקה אמריקאית. היא גיבתה את מרוץ מחוץ לחוק (The Cannonball Run), שהעניק לצ'או את פרס מציג השנה הבינלאומי של איגוד בעלי התיאטראות הלאומי ב-1981, ובאופן לא צפוי ורווחי, את סרטי צבי הנינג'ה (Teenage Mutant Ninja Turtles), להיטים מפתיעים שהניבו רווחים במשך עשורים. הוא גם השקיע כסף בנכסים פיזיים: אולפנים, רשתות קולנוע ופארקי שעשועים ברחבי העולם, כך שהחברה החזיקה בהפצה כמו גם בתוכן. לאורך הקריירה שלו הוא זוכה בערך ב-600 סרטים, וגולדן הארבסט שלטה בקופות של הונג קונג במשך שני עשורים תוך עזרה בהשקת הקריירה של ג'ט לי (Jet Li) ומישל יאו (Michelle Yeoh) לצד לי וצ'אן.
הדעיכה הארוכה
שנות ה-80 עד תחילת שנות ה-90 היו השיא. אז הקרקע השתנתה. סרטי הוליווד החלו לעקוף בהכנסות את ההפקות הקנטונזיות המקומיות בהונג קונג עצמה — דבר שלא ניתן היה להעלות על הדעת קודם לכן. החרדה סביב העברת השליטה ב-1997 משכה כישרונות לחו"ל. גולדן הארבסט איבדה את חוזה השכירות על אולפן דיימונד היל שלה לטובת דיור ציבורי, מה שהסיר את בסיס ההפקה הפיזי שלה. צ'או הודיע על פרישתו ב-5 בנובמבר 2007 ומכר את אחזקותיו; החברה שונתה לשם Orange Sky Golden Harvest ועברה לכיוון תצוגה, כשהיא משחררת סרט עלילתי אחד בין 2007 ל-2016.
מחוץ למשרד הוא היה שחקן ברידג' מקצועי שהתחרה ברמה בינלאומית ודמות קבועה במועדון הגולף המלכותי של הונג קונג. הוא נישא לפלישיה יואן היי-ווה (Felicia Yuen Hei-wah) ונולדה להם בת, רוברטה; היו לו גם שני בנים, פליקס וטרנס, עם הסופרת אנג סוק-פונג (Ng Suk-fong). הוא החזיק גם בתואר קצין מסדר האימפריה הבריטית (OBE) וגם בכוכב באוהיניה הזהוב, והוא תופס את כוכב מס' 52 בשדרת הכוכבים של הונג קונג. הוא מת ב-2 בנובמבר 2018, בגיל 91, עקב בצקת מוחית.
מדוע ריימונד נקרא גאון
המילה דבקה בצ'או לא בגלל משהו שהוא כתב, ביים או ביצע — הוא לא עשה דבר מאלה — אלא בגלל יכולת נדירה יותר: קריאת שוק ואדם בבת אחת, ופעולה לפני שהראיות מגיעות. פעמיים הוא ראה ערך שהשופטים בעלי המשאבים הטובים ביותר בתעשייה תמחרו באפס. לאחים שו היה את ברוס לי מולם והם דחו אותו; צ'או עזב תפקיד בכיר מאובטח באולפן הדומיננטי כדי לרדוף אחריו ללא חברה להכניס אותו אליה. לאולפנים אמריקאים היה את ג'קי צ'אן מולם והם משכו בכתפיים; צ'או בילה חמש עשרה שנים בבניית מסלול חלופי. זוהי שכנוע תחת אי-ודאות, שהוחזק מספיק זמן כדי להיבחן. התובנה המבנית חשובה יותר משתי ההחתמות: צ'או הבין שאולפן החוזים הוא מכונה לחילוץ ערך מכישרונות, וכי חברה המציעה חופש יצירתי והשתתפות ברווחים תנצח במלחמת הכישרונות כליל.
טיעון הנגד הכן הוא שמדובר בחוש עסקי, לא באמנות, ושההון של צ'או נשען במידה רבה על מבצע יוצא דופן אחד שהוא לא יצר. הכריזמה של לי הייתה של לי. שר המסחר של הונג קונג, אדוארד יאו (Edward Yau), שיבח אותו על כך ש"טיפח מאגר של כישרונות מהונג קונג" והביא אותם לבמה הבינלאומית — השפה של מאפשר, לא של מחבר. והאינסטינקט שבנה את החברה נכשל מלהציל אותה: הקריסה לאחר 1997 תפסה אותו לא מוכן. קראו לו גאון של שיפוט ומבנה, לא של התמונה.
מורשת
הכינוי שנדבק בהונג קונג היה הסנדק של תעשיית הקולנוע המקומית, וזה מדויק בערך. העובדה שאמנויות לחימה הן ז'אנר עולמי ולא אזורי נובעת במידה רבה מהחלטות שצ'או קיבל בין 1970 ל-1973 עם כמעט שום דבר להישען עליו. תרומתו של המפיק היא בלתי נראית על המסך בכוונה; מה שנשאר גלוי הוא ברוס לי, ג'קי צ'אן, ותעשייה שהפיקה לרגע יותר מהוליווד בחצי הכדור שלה בגלל שעיתונאי אחד החליט שהאולפן שבו עבד טועה.