פול תרו: האיש שהחזיר לכתיבת המסעות את האופי הספרותי
פול תרו (Paul Theroux) נעצר וגורש ממלאווי (Malawi) באשמת ריגול לכאורה וסיוע למהפכנים עוד בטרם הספיק לפרסם ולו רומן אחד. עשור לאחר מכן, מסע רכבת יחיד ברחבי אסיה הפך אותו לסופר שאליו מיוחסת כמעט לבדו תחייתה של כתיבת המסעות כסוגה ספרותית רצינית. בין שתי נקודות קיצון אלו מונחת אחת הקריירות הפוריות וחסרות המנוחה ביותר בספרות האמריקאית המודרנית.
ילדות במסצ'וסטס
פול אדוארד תרו (Paul Edward Theroux) נולד ב-10 באפריל 1941 במדפורד (Medford), מסצ'וסטס (Massachusetts), כילד אחד מתוך שבעה במשפחה גדולה. הוא גילה תשוקה לכתיבה סביב גיל ארבע עשרה, ושאב השראה מקריאה ולא מתוך שאפתנות מוקדמת כלפי הנסיעות עצמן שעתידות היו להגדיר את זהותו הציבורית. הוא למד באוניברסיטת מסצ'וסטס (University of Massachusetts), סיים את לימודיו ב-1963, והחל לימודים לתארים מתקדמים אך לא סיים אותם בטרם התערב סוג שונה לחלוטין של חינוך.
חיל השלום, מלאווי וגירוש
באמצע שנות ה-60 הצטרף תרו לחיל השלום (Peace Corps) והוצב במלאווי (Malawi) להוראה, שליחות שהסתיימה בפתאומיות ב-1965 כאשר נעצר וגורש בעקבות האשמות בריגול ובסיוע למהפכנים על רקע הפוליטיקה הסוערת של המדינה שלאחר קבלת העצמאות. פרשה זו, מבהילה ככל שהייתה, זרעה את זרעו של מוטיב שעתיד היה ללוות את סיפוריו לאורך עשורים לאחר מכן: אמריקאים בחו"ל, לרוב אידיאליסטים או מתעתעים בעצמם, המתנגשים עם מציאות פוליטית ותרבותית שאינם מבינים.
הוראה בחו"ל וכתיבה בצד
במקום לסגת חזרה הביתה, המשיך תרו לבנות חיים כגולה, לימד באוניברסיטות באוגנדה (Uganda) ולאחר מכן בסינגפור (Singapore) לאורך סוף שנות ה-60, פרסם את רומן הביכורים שלו, וואלדו (Waldo), ב-1967, ופיתח בהתמדה את הכתיבה הבדיונית שלו בזמן שחי רחק מארצות הברית. הוא השתקע לזמן מה באנגליה בטרם התחייב לבסוף לכתיבה במשרה מלאה ב-1971, החלטה ששחררה אותו לרדוף אחר יצירת המסעות השאפתנית שעתידה הייתה להקנות לו את שמו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הבזאר הגדול של הרכבת
פריצת הדרך של תרו הגיעה עם הבזאר הגדול של הרכבת (The Great Railway Bazaar, 1975), תיעוד של מסע רכבת מרתון ברחבי אסיה, דרך איראן, הודו, דרום-מזרח אסיה וברית המועצות באמצעות הרכבת הטראנס-סיבירית, המסופר بعינו של סופר לבניית דמויות ובנכונות של כתב לתעד את עצבו, שעמו ודעותיו הקדומות לצד פליאה אמיתית. מבקרים מייחסים לספר את היצירה כמעט לבדו של קוראים חדשים לכתיבת מסעות ברגע שבו הסוגה יצאה מהאופנה הספרותית, תוך יצירת תבנית עקיפה, מונעת-אישיות, שאינה חוששת מדיוקן עצמי לא מחמיא, שסופרי מסעות מאוחרים יותר חיקו בגלוי. אחריו פרסם ספרי מסעות נוספים המבוססים על רכבות, כולל אקספרס פטגוניה הישן (The Old Patagonian Express) וכן, עשורים לאחר מכן, עמודי הרקולס (The Pillars of Hercules) ודרום עמוק (Deep South, 2015), מסע דרך דרום ארצות הברית שהפנה את מבטו של זר כלפי ארצו שלו.
קריירה מקבילה בכתיבה בדיונית
לצד כתיבת המסעות שלו, בנה תרו קריירה משמעותית לא פחות כרומנסאי, ופרסם קרוב לשישים ספרים המשתרעים על פני פרוזה, סיפורים קצרים ונבכי מסעות עד אמצע שנות ה-20의. רומן שלו סיינט ג'ק (Saint Jack, 1973), העוסק בגולים בסינגפור, ביסס את הדו-משמעות המוסרית והניתוק התרבותי שהפכו לסימן ההיכר הספרותי שלו. הרומן הידוע ביותר שלו, חוף היתושים (The Mosquito Coast, 1982), תיאר ממציא הגורר את משפחתו אל ג'ונגל אמריקה המרכזית במרדף אחר אוטופיה עצמאית שמתמסמסת לכדי אסון, סיפור שעובד לסרט קולנוע ב-1986 בכיכובו של האריסון פורד (Harrison Ford) ובהמשך לסדרת טלוויזיה. יצירות בולטות נוספות כוללות את ההיסטוריה הסודית שלי (My Secret History), ארסנל המשפחה (The Family Arsenal) והנהר התחתון (The Lower River), לצד הרומן שלו מ-2021 תחת הגל בוואימאה (Under the Wave at Waimea), המדגימים פרודוקטיביות שהמשיכה ללא הפוגה אל תוך שנות השמונים לחייו.
קול ייחודי ומפלג
מבקרים השוו את כתיבתו של תרו לסופרים שונים זה מזה כמו אנתוני טרופ (Anthony Trollope), בשל ההסתכלות החברתית שלו, וג'וזף קונרד (Joseph Conrad), בשל החקירה האפלה יותר של קולוניאליזם והתעתעות עצמית בקרב מערביים בחו"ל. כתיבת המסעות שלו במיוחד רכשה מוניטין של גילוי לב שלעתים גבל בקשיחות; תרו לעתים רחוקות ריכך את כעסו כלפי מטיילים עמיתים, מקומות לינה לא נוחים, או מדינות שנכשלו בעמידה בציפיותיו, ישירות זיכתה אותו במעריצים בשל כנותו ובמבקרים שמצאו בה התנשאות או חוסר הוגנות כלפי המקומות דרכם עבר.
פרסים והכרה
תרו זכה בפרס וויטברד (Whitbread Prize, כיום פרס הספר של קוסטה - Costa Book Award) ב-1978, חלק מקריירה רצופת הכרה ביקורתית הן ביצירותיו הבדיוניות והן באלה שאינן בדיוניות, ורבים מהרומנים וספרי המסעות שלו עובדו לקולנוע ולטלוויזיה, ובכך הרחיבו את השפעתו הרבה מעבר לקהל הקוראים של ספריו בלבד.
מדוע פול מכונה גאון
הטיעון בעד גאונותו של תרו נעוץ בעמידות העצומה ובמגוון של תפוקתו: קרוב לשישה עשורים של יצירה רציפה ואיכותית המשתרעת על פני נרטיבים של מסעות ופרוזה ספרותית, המוחזקת בקצב ובעקביות קולית שמעטים מבני דורו הצליחו להשתוות אליהם, והכל בנוי על חדשנות צורנית אחת, הכנסת מספר שלם ופגום למרכז כתיבת המסעות, שעיצבה מחדש את הציפיות מהסוגה כולה. מבקרים המייחסים לו את תחיית כתיבת המסעות כספרות מצביעים במיוחד על השפעתו של הבזאר הגדול של הרכבת על הסופרים שהלכו בעקבותיו אל תוך הסוגה. הטיעון הנגדי ההגון הוא מהותי: כנותו של תרו לגבי כעסו ודעותיו הקדומות משכה שוב ושוב האשמות בדבר התנשאות תרבותית וסמכות בלתי-מוצדקת על מקומות שבהם ביקר לזמן קצר בלבד, וסקירות של ספרי המסעות המאוחרים שלו מצאו לעתים את העצבנות שבעבר נקראה ככנות מרעננת מתדרדרת לכדי נוסחתיות. כתיבתו הבדיונית, אף על פי שהייתה פורייה, משכה קונצנזוס ביקורתי עקבי פחות מכתיבת המסעות שלו, כאשר מבקרים לאורך העשורים חלוקים בשאלה האם רצינותו המוסרית לגבי הונאה עצמית של גולים מהווה עומק אמיתי או שמא חזרה על תובנה אחת לאורך עשרות ספרים.
מורשת
הבזאר הגדול של הרכבת נותר נקודת ההתייחסות הסטנדרטית לכתיבת מסעות ספרותית מודרנית, ועדיין מצוטט על ידי סופרי מסעות פעילים כספר שהוכיח שהסוגה מסוגלת לשאת קול סופרי מובהק ולא רק מסלול נסיעה גרידא. פרודוקטיביות המשכית של תרו אל תוך שנות השמונים לחייו, תוך פרסום פרוזה חדשה ומוערכת וספרי מסעות הרבה מעבר לנקודה שבה מרבית בני דורו האטו את קצבם, הפכה בעצמה לחלק מהמוניטין שלו, כזה של סופר שעבורו חסר המנוחה, הגיאוגרפי והספרותי כאחד, מעולם לא דעך.