פדרו מקסטיליה: המלך שההיסטוריה לא הצליחה להסכים עליו
שש מאות שנים לאחר מותו, היסטוריונים עדיין אינם מצליחים להסכים כיצד לכנות את פדרו מקסטיליה (Peter of Castile). כרוניקנים בני זמנו כינו אותו "el Cruel" – האכזרי – והתווית דבקה בו מספיק חזק כדי לשרוד בספרי הלימוד המודרניים באנגלית. תומכיו שלו, שהיו קרובים יותר לשטח, כינו אותו "el Justiciero", מבצע הצדק, בהתעקשם כי הרג רק אנשים שמרדו בחוק. שני התארים מתארים את אותו המלך. הפער ביניהם הוא כל הסיפור.
נסיך שגדל לכס מלכות שאותו תפס מוקדם מדי
פדרו נולד ב-30 באוגוסט 1334, במגדל הגנה של מנזר סנטה מריה לה ריאל דה לאס וולגאס (Monasterio de Santa María la Real de Las Huelgas) בבורגוס, בנם של המלך אלפונסו ה-11 מקסטיליה ומריה מפורטוגל. הכרוניקן פדרו לופס דה איאלה (Pedro López de Ayala), שיהפוך מאוחר יותר לביוגרף המשפיע והעוין ביותר שלו, תיאר אותו כחיוור, כחול-עיניים, בלונדיני, גבוה מ-1.80 מטר ושרירי – וראוי לציון, מתורבת, משכיל וחובב "בידור, מוזיקה ושירה", פרט שיושב בחוסר נוחות אל מול המוניטין הברוטלי שעקב אחריו. הוא הפך למלך ב-1350 בהיותו לא ממש בן שש-עשרה, עם מות אביו, כשהוא יורש ממלכה שאצולתה הפיאודלית התרגלה למרכז חלש ותבלה את שארית חייו בהתנגדות לכל ניסיון לשנות זאת.
שלוש נשים, מסירות אחת
חייו האישיים של פדרו הפכו לנטל פוליטי כמעט מיד. ב-1353 הוא נשא לאישה את בלאנש מבורבון (Blanche of Bourbon), אצילה צרפתייה, כחלק מתיאום דיפלומטי עם צרפת – ונטש אותה כעבור יומיים, כשהוא נותר מסור במקום זאת למאהבתו, מריה דה פאדילה (María de Padilla), שמעולם לא הפסיק לראות. ב-1355 הוא נישא שוב, לחוואנה דה קסטרו (Juana de Castro), ונטש גם אותה לאחר שני לילות. לאחר מותה של מריה דה פאדילה ב-1361, פדרו הכריז עליה בדיעבד כאשתו החוקית, ובכך הכשיר את ילדיהם המשותפים – ביאטריס, קונסטנס, איזבלה ואלפונסו – תמרון שהיה בעל חשיבות עצומה לפוליטיקה השושלתית האירופית: בתו קונסטנס נישאה מאוחר יותר לג'ון מגונט (John of Gaunt), ואיזבלה נישאה לאדמונד מלאנגלי (Edmund of Langley), ובכך קשרה את הירושה הקסטיליאנית ישירות למשפחת המלוכה האנגלית, ובסופו של דבר, למלחמות השושנים. הנישואים הצרפתיים שהושלכו, בינתיים, העיבו לצמיתות על היחסים בין קסטיליה לצרפת – פצע דיפלומטי שעיצב בריתות למשך שארית תקופת שלטונו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מלחמה בשתי חזיתות
פדרו בילה חלק גדול מתקופת שלטונו בלחימה בו-זמנית בחוץ ובבית. מלחמת שני הפדרואים (War of the Two Peters), נגד המלך פדרו ה-4 מאראגון, התנהלה בין השנים 1356 ל-1366 וגררה ניסיונות תיווך של האפיפיור שלא הובילו לשום מקום. במקביל, אחיו למחצה הלא-חוקי אנריקה מטרסטמרה (Henry of Trastámara) הוביל מרידות חוזרות ונשנות בשם האצולה, שהסלימו עד 1366 לכדי מלחמת אזרחים גלויה, בגיבוי פלוגות שכירים צרפתיות תחת ברטראן דה גלן (Bertrand du Guesclin) ובוזזים אנגלים תחת יו קאלוולי (Hugh Calveley). פדרו קרס בתחילה ללא מאבק אמיתי – בנסוגו מבורגוס, טולדו וסביליה בזה אחר זה – ונמלט לפורטוגל לפני שמצא בעל ברית חזק באדוארד, הנסיך השחור (Edward, the Black Prince) מאנגליה, שהחזירו לכס המלוכה לאחר שהביס את כוחותיו של אנריקה בקרב נאחרה (Battle of Nájera) ב-1367. הנסיך השחור דרש מחיר כבד עבור עזרתו, כשהוא לוקח את בנותיו של פדרו, קונסטנס ואיזבלה, כבנות ערובה ונישא להן מאוחר יותר לאחיו – עסקה שהתייחסה לילדיו של פדרו כאל ביטחונות עבור התערבות צבאית אנגלית.
הפוליטיקה של האנטישמיות
אחד הממדים החריפים והפחות זכורים של מלחמת האזרחים היה האופן שבו אנריקה השתמש בדעות קדומות דתיות כנשק נגד אחיו, ומיתג את פדרו כ"מלך היהודים" כדי לגייס סנטימנט אנטישמי בקרב האוכלוסייה. הרקורד בפועל של פדרו היה מורכב יותר ממה שהתעמולה של שני הצדדים הציעה: הוא הוציא להורג לפחות חמישה מנהיגים של מהומות אנטישמיות במיוחד כדי למנוע פוגרומים בטריטוריה שלו. לאחר מותו, בפוסט-סקריפט עגום, יהודים נאלצו לענוד טלאי צהוב כעונש קולקטיבי על כך שתמכו בו – פרט שחושף עד כמה משטר טרסטמרה המנצח התכוון למחוק ולהעניש כל קשר לשלטונו של פדרו.
בגידה במונטייל
המערכה האחרונה של מלחמת האזרחים התרחשה במצודת מונטייל במרץ 1369. במהלך משא ומתן, דה גלן – באופן רשמי כמתווך – הוביל את פדרו ישירות לאוהלו של אנריקה. לפי הדיווח של לופס דה איאלה, "המלך אנריקה הכה אותו שוב ושוב", והרג את פדרו ב-23 במרץ 1369, במו ידיו. אנריקה הותיר לאחר מכן את גופתו של אחיו למחצה ללא קבורה במשך שלושה ימים, כשהוא חושף אותה ללעג והתעללות פומביים לפני שהתיר את קבורתה – השפלה מחושבת שנועדה למחוק כל תביעה שנותרה ללגיטימיות שקו הירושה של פדרו עשוי היה להחזיק.
מדוע פדרו מכונה גאון
שום דבר ברשומות המקור לא מחיל את המילה "גאון" על פדרו מקסטיליה, וזה לא יתאים למה שהראיות מראות בפועל. שלטונו זכור בשל שאיפה מנהלית ואלימות פוליטית, לא הישג אינטלקטואלי או יצירתי. מה שהיסטוריונים כן זוקפים לזכותו הוא תובנה מוסדית אמיתית: הוא רדף אחר מנהל מלכותי ריכוזי "לפני זמנו", על פי הערכה מחדש מודרנית, בניסיון לבנות סמכות מלכותית ישירה חזקה מספיק כדי לעקוף את האצולה הפיאודלית ששלטה בקסטיליה במשך דורות. זוהי צורה ממשית של חריפות פוליטית – הכרה, מאה שנים או יותר לפני שמונרכים אירופאים אחרים עשו את אותו המהלך בהצלחה, שיציבות הממלכה תלויה בהחלשת כוחם העצמאי של האצילים. אך הביצוע של פדרו לתובנה זו היה אלים, תזזיתי ולא מוצלח בסופו של דבר: הוא היה "דספוטי ובלתי צפוי ביותר, אפילו בסטנדרטים של זמנו", והוא הפסיד במלחמה שהייתה החשובה ביותר, מובס פחות על ידי אנריקה באופן אישי ויותר על ידי האריסטוקרטיה שהתאחדה נגדו והתקינה שושלת גמישה יותר במקומו. כל טענה לגאונות כאן היא באמת טענה על חזון אסטרטגי שנחתם על ידי ביצוע לקוי ואכזריות אישית – מלך שראה בעיה מבנית בבירור ופתר אותה באופן הרסני ולא באופן בר-קיימא.
מורשת
מותו של פדרו לא פתר את הוויכוח על המוניטין שלו; הוא השיק אותו. המקור ההיסטורי העיקרי על תקופת שלטונו, הכרוניקה של לופס דה איאלה, נכתבה תחת שושלת טרסטמרה שהרגה אותו והיו לה את כל הסיבות המוסדיות להשחיר את זכרו – מה שהוביל היסטוריונים מאוחרים יותר לתאר חלק גדול מהמוניטין האכזרי שלו כ"אגדה שחורה" שיוצרה על ידי המנצחים. אפילו אותה כרוניקה עוינת, עם זאת, הודתה כי נפילתו של פדרו "הצטערה על ידי רבים", והמשורר האנגלי ג'פרי צ'וסר (Geoffrey Chaucer) ספד למותו ב"סיפורו של הנזיר". תבוסתו סיימה את הברית ארוכת השנים בין קסטיליה, נווארה ואנגליה, עוררה מלחמות נוספות, ופתחה תחרות של שלוש מאות שנים בין הכתר הקסטיליאני לאריסטוקרטיה שלו שלא הייתה נפתרת עד קרלוס ה-1 במאה ה-16 – מה שאומר שהוויכוח שפדרו ניסה ולא הצליח ליישב בכוח האריך ימים אחריו כמעט מאתיים שנה.