פאול קלמנס פון באומגרטן (Paul Clemens von Baumgarten): האיש שגם מצא את זה
בשנת 1882 שני מדענים גרמנים זיהו באופן בלתי תלוי את האורגניזם הגורם לשחפת – שהייתה אז גורם המוות המוביל באירופה. אחד מהם היה רוברט קוך (Robert Koch), שזכה בפרס נובל, בתהילה בינלאומית ובהכרה מלאה בתגלית בכל ספרי הלימוד מאז. האחר היה פרוסקטור בן שלושים ושלוש בשם פאול קלמנס באומגרטן, שעבד בקניגסברג ותיאר את החיידק באותו זמן ובדרך משלו. להיסטוריה יש מקום לשם אחד בלבד לכל תגלית. באומגרטן בילה את ארבעים וחמש השנים הבאות בעשיית משהו יוצא דופן יותר מאשר ניצחון: הוא הפך למבקר המדעי העקבי ביותר של האיש שהביס אותו.
יתום של רופא חצר
באומגרטן נולד בדרזדן ב-28 באוגוסט 1848, למשפחה בשירות הרפואי של חצר המלוכה הסקסונית. אביו, ד"ר פרידריך מוריץ באומגרטן, היה רופא החצר של מלך סקסוניה; אמו, אמה צוחר (Emma Zocher), שירתה כבת-לוויה של המלכה קרולה. אביו מת בשנת 1849, כשהילד היה תינוק.
הוא למד בלייפציג אצל האנטום כריסטיאן וילהלם בראונה (Christian Wilhelm Braune) והפתולוג ארנסט ליברכט ואגנר (Ernst Leberecht Wagner), ובקניגסברג אצל ארנסט נוימן (Ernst Neumann) – רצף מרשים של מורים, שהוביל אותו לעבר הממשק שבין אנטומיה לפתולוגיה במקום לעבר פרקטיקה קלינית. הוא קיבל את הדוקטורט שלו בלייפציג בשנת 1873.
שולחן הפרוסקטור
תפקידו הראשון היה כעוזר במכון האנטומי בלייפציג. החל מ-1874 שירת כפרוסקטור במכון לפתולוגיה-אנטומיה בקניגסברג – האדם המבצע את הנתיחות שעליהן מתבססת עבודת מחלקת הפתולוגיה. הוא קיבל הסמכה להוראה (הביליטציה) ב-1877 והפך לפרופסור חבר לאנטומיה פתולוגית בשנת 1881.
עולמו של פרוסקטור הוא רקמה: מה שמחלה עשתה בפועל בתוך גוף, כפי שניתן לקרוא מהדגימה. זוהי נקודת מבט שונה מאוד מצלחת התרבית של הבקטריולוג, והדבר מסביר במידה רבה כיצד הגיע באומגרטן לחקר השחפת ומדוע מסקנותיו היו שונות מאלו של קוך לאורך שארית חייו.
1882
המקורות מתעדים עובדה זו בצורה יבשה וראוי לציין זאת כך: באומגרטן תיאר את חיידק השחפת בשנת 1882, בו-זמנית ובאופן בלתי תלוי ברוברט קוך. שני גברים, שעבדו בנפרד, מצאו את אותו אורגניזם באותה שנה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →רק הכרזה אחת נכנסה להיסטוריה. הצגתו של קוך את האטיולוגיה של השחפת הפכה לאחד האירועים המכוננים של הרפואה במאה ה-19, ושמו של באומגרטן מהווה כיום הערת שוליים בתיאורים מומחים של הפרשה. סכסוכי עדיפות במדע נוטים להתמקד פחות במי ראה ראשון ויותר במי הרכיב את התיק השלם והמשכנע יותר, ותוכניתו של קוך הייתה בנויה להפצה.
ההתנגדות הממושכת
מה שבאומגרטן עשה לאחר מכן הוא החלק המעניין. הוא לא פרש מהנושא. הוא בנה קריירה כחוקר הספקני והקפדני ביותר של השחפת, והיה מוכן להיות האיש בחדר שאומר לא.
הוא השתמש בניסויים בבעלי חיים כדי לאתגר את הטיפולים שהציע קוך לשחפת – עמדה שדרשה תעוזה בגרמניה שבה קוך היה גיבור לאומי מדעי ובה הטוברקולין הושק בתוך תקוות ציבוריות עצומות. הוא גם הפריך את תיאוריית הפגוציטוזיס של אלי מצ'ניקוב (Élie Metchnikoff), והתמודד עם דמות מרכזית שנייה של הבקטריולוגיה החדשה מאותה קרקע ראייתית: מה שהרקמה עצמה הראתה.
בשנת 1889 מונה לפרופסור לאנטומיה פתולוגית ופתולוגיה כללית באוניברסיטת טובינגן, שם נשאר לשארית הקריירה שלו. הוא בנה את המכון שם למרכז פרסומים בתחום, וערך את ה-Jahresberichte über die Fortschritte in der Lehre von den pathogenen Organismen (סקירה שנתית של ההתקדמות בחקר אורגניזמים פתוגניים) באופן רציף מ-1885 עד 1917, והשיק את תשעת הכרכים של Arbeiten auf dem Gebiete der pathogenen Anatomie und Bakteriologie בשנת 1889. ספרו Lehrbuch der pathologischen Mykologie הפך למקור התייחסות סטנדרטי.
בשנת 1908 פרסם מחקר על פטנטיות מלאה של הווריד הטבורי, עבודה שנכנסה לספרות המקצועית תחת השם קרווילייה-באומגרטן (Cruveilhier–Baumgarten). כינוי שני, חוק באומגרטן-טנגל, נושא גם הוא את שמו.
מדוע פאול מכונה גאון
הטיעון החזק ביותר לזכותו של באומגרטן הוא הזיהוי משנת 1882, והוא אכן חזק: לראות את חיידק השחפת ברקמה, ללא שיטות התרבית שהיו היתרון החדש של הבקטריולוגיה, דרש מיקרוסקופיה יוצאת דופן ועין יוצאת דופן למה שלא היה אמור להיות שם. שתי תגליות בלתי תלויות של אותו אורגניזם באותה שנה הן הסימן המובהק לכך שבעיה הפכה בשלה – אך בשלות אינה מזהה את האורגניזם. מישהו עדיין צריך להסתכל.
התכונה הפחות ברורה ואולי בעלת הערך הרב יותר היא עצמאות אינטלקטואלית שנשמרה במשך עשורים. באומגרטן התמודד עם הטיפולים של קוך ועם האימונולוגיה של מצ'ניקוב בתקופה שבה שני הגברים היו, בתחומיהם, כמעט בלתי ניתנים לערעור. הוא עשה זאת באמצעות ניסויים בבעלי חיים וראיות מרקמות ולא באמצעות פולמוס, וניהל פעילות פרסום של ארבעים שנה, ה-Jahresberichte, שתפקידו המלא היה לשמור על הטענות של התחום גלויות וניתנות להשוואה. זוהי עבודתו של אדם שהאמין כי הספרות צריכה להיות ניתנת לביקורת.
קיימת גם טענה נגדית מבוססת. הוא לא היה ראשון בשום מובן שנחשב מעשי – ההכרזה של קוך היא ששינתה את הרפואה, והגילוי המקביל של באומגרטן לא שינה דבר שקוך לא שינה כבר. חלק מהתנגדותו היה פשוט שגוי; תיאוריית הפגוציטים שהפריך הייתה, בעיקרה, נכונה, ומצ'ניקוב קיבל עליה פרס נובל. להיות מבקר קפדני של שניים מהביולוגים הגדולים ביותר של התקופה זה ראוי להערצה רק ככל שהביקורת צודקת, וזו של באומגרטן לא תמיד צדקה. מוטב לתאר אותו כפתולוג מצטיין וכספקן מרשים מאשר כגאון, והמקורות המהללים אותו – בעיקר גרמנים ובעיקר מומחים – משתמשים במילה הצנועה יותר.
מורשת
באומגרטן קיבל תואר אצולה ומת בטובינגן ב-10 ביולי 1928, בגיל שבעים ותשע, שלושים ותשע שנים לאחר שקיבל את הקתדרה שמעולם לא עזב. שני כינויים רפואיים שומרים על שמו בשימוש קליני. ה-Jahresberichte שערך במשך שלושים ושתיים שנים נותרו מקור ראשוני לתולדות המיקרוביולוגיה, בדיוק משום שהתעקש לתעד את כל מה שטענו העוסקים בתחום ואם הטענות עמדו במבחן. החיידק שמצא בשנת 1882 עדיין נקרא על שמו של קוך. כך עובד קרדיט מדעי, ובאומגרטן, שבילה את הקריירה שלו בבדיקת עבודתם של אחרים במקום בקידום עצמי, נראה כמי שהשלים עם כך.