פיטר אוטול: שמונה הפסדים באוסקר, כישרון אחד ללא תחרות
הוא היה מועמד לפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר שמונה פעמים ולא זכה ולו פעם אחת. כאשר האקדמיה הציעה לו לבסוף אוסקר של כבוד בשנת 2003, בהיותו בן שבעים ותשע, פיטר אוטול כמעט סירב, באומרו להם להמתין עד שיהיה בן שמונים ו"אולי עדיין יהיה לי סיכוי" לזכות בפרס האמיתי בזכות כישרונו. שילוב זה של יהירות, הלקאה עצמית וביטחון מוחלט במתת האל שלו הוא החלון הברור ביותר לדמותו.
מחדר החדשות בלידס ועד לאקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה (RADA)
אוטול נולד כפיטר סימוס אוטול (Peter Seamus O'Toole) בקונמארה, מחוז גולוויי, אירלנד, וגדל כמהגר אירי בלידס שבצפון אנגליה. הוא עזב את לימודיו הפורמליים מוקדם, ועבד תחילה כנער שליח ועוזר צלם ב-Yorkshire Evening News, ולאחר מכן שירת בצי המלכותי בשירות הצוללות. הוא לא הוכשר כשחקן עד 1952, אז נבחן לאקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה (RADA) וזכה במלגה, וסיים את לימודיו ב-1954 במחזור שהוציא גם את אלברט פיני (Albert Finney) וריצ'רד האריס (Richard Harris) — שלושה מהשחקנים הבריטים המגדירים של הבמה והמסך בתקופה שלאחר המלחמה, כולם באותו מחזור.
בניית מוניטין לפני שהגיעה התהילה
הקריירה המוקדמת של אוטול נבנתה על הבמה, לא על המסך. הופעתו במחזה "The Long and the Short and the Tall" ב-1959 זיכתה אותו בפרס מבקרי לונדון, והוא המשיך להופיע ב-73 הפקות בתיאטרון אולד ויק (Old Vic), שם הפרשנות שלו ל"המלט" ב-1963 השיקה את התיאטרון הלאומי (National Theatre) החדש. הוא הופיע בהפקות שייקספיריות ברחבי הווסט אנד של לונדון, דבלין וסטרטפורד אפון אייבון, כולל הופעה חגיגית ב"אילוף הסוררת" ב-1960. תשתית תיאטרלית זו — אינטנסיבית, מאומנת קולית, בנויה להשלכת קול לשורה האחורית — היא זו שנתנה מאוחר יותר לעבודתו הקולנועית את איכותה הגדולה מהחיים, לעיתים אופראית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לורנס איש ערב ותהילה בינלאומית
הכל השתנה ב-1962, כאשר דיוויד לין (David Lean) ליהק אותו לתפקיד טי. אי. לורנס (T.E. Lawrence) בסרט "לורנס איש ערב", לפי הדיווחים כשהוא בוחר בו על פני מרלון ברנדו (Marlon Brando) ועל פני חברו לספסל הלימודים ב-RADA, אלברט פיני. התפקיד הפך את אוטול לכוכב בינלאומי בן לילה והעניק לו את הראשונה מבין שמונה מועמדויותיו לשחקן הטוב ביותר. הוא המשיך עם "בקט" (1964) לצד ריצ'רד ברטון (Richard Burton) ו"אריה בחורף" (1968) לצד קתרין הפבורן (Katharine Hepburn), שניהם הובילו למועמדויות נוספות לאוסקר, ומאוחר יותר התנסה במשלבים שונים מאוד עם "הפעלולן" (1980) והקומדיה "שנה מופלאה" (1982) — שמונה מועמדויות לאורך שני עשורים ללא זכייה תחרותית אחת, שיא שנחשב לאחד הידועים לשמצה בתולדות האקדמיה.
קול לכל משלב
הכלי של אוטול היה קולו לא פחות מאשר פניו — איכות שהובילה אותו לעבודה הרחק מחוץ לטריטוריה המקובלת של שחקן ראשי. הוא דיבב את שרלוק הולמס (Sherlock Holmes) ובאחת מהופעותיו האחרונות שנצפו רבות, את מבקר האוכל המאיים אנטון אגו (Anton Ego) בסרט "רטטוי" (2007) של פיקסאר, ובכך הוכיח שאותה שליטה קולית שמילאה את האולד ויק יכולה להפיח חיים באנטגוניסט של חולדה מצוירת. בני דורו ומבקרים תיארו את משחקו כתיאטרלי, אינטנסיבי ונוטה למה שאחד ההספדים כינה "מוחצנות יתרה" (hammy exuberance) — נכונות להגזים מעבר למה שהריסון מאפשר, וזה בדיוק מה שהפך את הופעותיו הטובות לבלתי אפשריות להסרת מבט והופעותיו החלשות לקלות ללעג.
שנות ההוללות
אוטול היה נשוי לשחקנית שאן פיליפס (Siân Phillips) במשך עשרים שנה, ונולדו להם שתי בנות, קייט ופטרישיה; מאוחר יותר נולד לו בן, לורקן, עם הדוגמנית קארן בראון. הוא היה גם, במשך רוב הקריירה שלו, חלק ממעגל ידוע לשמצה של שחקנים בריטים מרבי-שתייה שכלל את ריצ'רד ברטון, והמאבק שלו באלכוהוליזם היה פומבי ולמשך שנים, ללא התנצלות — הוא היה, בנקודות מסוימות, מוחלש פיזית בשל כך, אך נותר מתריס לגבי החיים שבחר. בסופו של דבר הוא השיג פיכחון ובילה את רוב שנותיו המאוחרות בחזרה בקונמארה, מחוז הולדתו.
מדוע פיטר מכונה גאון
המילה שהוצמדה לאוטול לעיתים קרובות ביותר לאחר מותו לא הייתה "גאון" במובן של גאונות אינטלקטואלית, אף שהיה, על פי עדויות רבות, אדם ספרותי באמת בעל עניין רציני בסונטות של שייקספיר — נשיא אירלנד מייקל ד. היגינס (Michael D. Higgins) שיבח במיוחד את "עניינו העמוק בספרות". הטענה המדויקת והמעניינת יותר לגבי אוטול היא טענה לגבי כלי ואינסטינקט: שחקן שקולו, נוכחותו הפיזית ומחויבותו המוחלטת לתפקיד יכלו לשאת אפוס מדברי של שלוש וחצי שעות על כריזמה בלבד, ושלאחר מכן, עשורים לאחר מכן, יכול היה לשאת נבל בסרט מצויר משפחתי דרך עבודת קול באותה סמכות. הסופר והשחקן סטיבן פריי (Stephen Fry), עם מותו של אוטול, כינה אותו "מפלצת, מלומד, אוהב חיים, גאון" — כשהוא משתמש במילה לא כשיפוט ביקורתי זהיר אלא ככתובת על מצבה מאדם שצפה בו עובד מקרוב, וזו עדות מסוג אחר, רגשי יותר, מאשר תואר כבוד רשמי. הטיעון הנגדי הכן משמעותי: שמונה הפסדים תחרותיים באוסקר אינם הרקורד של שחקן שגוף הבוחרים של התעשייה החשיב לטוב ביותר בשנה שלו, אפילו לא פעם אחת, ומבקרים השתמשו באופן קבוע במילים כמו "מוגזם" לצד "מבריק" כדי לתאר את אותן הופעות — הכישרון שלו פעל בחום, ללא משמעת, ולעיתים מוגזם, לא בקרירות ובדיוק. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא הנדירות של הכלי עצמו: קול שייקספירי מאומן, נוכחות פיזית סמכותית ונכונות להתחייב באופן מלא לבחירות עצומות ומסוכנות, שנשמרו לאורך יותר מחמישה עשורים של עבודה על הבמה ועל המסך.
מורשת
אוטול מת ב-14 בדצמבר 2013, בהיותו בן שמונים ואחת, לאחר מחלה ממושכת, לאחר שהכריז על פרישתו ממשחק שנתיים קודם לכן. בתו קייט דיברה בשם המשפחה בתיאור "גל של אהבה וחיבה אמיתית" בימים שלאחר מותו, וההספדים שבאו בעקבותיו — משחקנים, מבקרים וראשי מדינות כאחד — התכנסו סביב אותה נקודה: מה שלא אמרו כרטיסי הניקוד של האקדמיה, הופעתו של אוטול כלורנס נותרה אחת מהופעות המסך המגדירות של המאה העשרים, ומעמדו כשושבין שמונה פעמים באוסקר הפך, כשלעצמו, לחלק מהפולקלור של הוליווד.