פול קיין: המתעד והמייפה
באוקטובר 1842, צייר שלטים יליד אירלנד מטורונטו נכנס לתערוכה בלונדון של הגלריה האינדיאנית של ג'ורג' קטלין (George Catlin) ויצא ממנה עם קריירה. הטיעון של קטלין – שצפון אמריקה הילידית נעלמת ויש לתעד אותה בטרם תלך לעולמה – העניק לפול קיין מטרה שחייו כמעצב רהיטים לא העניקו לו. ארבע שנים לאחר מכן הוא חצה את הרי הרוקי עם חברת מפרץ הדסון (Hudson's Bay Company). הוא חזר עם יותר מ-700 רישומים ואז בילה את שארית חייו המקצועיים בהפיכתם למשהו פחות אמין בעליל.
ממאלואו ליורק
הוא נולד ב-3 בספטמבר 1810, כנראה במאלואו שבמחוז קורק, בנם של מייקל קיין – חייל בחיל התותחנים הרכוב המלכותי מלנקשייר, שמתואר במקום אחר כרב-טוראי – ופרנסס לוץ' מקורק. המשפחה היגרה ליורק, קנדה עילית, טורונטו לעתיד, בסביבות 1819. אביו הקים עסק כסוחר יין ומשקאות חריפים.
הכשרתו של קיין הייתה דלה ומעשית. בסביבות 1830 הוא למד אצל תומאס דרו, צייר שצורף לקולג' קנדה עילית. הוא עבד כצייר שלטים ורהיטים ביורק, עבר לקובורג ב-1834 לעבודה שכנראה הייתה במפעל הרהיטים של פרימן שרמרהורן קלנץ', ומ-1836 התפרנס כצייר דיוקנאות נודד ברחבי פנים ארצות הברית – דטרויט, סנט לואיס, מוביל, ניו אורלינס.
אירופה
ביוני 1841 הוא הפליג מניו אורלינס למרסיי ובילה כשנתיים בעבודה באיטליה, שווייץ, פריז ולונדון, בלימוד באקדמיות רומאיות ובהעתקת אמנים קלאסיים. זה היה מסלול השיפור העצמי הסטנדרטי עבור צייר קולוניאלי, והוא העניק לו את אוצר המילים הקומפוזיציוני האירופי שיהיה מאוחר יותר גם היסוד וגם הנפילה של בדי הציור שלו. ואז הגיע קטלין.
המסעות
כשחזר לטורונטו בתחילת 1845, קיין יצא לטיול ראשון באותו קיץ מטורונטו לסו-סט. מארי (Sault Ste. Marie), כשהוא משרטט נושאים של האומות הראשונות והמטיסים (Métis). זו הייתה חזרה גנרלית. לאחר שהבטיח את חסותו של המושל ג'ורג' סימפסון ואת אישור חברת מפרץ הדסון, הוא יצא באביב 1846 למסע שלקח אותו מעבר להרי הרוקי לפורט ונקובר ופורט ויקטוריה ובחזרה, כשהוא שב באוקטובר 1848.
הוא טייל במה שהוא כיום אורגון, וושינגטון, קולומביה הבריטית וצפון-מערב קנדה, ושרטט ללא הרף: דיוקנאות, מחנות, טקסים, נופים. הספירה נתונה בדרך כלל כיותר מ-700 רישומים, והם מהווים בין התיעודים החזותיים המוקדמים ביותר של החיים בצפון-מערב לפני ההתיישבות האירופית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →החברה הייתה הסיבה לכך שכל זה היה אפשרי. תחנותיה, הקאנו, הבריגדות והמתורגמנים יצרו את התשתית היחידה שבאמצעותה צייר יכול היה לחצות את היבשת ולחזור בחיים, והתמיכה של סימפסון קנתה לקיין גישה לקהילות שאחרת לא הייתה להן כל סיבה להכניסו. הוא גם תיעד נופים שריתקו אותו – הציור שלו של הר סנט הלנס, אז הר געש פעיל, הוא בין היצירות שמוחזקות במוזיאון המלכותי של אונטריו (Royal Ontario Museum).
הסטודיו
ואז החלה הקריירה השנייה. בחזרה בטורונטו, קיין המיר את חומרי השטח ליותר מ-100 ציורי שמן. ב-1852 הפוליטיקאי ג'ורג' ויליאם אלן הזמין מאה בדים תמורת 20,000 דולר, מה שהבטיח את קיין מבחינה כלכלית ומקצועית; הפרלמנט הזמין שנים עשר נוספים תמורת 500 ליש
הם אינם הרישומים. קיין שילב מחדש מחקרים שנעשו במרחק חודשים ומאות קילומטרים זה מזה לסצנות מורכבות יחידות, הוסיף דרמה וכפה מוסכמות ציוריות אירופיות על נושאים שלא נראו כך. המחקר הסתכם בניסוח שהוא גם הוגן וגם מרשיע: קיין היה המתעד בשטח והאמן בסטודיו. הציורים נמכרו. הרישומים הם העדות.
נדודים
ב-1859 הוציאו לאור לונגמן, בראון וגרין את נדודי אמן בקרב האינדיאנים של צפון אמריקה מקנדה לאי ונקובר ומאורגון דרך טריטוריית חברת מפרץ הדסון ובחזרה. זה היה מוצלח – מהדורות בצרפתית, דנית וגרמנית הופיעו עד 1863 – והוא גם פרסם ב-Canadian Journal.
ראייתו הידרדרה במהירות במהלך שנות ה-60 של המאה ה-19, מה שאילץ אותו להפסיק לצייר ולסגור את הסטודיו. הוא מת במפתיע בטורונטו ב-20 בפברואר 1871 ונקבר בבית הקברות סנט ג'יימס.
מדוע פול נקרא גאון
התשובה הכנה היא שהמקרה הוא לטובת מיומנות, סיבולת ותזמון ולא גאונות, ושעבודתו הטובה ביותר נעשתה בתנאים שלא הותירו מקום לדבר שבו הוא היה באמת טוב.
מה שהיה לו בשטח היה מהירות ודיוק – היכולת לקחת דמות במהירות, בנסיבות קשות, בקרב אנשים שלא הייתה להם סיבה מיוחדת לשבת עבורו, ולתעד לבוש, כלי וטקס בצורה מדויקת מספיק כדי שאתנוגרפים עדיין ישתמשו בתוצאות. עשיית זאת במשך שנתיים וחצי ואלפי קילומטרים, בקאנו ובסוס, דרשה חוסן לא פחות מכישרון אמנותי. התרומה הרעיונית שלו הייתה שאולה: הנחת היסוד של האתנוגרפיה להצלה הייתה של קטלין, וקיין יישם אותה על צפון אמריקה הבריטית.
טיעון הנגד הוא שהשאיפה שלו הלכה לכיוון השני. קיין רצה להיות צייר סטודיו בסגנון האירופי הגדול, וברגע שהיה לו הכסף לעשות זאת, הוא השפיל את החומר הטוב ביותר שלו – איחוד רישומים נפרדים לסצנות פיקטיביות, הוספת דרמה לשוק, הלבשת אנשים שנצפו במוסכמות שאולות. המחקר הקנדי מתייחס לציורי השמן בספקנות אמיתית לגבי ערכם התיעודי. עבודתו היקרה ביותר, הדיוקן של ג'ון הנרי לפרוי (John Henry Lefroy), הניבה 5,062,500 דולר קנדי בשנת 2002 – שיא לאמנות קנדית, ועובדה לגבי השוק ולא לגבי גאונות. מה ששורד מקיין הוא גוף של רישומי שטח בעלי חשיבות ראשונה במעלה, שנוצרו על ידי צייר מוכשר בעל מבנה גוף יוצא דופן ורעיון אחד טוב מאוד שהוא קיבל ממישהו אחר.
מורשת
האוספים מספרים את הסיפור. הזמנת אלן עברה למוזיאון המלכותי של אונטריו ב-1912; בדי הפרלמנט נמצאים בגלריה הלאומית של קנדה; 229 מהרישומים נמצאים במוזיאון סטארק לאמנות (Stark Museum of Art) באורנג', טקסס; דיוקן לפרוי נמצא באוסף תומסון של הגלריה לאמנות של אונטריו. הוא הוכרז כאדם בעל חשיבות היסטורית לאומית ב-1937, ולוח זיכרון הוקדש ברוקי מאונטן האוס ב-1952. חוקרים מודרניים קוראים אותו נגד כיוון הרוח, משתמשים ברישומים כעדות ובציורים כמקרה בוחן לאופן שבו אירופה של המאה ה-19 העדיפה לתאר את האנשים שהיא עקרה ממקומם.