פול נובו טטסוגוצ'י: הרופא שהמשיך לכתוב
ב-21 במאי 1943, בבית חולים במערה על אי אפוף ערפל באיים האלאוטיים, תיעד רופא כי הופצץ בעת שקטע את זרועו של מטופל. יומיים לאחר מכן הושמד אוהל ושניים ממטופליו נהרגו במקום; הוא ציין כי לא היה מזון במשך יומיים. הוא כתב ביומן, ביפנית, בסגנון תמציתי של אדם שאומן לנהל רישומים קליניים. הוא קיבל את התואר הרפואי שלו בקליפורניה חמש שנים קודם לכן והחזיק ברישיון של קליפורניה. פול נובו טטסוגוצ'י (Paul Nobuo Tatsuguchi) היה רופא אדוונטיסט של היום השביעי שגויס על ידי הצבא הקיסרי היפני להילחם במדינה שבה גדל.
משפחה אדוונטיסטית בין שתי מדינות
אביו, שואיצ'י טטסוגוצ'י, נולד בהירושימה והיגר לארצות הברית בשנת 1895, שם הוטבל לכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי בעת שלמד במכללת הילדסבורג בקליפורניה. אמו, סדאקו שיבאטה, דיברה אנגלית שוטפת. פול — שנולד ב-31 באוגוסט 1911, אחד משישה ילדים, כשכל שלושת הבנים התחנכו בבתי ספר אמריקאים — גדל בתוך משפחה טרנס-פסיפית שעבורה אמונה, רפואה ואמריקה היו מקשה אחת.
לומה לינדה
הוא למד במכללת פסיפיק יוניון מ-1926 עד 1932, ולאחר מכן במכללה למבשרים רפואיים בלומה לינדה (Loma Linda), והשלים את לימודיו ביוני 1937. הוא התמחה בבית החולים וייט ממוריאל בלוס אנג'לס מ-1937 עד 1938 וקיבל את תואר הדוקטור לרפואה ב-8 בספטמבר 1938, יחד עם רישיון רפואי של קליפורניה, ולאחריו השתלמות בתחום השחפת. מאוחר יותר באותה שנה חזר ליפן כדי לקבל משרה בסנטוריום האדוונטיסטי בטוקיו — מוסד שאביו סייע להקימו. הוא נשא לאישה את טאקו מיאקה, חברת ילדות, בשנת 1938. בתם ג'וי מיסאקו נולדה בספטמבר 1940; בת שנייה, לורה מוטסוקו, נולדה בפברואר 1943.
גיוס
ב-10 בינואר 1941, אחד-עשר חודשים לפני פרל הארבור, גייס אותו הצבא הקיסרי היפני כטוראי ברגימנט המשמר הקיסרי הראשון. הוא עבר הכשרה רפואית צבאית נוספת בסתיו 1941 וקודם לדרגת סמל ראשון, ולאחר מכן נשלח דרומה כדי לתמוך בפעולות באיי הודו המזרחיים ההולנדיים. באוקטובר 1942 הוא היה ברבאול, על ניו בריטניה. ב-10 במרץ 1943 הגיע לאטו, המערבי באיים האלאוטיים, שהיה באותה עת שטח אמריקאי תחת כיבוש יפני, כחלק מיחידת בית חולים שדה של עשרים וארבעה אנשים.
הוא היה נוצרי אדוק, ולפי עדותם של אלו שהכירו אותו, פציפיסט בטבעו, שאהב כבישים אמריקאים, גורדי שחקים וגלידה. הוא לקח את התנ"ך שלו לאטו. על הספר נכתבו המילים לכן, בחר בחיים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →היומן
הקרב על אטו התנהל מ-11 עד 30 במאי 1943, כאשר כ-11,000 חיילים אמריקאים נחתו כדי לכבוש מחדש את האי מחיל מצב שלא יקבל תגבורת ולא יכול היה לעזוב. טטסוגוצ'י ניהל את יומנו לכל אורך התקופה. ב-12 במאי: פינוי לפסגה, תקיפות אוויריות תכופות, רעש חזק שזוהה כירי ארטילריה ימית, ציוד לחימה מוכן. ב-14 במאי הוא תיעד פגזי זרחן אמריקאים, שאותם זיהה — בטעות ובאופן משמעותי — כגז רעיל. ב-23 במאי: האוהל המושמד, שני המטופלים המתים ויומיים ללא מזון. ב-26 במאי: קו ההגנה האחרון באומנוסה נפרץ, אין תקווה לתגבורת.
הרישום האחרון, ב-29 במאי, מתעד את הפקודה ממפקד חיל המצב, קולונל יאסויו יאמאסאקי, למתקפה אחרונה, ומכיל את המשפט שעורר הדים בתקשורת האמריקאית: כל המטופלים בבית החולים נאלצו להתאבד. היומן מסתיים בפרידות — שלום לטאקו, אשתו האהובה, ולבנותיו, שאחת מהן מעולם לא פגש.
שני תיאורים של מוות
הוא מת ב-30 במאי 1943, בגיל שלושים ושלוש, בתוך המהומה של המתקפה היפנית האחרונה, ואופן מותו מעולם לא הובהר סופית. גרסה אחת, שנפוצה זמן רב, גורסת כי יצא מבית החולים במערה כשהוא מנופף בתנ"ך שלו וצועק באנגלית — אל תירו! אני נוצרי! — ונורה על ידי חייל אמריקאי, ג'ון הירן, שלא יכול היה לשמוע אותו מעל הרעש. בשנת 1984 סיפק חייל אמריקאי בשם לירד תיאור שונה: שהוא הרג שמונה חיילים יפנים שהתקדמו בערפילי הבוקר, וטטסוגוצ'י היה ביניהם.
מה עשתה אמריקה עם דבריו
היומן תורגם לאנגלית על ידי חייל ממוצא יפני, יאסו סם אומטאני. עותקים לא מורשים הופצו בקרב הכוחות האמריקאים ולאחר מכן בציבור האמריקאי. המקור נעלם בדרכו למפקדת פיקוד ההגנה של אלסקה. גנרל סיימון בוליבר באקנר הבן הורה להחרים עותקים — לא בגלל קטע ההתאבדות אלא בגלל הטענה על הגז הרעיל — ובספטמבר 1943 הניסיון להטיל צנזורה נכשל באופן גלוי. ב-9 בספטמבר פרסם השיקגו טריביון את הכותרת "יפנים הרגו את מטופליהם באטו, חושף היומן". כתב העת של בוגרי בית הספר לרפואה לומה לינדה פרסם הגנה על בוגרו כרופא חמלה שנלכד בנסיבות טרגיות. המסמך הפך, תוך חודשים, לכלי נשק ששני הצדדים לוויכוח יכלו להשתמש בו.
מדוע פול מכונה גאון
המילה אינה מתאימה לו במובנה הרגיל ויהיה זה לא הוגן להעמיד פנים אחרת. טטסוגוצ'י לא עשה תגלית, לא ייסד דבר ולא הותיר תרומה רפואית; הוא היה רופא צעיר ומיומן שהקריירה שלו נקטעה בגיל שלושים ושלוש בטרם החלה כראוי. אם יש כאן יכולת יוצאת דופן, היא מסוג צר וספציפי: היכולת להתבונן במדויק ולתעד בדיוק תוך כדי רעב, תחת הפגזות ימיות, כשמטופלים גוועים באוהל סביבו. זו משמעת של קלינאי שנשמרה מעבר לנקודה שבה כמעט כולם נוטשים אותה. הרישומים אינם ספרותיים; הם מדויקים. הוא מציין את מה שהוא רואה, טועה בדבר אחד — הזרחן — וגם טעות זו היא דיווח כנה על תצפית ולא המצאה. התוצאה היא אחד התיאורים הפנימיים הבודדים של חיל מצב יפני נידון לכישלון שהגיעו למערב.
הטיעון הנגדי ההוגן הוא שהוא נזכר בזכות מה שקרה לו ולא בזכות דבר מה שעשה. פרסומו של היומן הוא במידה רבה תאונה של נפילה בשבי, תרגום ותעמולה בזמן מלחמה; אילו אמריקאי לא היה מוצא אותו על גופתו, הוא היה נשרף יחד עם האי. והמשקל המוסרי שהקוראים מעניקים לו נובע מהאירוניה הביוגרפית — רופא נוצרי שהוכשר באמריקה ונהרג על ידי המדינה שאהב — ולא מהכתיבה עצמה. מה ששורד בבחינה מעמיקה הוא אופי ולא אינטלקט: אדם שהמשיך לעשות את עבודתו, ולומר את האמת עליה במחברת, כאשר שניהם חדלו לשרת מטרה כלשהי שהוא היה אמור לחיות כדי לראותה.
מורשת
טאקו טטסוגוצ'י עבדה עבור כוחות הכיבוש האמריקאים והיגרה להוואי בשנת 1954 עם בנותיה; שתיהן הפכו לאזרחיות אמריקאיות ושתיהן עבדו כאחיות. ג'וי חזרה מאוחר יותר ליפן; לורה השתקעה בלוס אנג'לס. בשנת 1993, במלאת חמישים שנה לקרב, דיברה לורה בטקס הזיכרון באטו והצביעה ישירות על האירוניה. עשורים לאחר המלחמה, לירד הציג את עצמו בפניה כאדם שהרג את אביה. לאחר כעס ראשוני היא סלחה לו — אף אחד מכם לא היה צריך להיות שם, אבל הייתם — והשניים הפכו לידידים בשנות זקנתם. פסק הדין של אמה, שניתן בשנת 2005, היה פשוט יותר: רופא נוצרי נאמן וג'נטלמן שהקדיש את עצמו לאלוהים ולקהילות. התנ"ך שלו מוחזק על ידי המוזיאון הלאומי ליפנים-אמריקאים בלוס אנג'לס, כשהוא עדיין נושא את ההקדשה שלו.