ראסול גמזטוב: משורר ההרים שכתב עבור המתים
בפארק השלום בהירושימה עומדת אנדרטה לסדאקו ססאקי, הילדה שקיפלה אלף עגורי נייר נגד הלוקמיה שהפצצה האטומית העניקה לה, ומתה בכל זאת. משורר מכפר ברמות דאגסטן עמד מולה, חזר הביתה, וכתב — באווארית, שפה המדוברת על ידי כחצי מיליון אנשים — שיר על חיילים מתים שלא שוכבים באדמה אלא הופכים לציפורים לבנות. בתוך כמה שנים, כשהוא מולחן, הוא היה ידוע בכל משק בית מברסט ועד ולדיווסטוק. לראסול גמזטוב הייתה קריירה סובייטית ארוכה, מעוטרת ונוחה והוא כתב הרבה דברים אחרים. זה הדבר שהאריך ימים יותר מהמדינה.
בנו של הבארד
גמזטוב נולד ב-8 בספטמבר 1923 בצדה, במחוז חונזאח של דאגסטן ASSR, לבית שבו שירה הייתה המקצוע המשפחתי. אביו, גמזט צדסה, היה בארד אווארי מהולל וחתן פרס המדינה של ברית המועצות — יורש למסורת המינסטרלים העתיקה שעדיין שגשגה בהרים, ומורו הראשון והמשמעותי ביותר של בנו. החניכות הייתה מילולית. הילד למד חרוזים כפי שבנו של נפח לומד ברזל: על ידי צפייה בו מעובד בבית, בחדר שבו ישן.
הוא סיים מכללה פדגוגית ב-1939 ולקח את המשרות הזמינות לאדם צעיר יודע קרוא וכתוב ברפובליקה מרוחקת — מורה בבית ספר, עוזר במאי בתיאטרון, עיתונאי, מנחה רדיו. האוסף הראשון שלו, אהבה לוהטת ושנאה צורבת, הופיע ב-1943, כשהיה בן עשרים; איגוד הסופרים של ברית המועצות קיבל אותו בגיל זה. המלחמה לקחה שניים מאחיו הגדולים. החייל המת יישאר הדמות המרכזית בעבודתו במשך שישים השנים הבאות, וזה מעולם לא היה הפשטה עבורו.
מוסקבה, ושימושי התרגום
תרגום רוסי מ-1945 לשיריו פתח את הדלת מחוץ להרים. הוא הוזמן למכון הספרות על שם מקסים גורקי במוסקבה, למד שם מ-1945, וסיים ב-1950. מה שספג היה המאה התשע-עשרה הרוסית — פושקין, לרמונטוב, נקראסוב — והוא בילה את שארית חייו בנשיאתה חזרה לכיוון השני, כשהוא עושה יותר מכל אדם חי כדי להפוך את פושקין לנוכחות ביתית בדאגסטן. יום השירה השנתי של פושקין שנערך שם בכל 6 ביוני הוא חלק מהירושה הזו.
התנועה רצה בשני הכיוונים, והיא הייתה חייבת. גמזטוב כתב באווארית ונקרא, ברובו המכריע, ברוסית. המוניטין שלו נשען אפוא על מתרגמים — תלות שמעולם לא הסתיר, ואחת שמסבכת כל חשבון של אמנותו, שכן השורות שקוראים סובייטים אהבו היו, במובן המחמיר, מילים של גברים אחרים לדימויים שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אלף ציפורי נייר
הביקור בהירושימה הוליד את "ז'וראבלי" — "עגורים". גמזטוב כתב זאת באווארית. ב-1968 המשורר והמתרגם נחום גרבנב הפיק את הגרסה הרוסית שהפכה אותו למפורסם, שפורסמה ב-נובי מיר. השחקן והזמר מארק ברנס קרא זאת, ביקש מהמלחין יאן פרנקל להלחין זאת, ועיבד את המילים בעצמו לפני שהמוזיקה הושלמה.
ברנס הקליט את השיר ב-9 ביולי 1969. הוא גסס מסרטן הריאות, ומת חמישה שבועות לאחר מכן, ב-16 באוגוסט. פרנקל כינה את ההקלטה שירת הברבור האמיתית שלו; היא הושמעה בהלווייתו. משם הפך השיר לרקוויאם של ברית המועצות עבור מתי המלחמה שלה — פיסת אבל ציבורי שלא נזקקה לחסות רשמית כדי להתפשט. אנדרטאות של עגורים מעופפים הוקמו ברחבי האזור, ביניהן אנדרטת העגורים בסנט פטרסבורג. בול רוסי מ-1995 השתמש בתמונה עבור הנופלים. אנדרטה הוקמה במערב הוליווד, קליפורניה, ב-2005.
דאגסטן שלי
עבודת הפרוזה העיקרית שלו, הרומן הלירי דאגסטן שלי, הופיע בין 1967 ל-1971: אוטוביוגרפיה שנכתבה כמשהו קרוב יותר לכרוניקה הררית — סוטה מהנושא, עמוסת פתגמים, מקיפה את טקס מתן השם שלו ואת מנהגי עמו במקום לצעוד דרך חיים. זה ביסס אותו מעבר לשירה, והפך את "דאגסטן" מיחידה מנהלית למקום ספרותי עבור מיליוני קוראים שלעולם לא ידרכו שם.
חתן הפרס
גמזטוב עמד בראש איגוד הסופרים של דאגסטן מ-1950 ועד מותו — חמישים ושלוש שנים במשרד אחד, עובדה שאומרת הרבה על המערכת כמו על האיש. הכבודים היו הסט הסובייטי המלא: פרס סטלין ב-1952, פרס לנין ב-1963, גיבור העמל הסוציאליסטי ב-1974, ארבעה עיטורי לנין, ובסוף ממש, ב2003, עיטור אנדריי הקדוש הרוסי.
הוא היה נאמן לסדר הקומוניסטי ואינטרנציונליסט במזגו, והוא לא היה נאיבי לגבי מה שסלבריטאיות ספרותית עלתה. סופרים, הוא התלונן, "מוקפים כעת בבירוקרטיה מרושעת" ומעולם לא היה להם זמן לכתוב. לאחר שברית המועצות התפרקה, השורות שלו צוטטו על ידי פקידי ממשלה ומנהיגי אופוזיציה כאחד ברחבי דאגסטן ומרכז אסיה — מקרה נדיר של חתן פרס סובייטי שסמכותו שרדה את המדינה שייצרה אותה.
מדוע ראסול מכונה גאון
הכישרון הספציפי הוא דחיסה לדימוי. השיטה של גמזטוב הייתה לתפוס אובייקט קונקרטי אחד — עגור, ידיים של אם, דרך הרים — ולתת לו לשאת משקל של תחושה ציבורית שהצהרה ישירה אינה יכולה לשאת. "עגורים" עובד כי הוא לא מתווכח. הוא ממיר את המתים לציפורים ועוצר. זהו אינסטינקט של משורר ולא מערכת אינטלקטואלית, וזה נדיר יותר ממה שזה נשמע: דורות שלמים של שירת מלחמה סובייטית לא הפיקו דבר שחדר עמוק כל כך.
טיעון הנגד הוא משמעותי ויש לומר אותו בבירור. גמזטוב היה חתן הפרס של מדינה שתגמלה אמינות, והוא היה אמין — פרס סטלין, פרס לנין, גיבור העמל הסוציאליסטי, חצי מאה כמנהל ספרותי אזורי. חלק מהתפוקה הזו הוא שירת אירועים שמשרות כאלה דורשות. באופן מביך יותר, המוניטין שלו נשען על תרגום. הרוסית של גרבנב והיד העורכת של ברנס הפכו את "עגורים" למה שהפך להיות; המקור האווארי אינו קריא כמעט לכל מי שמכנה את גמזטוב גדול, וטענה לגאונות שלא ניתן לבדוק מול הטקסט המקורי היא טענה על שיתוף פעולה.
המקורות הזמינים אינם מתעדים מבקרים המשתמשים במילה "גאון" לגביו. מה שהם מתעדים חזק וספציפי יותר: קוראים מכל צד של אידיאולוגיה שקרסה שהמשיכו לצטט אותו לאחר שכל תמריץ לעשות זאת נעלם. שירה הנישאת על ידי מנגנון מדינתי מתה בדרך כלל עם המנגנון. שלו לא.
מורשת
גמזטוב מת ב-3 בנובמבר 2003, בגיל שמונים, בבית החולים הקליני המרכזי במוסקבה, ונקבר בבית הקברות המוסלמי הישן בטרקי. אנדרטה לו נחשפה בשדרת יאוזסקי במוסקבה ב-5 ביולי 2013. ב-2016 שירו "השבועה" הפך להמנון המדינה של דאגסטן. משורר בשפת מיעוט שהגיע ליבשת דרך תרגומים של גברים אחרים, הוא עומד כהוכחה לכך ששפה קטנה יכולה לספק לשפה גדולה את השיר העמיד ביותר שלה על מוות.