פול ניומן: כוכב קולנוע, נהג מרוצים, ומהנדס פילנתרופי
בשנת 1979 סיים מועמד לפרס האוסקר בן חמישים וארבע במקום השני הכללי במרוץ 24 השעות של לה מאן, כשהוא חולק רכב פורשה 935 עם רולף סטומלן ודיק ברבור. הוא נרשם למרוץ הראשון שלו שבע שנים קודם לכן תחת השם "פ.ל. ניומן" (P.L. Newman), מתוך הנחה שרשימת המשתתפים תהיה סלחנית אליו יותר ממדורי הרכילות. זוהי דרך שימושית להכיר את פול ניומן: הפנים המפורסמות היו הכלי הפחות מעניין שהיה ברשותו, והוא בילה חמישה עשורים במציאת עיסוקים שהפנים הללו לא יכלו לעשות עבורו.
שייקר הייטס ובאנקר היל
ניומן היה בנם השני של ארתור זיגמונד ניומן, שניהל חנות למוצרי ספורט בקליבלנד, ותרזה גארת' פטצר, שעסקה ב"כריסצן סיינס" (Christian Science) והגיעה ממשפחה קתולית סלובקית. אביו היה יהודי ממוצא הונגרי ופולני, וניומן גדל כחצי-יהודי בשייקר הייטס, אוהיו, שם העובדה הזו משכה את סוג האפליה שהייתה נהוגה באותה עת. מאוחר יותר אמר שהוא מחשיב את עצמו ליהודי "כי זה מאתגר יותר", והוא דחה את הצעת האולפנים לשנות את שמו.
הוא סיים את לימודיו בתיכון שייקר הייטס בשנת 1943 והתגייס למלחמה. הוא נרשם לתוכנית ה-V-12 של הצי באוניברסיטת ייל כדי להתאמן כטייס, אך הודח – בשל עיוורון צבעים לפי גרסאות מסוימות, או בשל קשיים במתמטיקה לפי אחרות – ועבר הכשרה כאלחוטן ותותחן זנב, תוך שהוא מוסמך כאלחוטן אוויר בדרגת מלח שלישי במפציצי טורפדו בשנת 1944. לאחר שהוצב על נושאת המטוסים יואס-אס באנקר היל (USS Bunker Hill) באוקיינוס השקט, הוא וצוותו הורדו לחוף לפני מתקפת הקמיקזה שהרגה מאות אנשים על סיפונה. הוא בילה את שארית חייו בסירוב להפוך את האירוע הזה להרואי.
ייל, קניון והאקטורס סטודיו
לאחר המלחמה השלים ניומן תואר בדרמה ובכלכלה במכללת קניון ב-1949, בילה שנה בבית הספר לדרמה של ייל, ולאחר מכן עבר לניו יורק אל "האקטורס סטודיו" (Actors Studio), שבו לי סטרסברג אימן את הדור שיחליף את שחקני החוזים של האולפנים. את הופעת הבכורה שלו בברודוויי עשה ב-1953 במחזה "פיקניק" (Picnic) של ויליאם אינג', שם עבדה גם מחליפה בשם ג'ואן וודוורד. הם נישאו ב-1958 ונשארו נשואים עד מותו כעבור חמישים שנה. הוא המשיך לחזור לבמה, כשהוא מסיים עם "העיירה שלנו" (Our Town) ב-2003 ומועמדות לפרס טוני בגיל שבעים ושמונה.
הלוח הלא-קריר
הסרט "מישהו שם למעלה אוהב אותי" (Somebody Up There Likes Me, 1956), שבו גילם את המתאגרף רוקי גרציאנו, הביא לו הכרה. הסרט "חתולה על גג פח לוהט" (Cat on a Hot Tin Roof, 1958), לצד אליזבת טיילור, זיכה אותו במועמדות ראשונה לפרס האוסקר; הסרט "הקיץ הארוך והלוהט" (The Long, Hot Summer) באותה שנה העניק לו את פרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן. לאחר מכן הגיע "אדי פלסון" (The Hustler, 1961) – אדי פלסון הזריז, פרס באפט"א, מועמדות נוספת לאוסקר, ופסק הדין של המבקר סטנלי קאופמן שניומן היה "מדרגה ראשונה".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מה שבא לאחר מכן היה אחת הקריירות המרשימות ביותר בקולנוע האמריקאי: "האד" (Hud, 1963), "המרדן" (Cool Hand Luke, 1967), ושלושה סרטים עם ג'ורג' רוי היל – "קיד וקסידי" (Butch Cassidy and the Sundance Kid, 1969), הסרט המכניס ביותר באותה שנה; "העוקץ" (The Sting, 1973), שגרף שישים ושמונה מיליון דולר וזכה בפרס הסרט הטוב ביותר; וקומדיית ההוקי "סלאפ שוט" (Slap Shot, 1977). הוא עבד עם סידני לומט על "פסק דין" (The Verdict, 1982), שבו רוג'ר איברט מצא שהוא מעניק לקהל את "פרנק גלווין הזקן, המותש, שתוי ורועד (אך הרואי)", ועם מרטין סקורסזה על "צבע הכסף" (The Color of Money, 1986), שם חזר לדמותו של אדי פלסון רבע מאה מאוחר יותר – הסרט שזיכה אותו לבסוף בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר. האקדמיה כבר העניקה לו פרס כבוד באותה שנה, מחווה שאמרה לו בדיוק מה היא חושבת על סיכוייו. תשע מועמדויות בסך הכל, שבעה פרסי גלובוס הזהב, פרס באפט"א, פרס אמי ופרס גילדת שחקני המסך. הוא עוד עבד בגיל שמונים ואחת, כשדיבב את דוק הדסון בסרט "מכוניות" (Cars).
מאחורי המצלמה
ניומן ביים שמונה סרטים, רובם היו פרויקטים עבור אשתו. "רייצ'ל, רייצ'ל" (Rachel, Rachel, 1968) היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר והעניק לוודוורד את פרס השחקנית הטובה ביותר בקאן; "השפעת קרני גמא על ציפורני החתול בלוח הירח" (The Effect of Gamma Rays on Man-in-the-Moon Marigolds, 1972) זיכה אותה באותו פרס שוב. הוא גם ביים את "סרטן כחול" (Sometimes a Great Notion, 1971), "הארי ובנו" (Harry & Son, 1984) ו"ביבר הזכוכית" (The Glass Menagerie, 1987).
פ.ל. ניומן
המרוצים לא היו תחביב במובן של ידוענים. ניומן למד לנהוג כראוי במהלך האימונים לסרט "Winning" משנת 1969 והחל להתחרות ב-1972 במסלול המרוצים "תומפסון אינטרנשיונל ספידוויי". הוא זכה בארבע אליפויות לאומיות של מועדון מכוניות הספורט של אמריקה (SCCA) וסיים שני בלה מאן ב-1979. במרוץ "רולקס 24" בדייטונה בשנת 1995, בגיל שבעים ושמונה ימים, הוא הפך לנהג המבוגר ביותר בקבוצה מנצחת במרוץ מרכזי מאושר, והוא עדיין זינק מהפול פוזישן ב-2007, בווטקינס גלן, במרוץ המקצועני האחרון שלו. כבעלים הוא היה מצליח אף יותר: קבוצת "ניומן/האס רייסינג" (Newman/Haas Racing), שהקים עם קארל האס ב-1983, זכתה בשמונה אליפויות נהגים בסבב ה"צ'אמפ קאר" (Champ Car).
רוטב הסלט
בשנת 1982, ניומן והסופר א. א. הוקנר (A. E. Hotchner) החלו לבקבק רוטב לסלט שהוא נהג לערבב עבור חבריו. הבדיחה הפכה ל"ניומנס אוון" (Newman's Own), המבוסס על חוק אחד יוצא דופן – כל אגורה מהרווחים לאחר מס הולכת לצדקה. עד מאי 2021, הסכום המצטבר עלה על 570 מיליון דולר.
הוא השקיע את הכסף במכוון. ב-1988 הקים את מחנה "הול אין דה וול גאנג" (Hole in the Wall Gang Camp) באשפורד, קונטיקט, שנקרא על שם מחבוא פורעי החוק ב"קיד וקסידי", כדי שילדים עם מחלות קשות יוכלו, כדברי המחנה, פשוט להיות ילדים ו"לעשות קצת בלגן". המחנה חינמי למשפחות, ממומן על ידי תרומות, והוא גדל: מפגשים לאחים החל מ-1989, ימי נופש להורים ומטפלים מ-1992, תוכנית סיוע בבתי חולים שהושקה ב-2002 וכיום מפעילה מומחים בכמעט ארבעים מיקומים, ומחנות אחות בחו"ל דרך רשת "סיריוס פאן צ'ילדרנס נטוורק" (SeriousFun Children's Network). הוא היה שותף להקמת רשת "סייף ווטר נטוורק" (Safe Water Network) ב-2006 ותרם 10 מיליון דולר למכללת קניון ב-2007. דמוקרט כל חייו, הוא דורג במקום התשעה-עשר ברשימת האויבים של ניקסון, וכינה זאת הישגו הגדול ביותר.
מדוע פול נחשב לגאון
ניומן הוא מקרה קשה עבור המילה הזו, והוא היה הראשון לומר זאת – צניעות עצמית הייתה קרובה אצלו לטיק עצבני. הטענה למשחק לא נשענת על הניצוץ המזוהה עם ברנדו או דין. היא נשענת על משהו פחות דרמטי ואולי קשה יותר: חיסור. המהלך האופייני של ניומן הוא איפוק. אדי פלסון, האד, לוק, פרנק גלווין – אלו גברים שהקהל נדרש להסיק לגבי עולמם הפנימי במקום לראות אותו מוצג, וההישג הטכני הוא לדעת בדיוק כמה להחסיר תוך שמירה על חיות המסגרת. זו מיומנות, אינטליגנציה של שיקול דעת ועריכה עצמית ולא רק מזג גולמי, וזו הסיבה שהוא השתפר בשנות השישים והשבעים לחייו בעוד כישרונות מתפרצים יותר דעכו.
מקרה הנגד הוא אמיתי. האקדמיה נזקקה לשמונה ניסיונות וסרט המשך כדי להעניק לו את פרס השחקן הטוב ביותר, ופרס הכבוד שהוגש באותה שנה מציע שהתעשייה ראתה בו זמן רב כוכב עמיד ולא אמן גדול. חלק גדול מהתהילה המוקדמת שלו היה עניין של פנים. אם המילה גאון דבקה בניומן באופן המוגן ביותר, ייתכן שהיא לא דבקה בהופעות אלא במבנה שהוא המציא: עסק צרכני למזון שכל רווחיו מחויבים מראש לצדקה, רעיון פשוט מספיק כדי לתאר במשפט אחד, קשה מספיק כך שמעטים העתיקו אותו, ומניב יותר מחצי מיליארד דולר. זהו מעשה של תכנון, וזה החלק בעבודתו שממשיך לצבור תאוצה.
מורשת
ניומן נפטר מסרטן הריאות בביתו בווסטפורט, קונטיקט, ב-26 בספטמבר 2008, בגיל שמונים ושלוש; מעשן כבד ברוב חייו, הוא הפסיק ב-1986. "המרדן" נכלל ברשימת אוצרות הסרטים הלאומית. עיתון הוותיקן "ל'אוזרווטורה רומאנו" (L'Osservatore Romano) כינה אותו "לב נדיב, שחקן בעל כבוד וסגנון נדירים במחוזות הוליווד". בשנת 2015 הנפיק שירות הדואר של ארצות הברית בול עם הכיתוב הפשוט "שחקן/פילנתרופ" – שתי המילים הנכונות, בסדר הנכון.