פול תומאס אנדרסון: היורש של האפוס האמריקאי
מטיף צורח; איש נפט מכה אדם למוות עם פין באולינג בסמטה פרטית רחבה מתחת לאחוזתו; הסרט מסתיים בשורה "סיימתי". זה ייגמר בדם (There Will Be Blood, 2007) היה שונה מכל דבר בקולנוע האמריקאי העכשווי – אפוס אכזרי ומקראי על חמדנות, אמונה והאלימות המכוננת של ארצות הברית המודרנית, מעוגן באחת מהופעות המסך הגדולות. הבמאי שלו, פול תומאס אנדרסון, היה בקושי בסוף שנות השלושים לחייו, וכבר ביסס את עצמו כבמאי האמריקאי המוכשר ביותר של דורו, אמן שעובד במודע במסורת המאסטרים בעודו נשמע כמו אף אחד מלבד עצמו.
במאי מלידה
אנדרסון, הידוע לעיתים קרובות בראשי התיבות שלו P.T.A., נולד בסטודיו סיטי שבעמק סן פרננדו ב-1970, בנו של אישיות טלוויזיונית, ומעולם לא רצה לעשות דבר מלבד ליצור סרטים. הוא צילם סרטים כילד, למד זמן קצר בבית ספר לקולנוע ונשר, ופרץ בגיל צעיר. סרט הביכורים שלו, שמונה מושחתים (Hard Eight, 1996), הכריז על שליטה מוקדמת באווירה ובדמות; השני שלו, לילות בוגי (Boogie Nights, 1997), אישר כישרון גדול. דרמה אנסמבל רחבת יריעה וחומלת המתרחשת בעולם הפורנוגרפיה של שנות ה-70, היא הניעה צוות שחקנים ענק דרך עלייה ונפילה בביטחון ובמצלמה נודדת שהזכירו את סקורסזה ואלטמן, וחשפה את הכישרון הייחודי של אנדרסון: יכולת למצוא אנושיות כואבת בדמויות שהתרבות מבטלת.
העמק והנשמה האמריקאית
חלק גדול מעבודתו של אנדרסון חוזר לנוף שהוא מכיר הכי טוב – קליפורניה, ובמיוחד עמק סן פרננדו – שבו הוא משתמש כעדשה על כל האופי האמריקאי. מגנוליה (Magnolia, 1999) שזר תריסר קווי עלילה ליום גשום אחד של צירוף מקרים, חרטה וחסד, שהגיע לשיאו באחת הרצפים הנועזים ביותר בקולנוע המודרני. מאז הוא נע בטווח רחב: הרומנטיקה העדינה והחרדתית מוכה אהבה (Punch-Drunk Love); דרמת הכת והשליטה המאסטר (The Master, 2012); יצירת הקאמרית של אופנת העילית חוטים נסתרים (Phantom Thread, 2017); הקומדיה החמה על התבגרות ליקריץ פיצה (Licorice Pizza, 2021). מה שמאחד את הסרטים השונים מאוד הללו הוא התמקדות בלתי מתפשרת באנשים פגועים, מחפשים, ולעיתים קרובות מפלצתיים, וסירוב לשפוט אותם בפשטות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המלאכה שלו מדוקדקת ולא אופנתית במובן הטוב ביותר. אנדרסון מצלם על פילם, מלחין בדיוק ציורי, ומוציא הופעות יוצאות דופן מהשחקנים שלו, שרבים מהם – המפורסמים שבהם דניאל דיי-לואיס ופיליפ סימור הופמן המנוח – עשו עבודה מגדירת קריירה תחת בימויו. הוא כותב את התסריטים של עצמו, שולט בהפקות שלו בחוזקה, והתנגד למשיכה של יצירת סרטי זיכיון, ובנה במקום זאת גוף עבודה מקורי ואישי בהיקף שהתעשייה כמעט ולא מאפשרת יותר.
כובד המסורת
אנדרסון יוצא דופן בקרב עמיתיו באופן שבו הוא עוסק בגלוי בבמאים האמריקאים הגדולים שקדמו לו – אלטמן, סקורסזה, קובריק, ג'ון יוסטון – סופג את שאיפתם מבלי לחקות את סגנונם. הוא מתייחס לקולנוע כאמנות רצינית עם היסטוריה רצינית, והוא כותב דמויות עם צפיפות של דמויות ספרותיות: דניאל פליינוויו, מחפש הנפט של זה ייגמר בדם, ניצב לצד המפלצות הגדולות של הספרות האמריקאית. מבקרים ובמאים מכנים אותו בקביעות בין הבמאים הטובים ביותר שפועלים, וסרטיו נלמדים כקלאסיקות מודרניות כמעט עם צאתם.
מדוע זה חשוב
פול תומאס אנדרסון חשוב כי הוא שמר בחיים את המסורת של האפוס האמריקאי השאפתני והאישי בעידן שמעדיף יותר ויותר את הזיכיון והנוסחה. הוא מוכיח שבמאי עדיין יכול לפקד על משאבים גדולים כדי לספר סיפורים מוזרים, קשים ומקוריים על האופי האמריקאי – החמדנות שלו, הבדידות שלו, הרעב שלו לאמונה ולקשר – ולהרוויח גם הערצה ביקורתית וגם קהל מסור.
המשמעות העמוקה יותר שלו היא כשומר של הקולנוע כצורת אמנות. בהתעקשותו על פילם, תסריטים מקוריים, דמות עמוקה ורצינות היסטורית, אנדרסון נושא קדימה את מה שהיה הכי טוב בהוליווד החדשה של שנות ה-70 אל המאה ה-21. הוא הוכחה חיה לכך שסרט האמנות האמריקאי לא מת – שעדיין יש מקום, אם במאי הוא מוכשר ועקשן מספיק, ליצור סרטים של גדולה אמיתית ומתמשכת.