פטר פון וינטר: האיש שכתב את סרט ההמשך
ב-12 ביוני 1798, בתיאטרון אאוף דר וידן (Theater auf der Wieden) בווינה, עשה מלחין את הדבר הכי פחות מעורר קנאה במוזיקה: הוא יצר המשך ל"חליל הקסם" (Die Zauberflöte). עמנואל שיקאנדר, שכתב את היצירה המקורית של מוצרט ושיחק בה, רצה המשך, ומוצרט כבר לא היה בין החיים שבע שנים. האיש שאליו הפנה שיקאנדר את המשימה היה פטר וינטר (Peter Winter), נגן קונטרבס ממנהיים שהפך לקאפלמייסטר במינכן, והיצירה "המבוך, או המאבק עם האלמנטים" (Das Labyrinth oder Der Kampf mit den Elementen) לא הייתה לא חרפה ולא נס – שזהו בערך פסק הדין שההיסטוריה חרצה על כל הקריירה שלו.
גדל בתוך המכונה של מנהיים
וינטר הוטבל ב-28 באוגוסט 1754 במנהיים, ביתה של התזמורת המפורסמת ביותר באירופה. הוא לא נזקק לאודישן כדי להתקבל אליה אלא גדל בתוכה: בגיל עשר הוא כבר ניגן בתזמורת החצר, תחילה בכינור ואחר כך בקונטרבס. מוריו לכינור היו וילהלם קרמר ותדאוס המפל; להלחנה הוא הופקד בידיו של גאורג יוזף פוגלר, סגן הקאפלמייסטר של החצר – מורה שהשפעתו וינטר יתכחש לה מאוחר יותר במכוון.
להכחשה זו ראוי לשים לב. זוהי העדות הראשונה למוזיקאי הנחוש להיתפס כמי שפילס את דרכו בכוחות עצמו, שעוצב על ידי בור התזמורת ולא על ידי שיטה של תיאורטיקן. הוא מונה לכנר קבוע בשנת 1776 והחל לנצח בשנת 1777, בהיותו בן עשרים ושתיים.
מינכן והצל שבחדר
בשנת 1778 עברה חצר הנסיכות למינכן ולקחה את התזמורת שלה עמה. וינטר נסע כמנצח, ושם, בפעם הראשונה, פגש את מוצרט. באותה שנה הוא נישא למריאן גרוסר, בתו של חייט.
בין השנים 1781 ו-1782 הוא נשלח לווינה במלגה כדי ללמוד אצל אנטוניו סליירי, הדמות האופראית החזקה ביותר בחצר הבסבורג, ופגש שוב את מוצרט. חניכות וינאית זו העניקה לווינטר את מה שמנהיים לא יכלה: ידע מעשי על האופן שבו אופרה איטלקית באמת בנויה, מתוך המוסד שבנה אותה.
הוא חזר וטיפס בסולם הדרגות. מנהל תיאטרון החצר במינכן, סגן קאפלמייסטר ב-1787, קאפלמייסטר ב-1798. זו הייתה יציבות, אך מינכן באותן שנים הייתה לא יציבה פוליטית וכלכלית, והתיאבון של החצר לאופרות חדשות ויקרות השתנה. תגובתו של וינטר הייתה להפסיק להיות תלוי בה ולכתוב עבור כל מי שישלם – וינה, מילאנו, פריז, לונדון.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →האופרה שהפכה אותו למפורסם
האופרה "חג הקורבן המופסק" (Das unterbrochene Opferfest) הועלתה בתיאטרון אם קרנטנרטור (Theater am Kärntnertor) בווינה ב-14 ביוני 1796, עם ליברית מאת פרנץ קסאפר הובר על פי מרמונטל. זוהי אופרה הירואית-קומית המתרחשת בפרו של המאה השש-עשרה: שליט האינקה הואינה קאפאק, בנו רוקה ובתם מירה, אנגלי בשם מרני ואשתו אלווירה, מאפרו התחמן, והכהן הגדול וילאק אומו. קונספירציה הבנויה על קנאה והאשמות שווא שולחת את מרני להישרף חיים בפסטיבל הקרבה; הנשים האשמות מתוודות ברגע האחרון האפשרי; מרני, המקבל הזדמנות לנקמה, חס על האיש שניסה להרוג אותו, והטקס מתחדש.
זהו הכלאה מוזרה – מופע אקזוטי, מלודרמה מוסרית וקומדיה במסגרת אחת – וזה היה להיט עצום. קהלים במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה אהבו זאת, והיא עדיין הועלתה בלייפציג עד שנת 1917, יותר מ-120 שנה לאחר בכורתה. בזכות הצלחה זו הפך וינטר לאחד ממלחיני האופרה הגרמנים הבודדים של התקופה שזכו להכרה אירופית אמיתית, והוזכר לצד מוצרט ויוזף וייגל. בתי אופרה איטלקיים עיבדו אותה, הלחינו מחדש את הרצ'יטטיבים וקיצצו בחומר הקומי – מה שהפך אותה לאופרה רצינית ובתוך כך שייף ממנה חלק גדול ממה שהפך אותה למיוחדת.
לונדון, מילאנו, והמערכה השנייה הארוכה
וינטר חזר למינכן ב-1798 וכעבור חמש שנים יצא שוב לדרכו. הוא עבד בלונדון בין השנים 1803 ל-1805 והפיק שם שלוש אופרות – La grotta di Calipso (1803), Il ratto di Proserpina (1804) ו-Zaira (1805) – כולן התקבלו היטב. בסך הכול הוא כתב יותר משלושים אופרות בין 1778 ל-1820, ומרשים לציין כמה מעטות מהן נכשלו. התפוקה היצירתית שלו החלה להצטמצם בסביבות 1813, אך נותרה לו הצלחה מאוחרת אחת גדולה: Maometto, שהוצגה בבכורה בלה סקאלה במילאנו בשנת 1817, אופרה שעדיין מועלית מדי פעם ונשתמרה בהקלטות.
יצירתו הבימתית האחרונה, Der Sänger und der Schneider, הגיעה למינכן ב-1820. באותה שנה הוא פנה ברצינות למוזיקה דתית ולקונצ'רטי לכלי נשיפה – איש התזמורת ממנהיים שחוזר, בסוף, לכלים שבילה את ילדותו בישיבה ביניהם.
קאפלמייסטר כמוסד
מורשתו של וינטר במינכן לא נכתבה רק בפרטיטורות. בשנת 1811 הוא ייסד את האקדמיה המוזיקלית (Musikalische Akademie), מוסד הקונצרטים שהעניק לנגני החצר של העיר חיי תזמורת ציבוריים משלהם. הוא גם לימד שירה, ובשנת 1825 פרסם את Vollständige Singschule – שיטה מלאה לקול, הידע המעשי המזוקק של אדם שבילה ארבעה עשורים בכתיבה עבור זמרים וגילוי מה הם יכולים ומה הם לא יכולים לעשות. הוא קיבל תואר אבירות ב-23 במרץ 1814, ומכאן מגיע ה-"פון" בשמו.
מדוע פטר מכונה גאון
יש להתייחס לטענה זו בזהירות, מכיוון שהמוניטין של וינטר הצטמצם. בשנות ה-90 של המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 הוא היה, לפי המדד הפשוט של ביצועים והזמנות בינלאומיות, אחד ממלחיני האופרה המצליחים ביותר שחיו; כיום הוא שם שמוכר בעיקר למומחים. האיכות שהובילה להצלחה ההיא לא הייתה מקוריות בשפה, אלא אינסטינקט תיאטרלי בטוח באופן יוצא דופן – אוזן למה שיחזיק קהל משלם במשך שלוש שעות, והפיקוד המקצועי להעביר זאת בניבים גרמניים, איטלקיים ואנגליים כפי שדרש השוק. יותר משלושים אופרות לאורך ארבעה עשורים עם קומץ כישלונות בלבד הוא יחס הצלחה שלא יכול להיות מקרי.
מי באמת השתמש במילה "גאון" לגביו? על פי העדויות הזמינות, בני דורו לא עשו זאת במיוחד, והתיעוד ההיסטורי מדוד יותר: הוא מתואר בדרך כלל כדמות מעבר בין התקופה הקלאסית לרומנטית באופרה הגרמנית. המחמאה המודרנית החזקה יותר היא מבנית, לא מילולית – שיקאנדר בחר בווינטר, מכל המלחינים הזמינים, להמשיך את "חליל הקסם", ווינה, מילאנו ולונדון המשיכו להזמין ממנו יצירות.
טיעון הנגד הוא בוטה והוגן. וינטר כתב בצל של אדם אותו פגש פעמיים ומעולם לא התקרב אליו, והדורות הבאים לא סלחו על הפער. מלאכת היד שלו הייתה זו של אומן תיאטרון מעולה ולא של חדשן; הניב שלו הורכב ממסורת התזמורת של מנהיים, מההדרכה של פוגלר שהוא התכחש לה, ומהפרקטיקה האיטלקית של סליירי. "חג הקורבן המופסק" שרדה בזכות קסם ויעילות ולא בזכות עומק, וזו הסיבה שהיא הפסיקה לשרוד בסופו של דבר. קרא לו אומן ראשי של הבמה האופראית והתיעוד מגבה כל מילה. קרא לו גאון ואתה מגזים.
מורשת
וינטר מת במינכן ב-17 באוקטובר 1825, בגיל שבעים ואחת, השנה שבה הופיעה שיטת השירה שלו. מה שהשאיר הוא גשר: מלחין שהוכשר בתזמורת, שהעביר את הצליל של מנהיים למינכן, ספג את וינה של סליירי, כתב את ההמשך המאושר רשמית לאופרה הגרמנית המפורסמת ביותר שנכתבה אי פעם, והעביר לדור הבא מוסד קונצרטים מתפקד וספר על איך לשיר. Maometto עדיין מועלית. עבור קאפלמייסטר פעיל, זהו הד ארוך.