פייר-ז'וזף פרודון: האיש שנתן שם לאנרכיזם
בשנת 1840 מדפיס לא ידוע מבזאנסון פרסם חוברת ששאלה שאלה וענתה עליה בשלוש מילים. מהו רכוש? רכוש הוא גניבה. הביטוי התפוצץ ברחבי אירופה, והאיש שכתב אותו עשה משהו שאף אחד לא עשה לפני כן: כמה עמודים לאחר מכן הוא קרא לעצמו אנרכיסט, לוקח מילה שמשמעותה כאוס וטוען אותה כתג. הוא היה האדם הראשון בהיסטוריה שעשה זאת. כל מה שבא אחר כך במסורת האנרכיסטית — באקונין, קרופוטקין, הסינדיקליסטים, הקומונה הפריזאית — מתחקה אחורה דרכו.
רועה הבקר של היורה
פרודון נולד ב-15 בינואר 1809 בבזאנסון, בפרנש-קונטה, בנו של חביתן ובעל פונדק ששאיפותיו העסקיות מעולם לא עבדו ממש. המשפחה הייתה ענייה בדרך הספציפית והשוחקת שמשאירה סימן: בגיל תשע, פייר-ז'וזף עבד כרועה בקר בהרי היורה. הוא לא היה, במובן קונבנציונלי כלשהו, משכיל. מה שהיה לו היה ספרייה ציבורית עירונית ותיאבון שמעולם לא פסק. כמתמחה אצל מדפיס, הוא סידר את הסוג של גברים אחרים וקרא אותו כפי שסידר אותו — ולימד את עצמו יוונית, לטינית ועברית בדרך. בית הדפוס היה האוניברסיטה שלו, והוא חשף אותו לזרמים הרדיקליים של היום, כולל התוכניות האוטופיות של שארל פורייה (Charles Fourier), שעבודתו הוא טיפל כסדר.
בשנת 1838 העניקה לו האקדמיה של בזאנסון את קצבת סוארד (Suard pension), מלגה לחוקר מקומי מבטיח. זה קנה לו זמן בפריז. תוך שנתיים הוא השתמש בו כדי לכתוב את הספר שעשה אותו לשמצה.
רכוש הוא גניבה
Qu'est-ce que la propriété? אינה ההתקפה הגולמית שהסיסמה שלה מציעה. המטרה של פרודון לא הייתה הכלים בחנות של בעל מלאכה או השדה שאיכר עובד. זה היה רכוש כזכות להכנסה שנמשכה מעבודתם של אנשים אחרים — שכר דירה, ריבית, התשואה שמצטברת לבעלות ולא למאמץ. הוא הבחין בחדות בין החזקה, שאותה הגן, לבין רכוש במובן המחלץ ההוא, שאותו גינה. הוא רצה שבעלות בקנה מידה קטן על ידי איכרים ובעלי מלאכה תישמר ותוכפל, לא תבוטל.
המהלך השני היה מתן השם העצמי. לקרוא לעצמך אנרכיסט ב-1840 היה לאמץ עלבון; המילה פירושה אי-סדר, הגיליוטינה, האספסוף. פרודון הפך אותה. סדר, הוא טען, אינו יורד מסמכות. הוא צומח מלמטה, מתוך הסכמים שנעשו בחופשיות בין שווים — וממשלה, רחוקה מלהפיק סדר, היא הדבר שמונע אותו. מאוחר יותר הוא יגדיר חירות לא כהיעדרם של אחרים אלא כ"סינתזה של קהילה ואינדיבידואליזם", נוסחה שתופסת מדוע הוא יושב בצורה מביכה בכל קופסה אידיאולוגית שנבנתה מאז.
מוטואליזם
התוכנית החיובית שהוא בנה על הביקורת ההיא הייתה מוטואליזם. עובדים יהיו בעלי אמצעי הייצור באמצעות אגודות וקואופרטיבים. אשראי יסופק לא על ידי בנקים גוזרי רווח אלא על ידי מוסדות אשראי הדדיים המלווים בעלות. סחורות עדיין יוחלפו בשווקים, על ידי חוזה בין יצרנים, במקום להיות מופצות על ידי צו מרשות מרכזית. ארגון פדרלי — קומונות ואגודות הקשורות בהסכם — יחליף את המדינה המרכזית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שני מאפיינים הפכו זאת לכפירה עבור כמעט כולם. פרודון התנגד לקפיטליזם ולבעלות מדינתית בכוח שווה, מה שאומר שניתן היה לתקוף אותו משני הצדדים. ובניגוד למרקס או, מאוחר יותר, באקונין, הוא החזיק בדעה שסוציאליזם אפשרי ללא מהפכה אלימה — שהשינוי יבוא דרך רפורמה כלכלית, אשראי שיתופי והתאגדות מרצון, לא דרך תפיסת כוח שפשוט תתקין אדונים חדשים.
המריבה עם מרקס
שני הגברים התכתבו לפני שנפרדו. ב-1846 פרסם פרודון את מערכת הסתירות הכלכליות, עם כותרת המשנה הפילוסופיה של העוני, תוך יישום שיטה דיאלקטית לכלכלה פוליטית. מרקס ענה ב-1847 עם דלות הפילוסופיה, הריסה שהכותרת שלה הייתה בדיחה על חשבונו של פרודון, והפרידה הייתה קבועה. היא התקשתה לקו השבר המרכזי של הסוציאליזם של המאה התשע-עשרה: מרכזי, מהפכני וסטטיסטי בצד אחד; פדרלי, הדרגתי ואנטי-סמכותני בצד השני. כאשר האינטרנציונל הראשון התפצל בשנות ה-1870 בין מרקס לבאקונין, זה היה במידה רבה הרצה חוזרת של ויכוח זה, עם עמדותיו של פרודון שהועברו קדימה על ידי האיש שהוא השפיע עליו באופן אישי.
1848: מהפכן בפרלמנט
מהפכת פברואר העמידה את התיאורטיקן למבחן, והפרקטיקה הלכה רע. פרודון נבחר לאספה המכוננת ובילה את זמנו שם בתקיפת דמוקרטיה ייצוגית מבפנים. הוא שפך את עצמו לעיתונות, מנהל או כותב לארבעה עיתונים בשלוש שנים — Le Représentant du Peuple, Le Peuple, La Voix du Peuple ו-Le Peuple de 1850.
בתחילת 1849 הוא השיק את הניסוי המעשי הגדול שלו, ה-Banque du Peuple, שנועד לספק אשראי הדדי ללא ריבית לאנשים עובדים. יותר מ-13,000 אנשים, רובם עובדים, נרשמו. המנויים עדיין נפלו מה-18,000 פרנק הנדרשים, והמיזם נולד מת. שבועות לאחר מכן הוא נעצר על העלבת הנשיא לואי-נפוליאון בונפרטה ונכלא מ-1849 עד 1852 — שנים שהוא בילה, באופן אופייני, בכתיבה.
גלות ופדרציה
De la Justice dans la Révolution et dans l'Église, עבודתו העצומה מ-1858 על צדק, הביאה תביעה חדשה, והוא ברח לבלגיה, שם חי בגלות מ-1858 עד 1862, וחזר לאחר שהאימפריה השנייה עברה ליברליזציה. עבודתו המאוחרת פנתה לשאלה החוקתית. Du Principe fédératif (1863) טען שלאומנות מובילה בהכרח למלחמה והציע אירופה פדרטיבית של קהילות בעלות שלטון עצמי כחלופה — עמדה שנקראת בצורה נבואית יותר במאה העשרים ואחת מאשר רוב מה שכתבו בני דורו.
הוא מת בפאסי ב-19 בינואר 1865, ארבעה ימים לאחר יום הולדתו החמישים ושישה, ונקבר במונפרנאס. גוסטב קורבה (Gustave Courbet) צייר אותו באותה שנה, מוקף בילדיו.
מדוע פייר-ז'וזף נקרא גאון
הטענה נשענת על מעשה של המצאה מושגית שקשה להפריז בו. פרודון לא רק החזיק בדעות רדיקליות; הוא יצר קטגוריה פוליטית. הוא לקח מונח של התעללות טהורה והפך אותו לשם של מסורת שהפיקה פילוסופיה רצינית, תנועות המונים ומהפכות במשך כמעט מאתיים שנה. הוא נקרא אבי האנרכיזם כי התיאור מדויק מילולית — הוא היה האנרכיסט המוצהר הראשון, והאסכולות שבאו אחריו, מאנרכיזם קולקטיביסטי ועד אנרכו-סינדיקליזם, כולן מגדירות את עצמן ביחס לעמדות שהוא הציב. הוא עשה זאת ללא השכלה פורמלית, מספסל של סדר, בשפה של אפוריזם כה חד ש"רכוש הוא גניבה" שורד כאחד הביטויים הבודדים של תיאוריה פוליטית מהמאה התשע-עשרה שאנשים רגילים עדיין מצטטים. ההבחנה בין החזקה לרכוש, ההתעקשות שאשראי הוא המקום שבו כוח כלכלי באמת יושב, והביקורת הפדרליסטית על מדינת הלאום היו כולם באמת שלו.
למקרה הנגד יש משקל אמיתי. התוכנית הקונסטרוקטיבית שלו נכשלה בכל מבחן מעשי שהוא הציב לה: בנק העם קרס מחוסר של 18,000 פרנק, והקדנציה שלו באספה לא הניבה דבר. החשיבה שלו הייתה פולמוסית יותר מאשר שיטתית, והאשמה של מרקס — שהוא הניף אוצר מילים דיאלקטי מבלי לשלוט בו — נחתה חזק מספיק כדי להשאיר אותו שולי בכלכלה אקדמית מאז. גרוע מכך, המחברות הפרטיות שלו מכילות דעות אנטישמיות וסקסיסטיות שהן מכוערות לפי כל סטנדרט, כולל של חלק מבני דורו. מגינים מציינים שאלה לא היוו את הבסיס לפילוסופיה הפוליטית שלו; זה נכון וזו לא אקסולפציה. הוא היה מקורי מהדרגה הראשונה ו, בדרכים ספציפיות ומתועדות, קנאי.
מורשת
פרודון נותר ההשפעה הדומיננטית על הרדיקליזם של מעמד הפועלים הצרפתי עד שנות ה-1920, וההגעה שלו עברה הרבה מעבר לצרפת — להרצן, קרופוטקין וטולסטוי ברוסיה, לתנועות הסינדיקליסטיות של ספרד ואיטליה, לרעיון הפדרליסטי עצמו. כל ויכוח מאז על השאלה האם שחרור דורש תפיסת המדינה או פירוקה הוא, בסופו של דבר, ויכוח שהוא התחיל.