פאולוס השישי: האפיפיור שנאלץ להנחית את הוועידה
יווחנס העשרים ושלושה (John XXIII) פתח את ועידת הוותיקן השנייה ולאחר מכן הלך לעולמו, כשהוא מותיר את הרפורמה הגדולה ביותר בארבע מאות שנות היסטוריה קתולית לא גמורה ותוצאותיה פתוחות לחלוטין. הקרדינלים בחרו באיש שבילה שלושים שנה בתוך הביורוקרטיה של הוותיקן וידע בדיוק כמה ניתן לשבור. ג'ובאני בטיסטה מונטיני (Giovanni Battista Montini) כינס מחדש את הוועידה, הוביל אותה לסיומה, ולאחר מכן הקדיש חמש עשרה שנים ליישומה – משימה שהפכה אותו, תלוי במבקר, לאפיפיור שביצע מודרניזציה בכנסייה או לאפיפיור שאפשר לה להתפרק. כיום הוא קדוש מעונה, והוויכוח נמשך.
קונצ'סיו והמזכירות
מונטיני נולד ב-1897 בקונצ'סיו (Concesio), שבצפון איטליה, לג'ורג'יו מונטיני – עורך דין, עורך עיתון ומנהיג ב"פעולה הקתולית" (Catholic Action), התנועה החילונית שרתמה קתולים איטלקים לחיים הציבוריים. פוליטיקה ואמונה לא היו קטגוריות נפרדות בבית ההוא, והן מעולם לא הפכו לכאלה עבור הבן.
הוא נכנס לסמינר בשנת 1916, הוסמך בשנת 1920, והמשיך ללמוד משפט קאנוני. משנת 1922 עבד במזכירות המדינה, שם שהה במשך שלושים ושתיים שנים, והפך יחד עם דומניקו טארדיני (Domenico Tardini) לאחד משני היועצים הקרובים ביותר של פיוס ה-12 (Pius XII). עבודתו בזמן המלחמה הייתה אדמיניסטרטיבית וכבירה: הוא תיאם את הסיוע של הוותיקן לפליטים ושבויי מלחמה, פעולה שעיבדה קרוב לעשרה מיליון בקשות למידע על נעדרים. זה לא סוג העבודה שבונים עליו מוניטין, וזה עיצב אדם שהאינסטינקט שלו היה תמיד לשאול מה מוסד יכול באמת לספק.
בשנת 1954 שלח אותו פיוס ה-12 למילאנו כארכיבישוף – מהלך שפורש לעיתים כקידום ולעיתים כהדחה – שם נקט בשיטות פסטורליות פרוגרסיביות באופן מובהק ופתיחות לנוצרים אחרים, דבר שהיה חריג באותה עת. הוא מונה לקרדינל בשנת 1958, תחת יוחנן ה-23. ב-21 ביוני 1963, בגיל 65, נבחר לאפיפיור ונטל את השם פאולוס.
סיום הוועידה
הוועידה הייתה הירושה שלו והבעיה שלו. פאולוס השישי כינס אותה מחדש והנחה אותה לסיום ב-1965, מה שדרש לשמור על אחדות בין בישופים שרצו שינוי רב לבין בישופים שלא רצו כל שינוי, מבלי לגרום לסכיזמה באף כיוון. מה שעלה עיצב מחדש את הפרקטיקה הקתולית: רפורמה ליטורגית, כולל תפילת המיסה בשפה המדוברת לצד לטינית; רפורמה מוסדית של הקוריה הרומאית, הביורוקרטיה האפיפיורית שבה שירת במשך שלושה עשורים ולכן הבין אותה טוב יותר מכל אפיפיור לפניו; והקמת סינוד הבישופים, גוף קבוע המעניק לבישופים של העולם קול מייעץ ברומא.
הוא דחף את האקומניזם רחוק יותר מכל קודם מודרני. פגישתו עם הפטריארך האקומני אתנאגורס הראשון (Athenagoras I) הובילה לביטול הנידויים ההדדיים של שנת 1054 – מעשה שלא איחד מחדש את הכנסיות המזרחיות והמערביות אך הסיר את החרמות הרשמיים שעמדו ביניהן במשך תשע מאות שנים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא גם המציא את המאפיין הבולט ביותר של האפיפיורות המודרנית. פאולוס השישי היה האפיפיור הראשון שטס, והוא נסע לשש יבשות, כולל הביקור האפיפיורי הראשון באפריקה. האפיפיור היה, הלכה למעשה, דמות שנשארה ברומא; אחריו, הוא הפך לדמות שיוצאת אל האנשים.
הומנה ויטה (Humanae Vitae)
ב-25 ביולי 1968 הוא פרסם את האנציקליקה שהגדירה את כהונתו בתודעה הציבורית. הומנה ויטה עסקה באהבה זוגית ובוויסות ילודה, וטענתה המרכזית היא עיקרון אחד: שהמשמעויות המאחדות והפוריות של האקט הזוגי קשורות זו בזו באופן מהותי ואין להפריד ביניהן במכוון. כל אקט זוגי, גורס הטקסט, "חייב בהכרח לשמור על הקשר הפנימי שלו להולדת חיי אדם."
מאותו עיקרון נבעו המסקנות: אמצעי מניעה, עיקור והפלה אסורים, יחד עם כל פעולה לפני, במהלך או אחרי יחסי המין שמטרתה ספציפית למנוע התעברות; פנייה לתקופות פוריות טבעיות מותרת, וכך גם טיפול רפואי הגורם לעקרות כתופעת לוואי לא מכוונת. האנציקליקה גם הזהירה מפני השלכות – כי שימוש נרחב באמצעי מניעה יוביל לבגידות בחיי הנישואין, לירידה כללית בסטנדרטים המוסריים, להפחתת הכבוד לנשים ולהתערבות ממשלתית בהחלטות משפחתיות אינטימיות – ופנתה ישירות לרשויות הציבור, למדענים, לרופאים ולזוגות נשואים בתורם.
התגובה במערב אירופה ובצפון אמריקה הייתה ההתנגדות הגלויה הרצינית ביותר להוראה אפיפיורית בהיסטוריה הקתולית המודרנית, כולל מצד תאולוגים ובישופים. הקבלה באמריקה הלטינית ובחלק גדול מהעולם המתפתח הייתה חמה הרבה יותר. המסמך נותר קו השבר שלאורכו עדיין מתנהל הוויכוח הקתולי על סמכות.
העשור האחרון לכהונתו היה כבד. ההתנגדות השמרנית לרפורמות של הוועידה התקשתה סביב הארכיבישוף מרסל לפבר (Marcel Lefebvre). פאולוס השישי מת ב-6 באוגוסט 1978 בקסטל גנדולפו (Castel Gandolfo). הוא הוכרז כקדוש בשנת 2018.
מדוע פאולוס מכונה גאון
הטיעון הוא אדמיניסטרטיבי ודיפלומטי ולא ספקולטיבי או תאולוגי, וקל לזלזל בו בדיוק משום שהישגו היה היעדר קטסטרופה.
שקלו מה הונח בידיו: ועידה אקומנית, חצי גמורה, בנושאים – ליטורגיה, חופש דתי, יחסי הכנסייה עם דתות אחרות ועם המודרניות – שחילקו את הקתולים במשך מאה שנה, עם אפוסקופט עולמי מפולג וללא מנגנון לאכיפת הסדר. ועידות פיצלו כנסיות בעבר. פאולוס השישי סגר את זו ב-1965 עם המסמכים המרכזיים שלה שעברו, ויותר מכך, לאחר מכן יישם אותם במוסד עולמי של מאות מיליוני אנשים במהלך העשור שלאחר מכן. זה דרש משהו נדיר יותר מאינטליגנציה: תחושה מדויקת של כמה שינוי גוף יכול לספוג, ובאיזה סדר. שלושים ושתיים שנים במזכירות המדינה לימדו אותו את המכניקה מבפנים, והוא השתמש בידע הזה בדיוק לא רגיל.
יש למנות גם את החידושים האמיתיים שלו. סינוד הבישופים שינה את צורת הממשל של הכנסייה. ביטול הנידויים של 1054 דרש מעשה של תעוזה. מסעות אפיפיוריים, שכיום נראים מובנים מאליהם, היו המצאתו.
טיעון הנגד משמעותי ומגיע משני הכיוונים. מסורתנים טוענים שהוא עמד בראש פירוק הפרקטיקה והזהות הקתולית, ותנועתו של לפבר צמחה ישירות מתוך אותה אמונה. פרוגרסיבים טוענים את ההפך – שבהומנה ויטה הוא בחר בהמשכיות דוקטרינרית על פני המציאות החיה של קתולים נשואים, ושמשבר הסמכות שנוצר הזיק לכנסייה יותר מכל רפורמה שביצע. שניהם לא יכולים להיות צודקים, אך שניהם מתארים אפיפיורות של פשרה, ופשרה היא בדרך כלל לא מה שהמילה גאונות מציינת. הוא היה גם, במזגו, אדם מהסס ומלנכולי, והססנותו צוינה על ידי בני דורו. פסק הדין הכנה הוא שהיה לו שיפוט מוסדי יוצא דופן, ועל השאלה המשמעותית ביותר שעמדה בפניו, קיבל החלטה שחצי מהכנסייה שלו מעולם לא קיבלה.
מורשת
כל אפיפיור מאז משל בתוך ההסדר שבנה פאולוס השישי: כנסייה עם ליטורגיה בשפת המקום, אפיפיורות נודדת, יחסים רשמיים עם קהילות נוצריות אחרות, וויכוח לא פתור על סמכות המתוארך ליולי 1968. זוהי כמות ניכרת של ארכיטקטורה עמידה עבור אדם שבילה את רוב כהונתו בכך שאמרו לו שהוא הלך רחוק מדי או לא רחוק מספיק.