פול ורלן: המוזיקה לפני הכל
בשעה 23:15 ב-5 ביוני 1944, שידר ה-BBC כמה שורות של שירה צרפתית אל החשיכה. עבור המאזינים הגרמנים זה היה רעש. עבור המחתרת הצרפתית זה היה האות לכך שפלישת נורמנדי תתרחש בתוך שעות ספורות. השורות הגיעו מתוך "שיר סתיו" ("Chanson d'automne"), שפורסם בשנת 1866 על ידי פקיד עירייה פריזאי עלום שם בשם פול ורלן, שהלך לעולמו ארבעים ושמונה שנים קודם לכן ושבילה חלק ניכר מחייו כשהוא שתוי מכדי ללכת הביתה ללא עזרה.
הילד הזועם ממץ
הוא היה בנם היחיד של ניקולא ורלן, קצין צבא, וסטפני דהה (Stéphanie Dehée), שנולד במץ ב-30 במרץ 1844 לתוך מה שאנציקלופדיה בריטניקה מכנה נסיבות נוחות. הנוחות לא הפכה אותו לנוח לבריות. הוא היה ילד בעל מטען רגשי תנודתי, נוטה להתקפי זעם קיצוניים ובלתי נשלטים, והמזג הזה שרד גם את תקופת הילדות. בתיכון אימפריאל בונפרט (Lycée Impérial Bonaparte) בפריז, ששמו שונה מאוחר יותר לתיכון קונדורסה (Lycée Condorcet), הוא הצליח פחות. לאחר מכן נרשם ללימודי משפטים, אך מצא את בתי הקפה הספרותיים לימודיים יותר מאולמות ההרצאות ובסופו של דבר הפסיק להעמיד פנים אחרת. אביו המתוסכל השיג לו משרה מנהלית בעיריית פריז. ורלן חסך את שכרו והשקיע את מרצו האמיתי בסלון של המרקיזה דה ריקאר (Marquise de Ricard), בקרב האמנים והסופרים שהתווכחו אז על מה צריכה השירה הצרפתית להפוך.
שולייתו של שבתאי
שירים סטורניים (Poèmes saturniens) הופיעו בשנת 1866 וסימנו אותו, על פי הערכה שמלווה את הספר מאז, כמשורר מבטיח ובעל מקוריות. כמה מיצירותיו נכתבו עבור בת דודתו אליזה מונקומבל (Elisa Moncomble), אותה אהב מבלי לגלות לה לעולם. חגיגות גאלאנטיות (Fêtes galantes) הגיעו ב-1869, ו-השיר הטוב (La bonne chanson) ב-1870, ספר חיזור שנכתב עבור מתילד מוטה (Mathilde Mauté), לה נישא באותה שנה. בשלב זה הוא השתייך לקבוצת הפארנאסים (Parnassians), האסכולה של יצירה קשיחה, מלוטשת וחסרת אישיות במכוון. כמעט דבר במזגו לא התאים לכך, והוא יבלה את העשור הבא בהוכחת העניין.
הנער עם הספינה השיכורה
בספטמבר 1871 שלח נער בן שבעה-עשר מהפרובינציה כמה שירים לוורלן בדואר. אחד מהם היה "הספינה השיכורה" ("Le Bateau ivre"). השפעתו של ארתור רמבו (Arthur Rimbaud) הייתה מיידית ומוחלטת: השניים הפכו לבלתי נפרדים, אחר כך למאהבים, ואז לשערורייה מהלכת שנדדה בין פריז, לונדון ובריסל. עד 1872 נטש ורלן את אשתו ובנם התינוק, אף שהנישואים בוטלו רשמית רק ב-1885. בלונדון חיו השניים משיעורי שפה ומכספים מועטים בעוד ורלן כתב את השירים שהפכו ל-רומנסות ללא מילים (Romances sans paroles), הספר שבו שורתו השתחררה סוף סוף מהשיש הפארנאסי והפכה למשהו הקרוב יותר למזג אוויר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שתי יריות בבריסל
הקשר דעך ביולי 1873. בחדר מלון בבריסל, שיכור ופרוע מכוונתו של רמבו לעזוב, ירה ורלן שתי יריות אקדח לעברו. אחת פגעה בפרק כף היד השמאלית של רמבו. הפציעה הייתה קלה; התוצאות לא היו כאלה. ורלן נעצר ונכלא במונס (Mons), שם ריצה שנתיים בקירוב ושם, בתא כלא, חזר לנצרות הקתולית של ילדותו. רומנסות ללא מילים פורסם ב-1874 בעודו עדיין בפנים - הכרך המכונן של הקריירה שלו, שפורסם לקהל אדיש על ידי אסיר.
המומר ממונס
לאחר ששוחרר, חצה את התעלה לאנגליה ולימד צרפתית, לטינית, יוונית וציור בבית ספרו של ויליאם לוול (William Lovell) בסטפקיני, לינקולנשייר, ולאחר מכן עבר לבוסטון ולבורנמות' לפני שחזר לצרפת ב-1877 כדי ללמד אנגלית ברתל (Rethel). מתוך ההמרה בכלא הגיע חוכמה (Sagesse) (1880), שירים דתיים וחילוניים רוויי חרטה ובדידות, עבודתו של אדם המפרט את הריסות חייו. ברתל הוא נקשר לתלמיד, לוסיין לטינואה (Lucien Létinois), שהפך לנושא של רבים משיריו המאוחרים; כשמת לטינואה מטיפוס ב-1883, ורלן לא התאושש מעולם באופן מלא. בשנת 1882 פרסם את אמנות פואטית (Art poétique), המניפסט שהפך את שיטתו למפורשת: מוזיקה לפני הכל, רמיזה במקום הצהרה, צעיפים וניואנסים במקום אמירה חדה רצחנית, שנון אכזרי וצחוק לא טהור. שיר, הוא התעקש, צריך להגיע כמו תאונה משמחת.
אבסינת, עוני וכתר
חמש עשרה השנים האחרונות היו התמוטטות ציבורית איטית - אלכוהוליזם, התמכרות לסמים, עוני, תקופות בבתי חולים לצדקה ובחדרי עוני, ימים שלמים בבתי קפה מעל כוס אבסינת. הוא המשיך לפרסם. המשוררים המקוללים (Les Poètes maudits) העניק לשפה את הביטוי עבור המשורר המקולל ותרם רבות לפרסומם של רמבו ומלרמה (Stéphane Mallarmé). במקביל (Parallèlement) (1889) הציב שירים אירוטיים ודתיים זה לצד זה ללא התנצלות, ומציג את הסתירה שחדל לנסות ליישב. היו שם זכרונות הכלא הכלא שלי (Mes Prisons) והאוטוביוגרפיה וידויים (Confessions). ופריז, באופן פרדוקסלי, החלה לבנות לו אנדרטה בעודו עדיין מתפרק: ב-1894, אם כי דיווחים מסוימים מתארכים זאת ל-1895, בחרו בו עמיתיו הסופרים לנסיך המשוררים של צרפת. הוא מת בפריז ב-8 בינואר 1896, בן חמישים ואחת. שלושת אלפים איש ליוו את הארון לבית הקברות באטיניול (Cimetière des Batignolles).
מדוע פול מכונה גאון
הטיעון לגאונותו של ורלן הוא צר, טכני וחזק במיוחד: הוא שמע את הצרפתית אחרת מכל מי שהיה סביבו. במקום שבו הפארנאסים בנו שירים כאובייקטים, ורלן התייחס לשורה כצליל לפני שהייתה הצהרה, ו-אמנות פואטית טוען את העמדה הזו ישירות - מוזיקליות על פני רטוריקה, רמיזה עדינה במקום משמעות מדויקת, מצב רוח שנוצר על ידי קצב ולא מוצהר בגלוי. זוהי דוקטרינה של מלאכת כתיבה, לא שאיפה מעורפלת, והוא ביצע אותה מספיק טוב כדי שפורה (Gabriel Fauré), דביוסי (Claude Debussy) וריינלדו האן (Reynaldo Hahn) הלחינו את שיריו שוב ושוב; השירים היו כבר בחצי הדרך להפוך לשירים מוזיקליים כשהמלחינים מצאו אותם. בריטניקה מציבה אותו כמנהיג של הסימבוליסטים וכחלק מהזרם הדקדנטי שעבר דרך בודלר (Charles Baudelaire) ומלרמה, והסונטה שלו "לנז'ר" ("Langueur") הפכה לסמל של אותה תנועה.
יש לציין בבירור גם את הטיעון שכנגד. ורלן לא בנה שום פילוסופיה ולא היה הוגה שיטתי; הטווח האינטלקטואלי שלו היה צר משל מלרמה וצר משל זה של הנער ששיבש את חייו. הוא היה, על פי התיעוד, שיכור אלים שירה במאהבו, נטש אישה ובן תינוק, ובילה את שנותיו האחרונות ללא יכולת לנהל את ענייניו שלו. חלק ממעמדו נשען על אגדת המשורר המקולל (poète maudit) שהוא עצמו נתן לה שם, שיווק ואז גילם. מה ששורד את הניפוח הוא האוזן - כלי עדין מספיק עד שאומה השתמשה מאוחר יותר באחת מהסטנזות שלו כמסר המוצפן המשמעותי ביותר של המאה העשרים, בביטחון שיזוהה בשמיעה.
מורשת
ורלן העניק למאה העשרים רשות: ששיר יכול לעבוד דרך אווירה וצליל ולא דרך טיעון. הסימבוליסטים לקחו זאת, המלחינים לקחו זאת, והפסיקה המקובלת כיום מדרגת אותו בין הנציגים הגדולים ביותר של סוף המאה (fin de siècle) בשירה הצרפתית והבינלאומית. הוא נותר אנדרטה לא נוחה, כאשר הכתר והביוב הגיעו באותו עשור. אך השירה - דקה וחסרת שריון כפי שהיא נראית על הדף - האריכה ימים יותר מכל דבר מוצק שנבנה לצידה.