פדרו אלמודובר: הצבע שהתפרץ מתוך ספרד
במשך כמעט ארבעים שנה, ספרד חיה תחת הצנזורה האפורה של הדיקטטורה של פרנסיסקו פרנקו — מאופקת, מדכאת, מבועתת ממין, צבע ושונות. כשמת הגנרל הזקן ב-1975, צעיר מכפר עני בלה מנצ'ה, שנמנעה ממנו הכניסה לבית הספר לקולנוע ולימד את עצמו לעשות סרטים עם מצלמת סופר 8 זולה, המתין עם התפרצות של צבע, תשוקה ואי-כבוד מוכנים להתפוצץ. פדרו אלמודובר הפך לפנים האמנותיות של השחרור של ספרד — ההוכחה הרועשת, השמחה והטרנסגרסיבית לכך שהמדינה חופשייה סוף סוף. סרטיו נראו כמו שום דבר שהמסך הספרדי הורשה להראות אי פעם.
מילדות מצונזרת ללה מובידה
אלמודובר נולד ב-1949 בקלסדה דה קלטרווה, עיירה קטנה בלב השמרני של ספרד, וגדל בחלקו באקסטרמדורה הכפרית. הוא עבר למדריד כנער שחולם על קולנוע, רק כדי לגלות שפרנקו סגר את בית הספר הלאומי לקולנוע. אז הוא עשה זאת בעצמו: הוא עבד שנים בחברת הטלפונים הלאומית ביום ושקע בסצנת האמנות המחתרתית של מדריד בלילה, יוצר סרטים קצרים, כותב, מופיע, סופג הכל. כשהדיקטטורה הסתיימה, הוא הפך לדמות מרכזית ב"לה מובידה מדרילניה" (La Movida Madrileña), הרנסאנס התרבותי הפרוע ששטף את מדריד בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 — תנועה של פאנק, פופ, דראג וחופש יצירתי מוחלט. סרטיו המוקדמים היו אנרכיסטיים, פרובוקטיביים וחסרי בושה, עבודתו של אמן שהשתכר מכל מה שהיה אסור.
התבגרותו של אמן
מה שהופך את אלמודובר לגאון ולא רק לפרובוקטור הוא האופן שבו עבודתו העמיקה מבלי לאבד את הצבע שלה. ככל שמלאכתו התבגרה, ההלם התרכך למשהו עשיר יותר: חמלה יוצאת דופן, במיוחד כלפי נשים. נשים על סף התמוטטות עצבים (1988) הביא לו תהילה בינלאומית; לאחר מכן הגיעה סדרת יצירות המופת שהבטיחה את מקומו בין הבמאים החיים הגדולים ביותר. הכל אודות אמא (1999), סיפור עדין על אבל, אימהות וזהות, זכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. דבר אליה (2002), סיפור מוזר ומרגש על שני גברים המטפלים בנשים בתרדמת, זיכה אותו באוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר. לחזור (2006) והסרט האוטוביוגרפי כאב ותהילה (2019) אישרו אמן בשיא כוחו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →סגנונו מזוהה מיד: אדומים וירוקים רוויים, עיצוב הפקה נועז, מלודרמה סוחפת המוחזקת באיזון מושלם עם רגש אמיתי. הוא לוקח את הז'אנרים הנמוכים והמפוקפקים ביותר — אופרת הסבון, המלודרמה — ומעלה אותם לאמנות גבוהה, ומתייחס לרגש קיצוני ברצינות מוחלטת. סרטיו מלאים באמהות, בנות, נזירות, נשים טרנסג'נדריות, מכורים וחולמים, כולם מוצגים בחום ובכבוד שהקולנוע לעיתים רחוקות העניק לדמויות כאלה.
קולנוע של חמלה
במרכז כמעט כל סרט של אלמודובר נמצאת אישה, והיחס שלו לנשים הוא אחד מתפארות הקולנוע המודרני. בתעשייה שדחקה זמן רב סיפורים נשיים לשוליים, הוא בנה את כל גוף עבודתו סביבם — החוסן, התשוקה, החברות והכאב שלהן. הוא עובד שוב ושוב עם אותן שחקניות אהובות, המפורסמות שבהן פנלופה קרוז וכרמן מאורה, ומוציא מהן הופעות בעלות עומק יוצא דופן. יחד עם אחיו אגוסטין הוא הקים את חברת ההפקה אל דסאו (El Deseo), מה שהעניק לו את החופש הנדיר לשלוט בעבודתו לחלוטין, והשתמש בעצמאות זו כדי לקדם סיפורי מיניות וזהות עשורים לפני שהמיינסטרים הדביק את הפער.
מדוע זה חשוב
פדרו אלמודובר חשוב משום שהוא הפך שחרור לאומי לצורת אמנות אישית, וצורת אמנות אישית לאוניברסלית. הוא הראה שמלודרמה — שזמן רב נדחתה כזולה ונשית — יכולה לשאת את האמיתות האנושיות העמוקות ביותר, והוא הפך את הקולנוע הספרדי לכוח על הבמה העולמית כמעט לבדו. סרטיו החיים וחסרי הפחד הרחיבו את טווח הסיפורים שראוי לספר בצורה יפה.
הוא נשאר רלוונטי בגלל השילוב הנדיר שלו של תעוזה ורוך. מעטים הקולנוענים הנועזים כל כך מבחינה ויזואלית; מעטים עוד יותר הם נדיבים כל כך מבחינה רגשית. אלמודובר לקח את כל מה שספרד של פרנקו ניסתה לדכא — צבע, תשוקה, נשיות, קוויריות, שמחה — והפך אותם למהות של גוף עבודה גדול ואנושי. הוא הוכחה לכך שאמנות יכולה להיות גם חגיגה וגם צורה של צדק, ושהמשטח הראוותני ביותר יכול להכיל את הלב הרציני ביותר.