רעמסס השני: הפרעה שהנדס את אלמוות עצמו
פרסי ביש שלי כתב את "אוזימנדיאס" ב-1817 כשיעור באפסות הכוח – דמות מנופצת בחול, שום דבר לא נותר מלבד. הבדיחה היא על השיר. אוזימנדיאס הוא רעמסס השני, העיבוד היווני לשם כס המלוכה שלו אוסרמאעטרה סתפנרע, ושלושים ושלושה מאות שנים לאחר מותו פניו הם עדיין אחד האובייקטים המוכרים ביותר במוזיאון הבריטי, המקדשים שלו עדיין עומדים באבו סימבל, ושמו חרוט כל כך עמוק באבן המצרית שאף יורש לא יכול היה לגרד אותו. הוא לא נעלם. הוא בן האנוש הזכור ביותר מתקופת הברונזה.
בן של סתי
הוא עלה לכס המלוכה ב-31 במאי 1279 לפנה"ס, בגיל עשרים וחמש, עם מות אביו סתי הראשון – הפרעה השלישי בשושלת ה-19 ויורש לאימפריה שכבר הייתה בשיאה. הוא לא תפס את השלטון; הוא ירש אותו, יחד עם צבא, אוצר וחצר. מה שעשה עם הירושה היה להחזיק בה במשך שישים ושש שנים וחודשיים, אחת מתקופות המלוכה הארוכות ביותר בהיסטוריה המתועדת.
קדש
ב-1274 לפנה"ס, בשנת מלכותו החמישית, צעד רעמסס צפונה כדי לפגוש את המלך החתי מוואתלי השני בקדש שבסוריה. זה היה, לפי הערכת היסטוריונים מודרניים, תיקו: הצבא המצרי כמעט הושמד על ידי הטעיה חתית לפני שרעמסס חילץ אותו, והמיקום האסטרטגי בסוריה לא השתנה.
הוא חזר הביתה והכריז על ניצחון. הקרב נחרט על קירות מקדשים ברחבי מצרים בתבליטים נרטיביים עצומים המראים את המלך במרכבתו מפזר את האויב, וגרסה זו החזיקה בשיא עד שמחקר מודרני העריך אותה מחדש. קדש היה אחד מתוך לפחות חמישה עשר קמפיינים שניהל, ולפי עדותו שלו הוא ניצח בכולם.
הסכם השלום הראשון
ואז הוא עשה משהו מעניין יותר מאשר להילחם. בשנת מלכותו העשרים ואחת, 1259 לפנה"ס, כרת רעמסס הסכם רשמי עם חתושילי השלישי מהחתים – הסכם השלום הראשון בהיסטוריה המתועדת בין מעצמות גדולות, שנשמר בגרסאות מצריות וחתיות. שתי אימפריות שהקיזו דם זו לזו בסוריה במשך דור הסכימו במקום זאת לחלק את האזור ולהגן זו על זו. זה החזיק. הגבול הצפוני נשאר שקט למשך שארית תקופת מלוכה ארוכה מאוד, וזה בדיוק מה שפינה את המשאבים לכל מה שבנה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מכונת הבנייה
אף שליט בהיסטוריה המצרית לא בנה בקנה מידה שלו. הוא ייסד בירה חדשה לחלוטין בדלתא, פי-רעמסס, עם רבעים תעשייתיים שהוציאו כלי נשק ומרכבות. הוא חצב את מקדשי אבו סימבל מצוק נובי והביא לחנוכתם ב-1255 לפנה"ס, הקולוסוסים שלהם בגודל כזה שהגישה מהנהר תהיה מעשה של כניעה. הוא הקים את הרעמסאום בגדה המערבית של תבאי, פסל הסינית היושב שלו בגובה שבעה-עשר מטרים ומשקלו מעל אלף טונות. הוא בנה בבית אל-ואלי, ג'רף חוסיין וקלבשה, והרחיב את כרנך ולוקסור.
הוא גם לקח קרדיט על עבודתם של אנשים אחרים, באופן שיטתי. הקרטושים שלו מופיעים על מבנים שלא בנה. והוא נתן הוראות שהגילופים שלו ייחתכו עמוק לתוך האבן במקום בתבליט הרדוד שהעדיפו קודמיו – קשה למחיקה, קשה לחריטה מחדש, גלוי ממרחק ועמיד לאורך אלפי שנים. קשה לקרוא לזה כמשהו אחר מאשר מכוון.
שלושה עשר יובלות, חמישים ושניים בנים
מלכי מצרים חגגו את פסטיבל הסד – טקס התחדשות של חיוניות מלכותית – לאחר שלושים שנה על כס המלוכה וכל שלוש שנים לאחר מכן. רעמסס חגג שלושה עשר או ארבעה עשר מהם, לעיתים במרווחים של שנתיים, רצף חסר תקדים שהפך הישרדות גרידא להוכחה טקסית של חסד אלוהי.
השושלת תאמה את המונומנטים. נשותיו העיקריות היו נפרטרי ואיסטנופרת, והוא הוליד כחמישים ושניים בנים יחד עם בנות רבות. הוא האריך ימים מרובם. כס המלוכה עבר בסופו של דבר למרנפתח, בן שחיכה עשורים עבורו. פרעונים מאוחרים יותר כינו את רעמסס האל הגדול והתפללו לאריכות ימיו ולתהילתו.
הגוף
הוא מת בסביבות 13 באוגוסט 1213 לפנה"ס, בגיל תשעים או תשעים ואחת בערך, עם דלקת פרקים, שיניים גרועות ומחלות לב וכלי דם. הוא נקבר ב-KV7 בעמק המלכים, ואז הועבר על ידי כוהנים שחששו משודדי קברים. המומיה שלו צצה ב-1881 במטמון ב-TT320 וכעת נחה במוזיאון הלאומי לתרבות מצרית בקהיר. בדיקה פורנזית מצאה שהוא היה ג'ינג'י באופן טבעי – פרט בעל משקל תיאולוגי בתרבות שקישרה שיער אדום לאל סת. הוא התנשא לגובה של כ-1.7 מטרים. ב-1976 הוא הוטס לפריז לטיפול שימור, הפרעה הראשון שקיבל טיפול רפואי בינלאומי כשלושת אלפים שנה לאחר מותו.
מדוע רעמסס מכונה גאונה
המוניטין שלו נשען על מעמד מורש, בנייה מונומנטלית ושיא מלחמה שהוא כתב בעצמו – לא על אינטלקט, ויהיה זה לא ישר לטעון אחרת. הוא נולד לכס המלוכה של המדינה החזקה ביותר עלי אדמות. הקרב המפורסם ביותר שלו היה תיקו. חלק מהמונומנטים שלו הם מונומנטים של מלכים אחרים עם שמות שהוחלפו.
אבל משהו ספציפי ומרתיע קורה, וכדאי לקרוא לו בשמו במדויק. רעמסס הבין, טוב יותר מכל שליט לפניו, שכוח הוא בעיה של תקשורת. תבליטי קדש אינם יהירות; הם קמפיין מידע מבוקר, שחזר על עצמו באתרים מרובים בשפה ויזואלית סטנדרטית, והם עבדו כל כך טוב שהתיאור שלו את התיקו כניצחון עמד כהיסטוריה המקובלת במשך שלושה אלפי שנים. ההוראה לחרוט עמוק היא אותה תובנה המיושמת על הזמן עצמו – החלטה הנדסית מפורשת לגבי כמה זמן הודעה צריכה להימשך. הקולוסוסים, כפי שמציין המוזיאון הבריטי, תפקדו כ"כלים פוליטיים ורוחניים", המקרינים סמכות אנושית ואלוהית ברחבי אימפריה בעידן ללא מדיום המונים אחר. זה לא כוח גס. זה עיצוב.
הסכם קדש מ-1259 לפנה"ס ראוי למשקל שווה, ומקבל פחות. לאחר שנכשל לנצח בסוריה על ידי לחימה, רעמסס המציא את החלופה: הסדר מוסכם עם מעצמה גדולה יריבה, בכתב, עם התחייבויות הגנה הדדיות. שום דבר מסוג זה לא היה קיים קודם לכן. הגאונות, אם יש להשתמש במילה בכלל, טמונה בזיווג הזה – שליט שלא יכול היה להביס את החתים, עשה איתם שלום בר-קיימא במקום זאת, ואז בילה שישים שנה בשכנוע הנצח שהוא הביס אותם בכל מקרה. התעמולה הייתה צינית. האסטרטגיה שמתחתיה הייתה בריאה.
מורשת
ב-1816 הנרי סולט וג'ובאני בלזוני הרימו את הראש והטורסו של קולוסוס גרניט בגובה שבעה מטרים מהרעמסאום, גררו אותו לנילוס על מזחלות עץ ושלחו אותו ללונדון, שם נכנס למוזיאון הבריטי ב-1819 כ"ממנון הצעיר". הוא שוקל מעל שבע טונות ונחתך מבלוק דו-גוני יחיד, האבן הוורודה החיוורת יותר נופלת על פניו. דיודורוס סיקולוס תיעד כתובת ברעמסאום, ודרכו הגיע הפסל לשלי. אגיפטולוגים דוחים כעת את הזיהוי הפופולרי של רעמסס עם פרעה של יציאת מצרים; ב-2023 הצהיר מנהל העתיקות לשעבר של מצרים מוסטפא וואזירי בבירור שאין לכך עדות ארכיאולוגית או היסטורית. הוא לא צריך את הסיפור. הוא בנה אחד טוב יותר בעצמו, בגרניט, לפני שלושת אלפים שנה, וזה עדיין עובד.