הנוטוריוס בי.איי.จี. (The Notorious B.I.G.): המשורר הלאומי בעל כורחו של ברוקלין

הוא שקל 91 קילוגרם כבר בתיכון ונענה לשם "ביג" (Big) הרבה לפני שנענה לגדולה. כריסטופר וואלאס (Christopher Wallace) חי עשרים ארבע שנים, הוציא אלבום אחד בחייו, ובכל זאת הפך — לפי פסיקה מאוחרת של המגזין רולינג סטון (Rolling Stone) — ל"ראפר הגדול ביותר שחי מעולם". הפער בין שני העובדות האלו הוא כל הסיפור.

ילדות בברוקלין, שנקטעה

כריסטופר ג'ורג' לייטੋਰ וואלאס (Christopher George Latore Wallace) נולד ב-21 במאי 1972 בברוקלין, ניו יורק, להורים מהגרים מג'מייקה. אמו, וולטה וואלאס (Voletta Wallace), גננת בגן ילדים, גידלה אותו לבד בקלינטון היל (Clinton Hill) לאחר שאביו עזב כשכריסטופר טרם מלאו לו שלוש. לפי כל העדויות המוקדמות, הוא היה תלמיד מצטיין — הוא למד בבית הספר היסודי על שם סנט פיטר קלייבר (St. Peter Claver Church), בחטיבת הביניים מלכת כל הקדושים (Queen of All Saints), ובבית הספר התיכון ווסטהאוס (Westinghouse High School), אותו בית ספר בברוקלין שהוציא מתוכו את ג'יי-זי (Jay-Z) ובוסטה ריימס (Busta Rhymes). ואז, בגיל שש עשרה, בשיאה של מגפת הקראק שעיצבה מחדש את שכונתו, הוא נשר כדי למכור סמים. מעצרים באו בעקבות זאת ב-1989, 1990 ו-1991, כאשר האחרון שבהם הביא לכך שריצה תשעה חודשים בכלא בצפון קרוליינה בגין אישום בקוקאין. אובדנו של חדר הכתות הפך, בעקיפין, לרווח של ההיפ-הופ: בתקופה זו החל וואלאס, שספג את סטיבי וונדר (Stevie Wonder), מרווין גיי (Marvin Gaye), ואת הרגה והנשמה שהעניקה לו ג'מייקה של הוריו, לעשות ראפ תחת שורה של שמות בטרם התקבע על ביגי סמולס (Biggie Smalls).

מ"הייפ לא חתום" לאפטאון

דמו מ-1991, מיקרופון מרדרר (Microphone Murderer), שהוקלט עם תקליטן 50 גרנד (DJ 50 Grand), הגיע לידיו של התקליטן המקומי מיסטר סי (Mister Cee), שהעביר אותו למגזין דה סורס (The Source). הקטע פורסם במדור "הייפ לא חתום" (Unsigned Hype) של המגזין במרץ 1992 ותפס את תשומת ליבו של שון "פאפי" קומבס (Sean "Puffy" Combs), אז איש A&R בחברת התקליטים אפטאון רקורדס (Uptown Records). וואלאס חתם באותו חודש ממש. כאשר קומבס פוטר מאפטאון ב-1993 והקים את באד בוי רקורדס (Bad Boy Records), וואלאס הלך איתו — הימור על מנהל שלא הוכח עדיין שעמד לשנות את הקריירות של שניהם.

מוכנים למות ואיזון מחדש של ז'אנר

מוכנים למות (Ready to Die), שיצא ב-13 בספטמבר 1994, הגיע ברגע שבו ראפ החוף הווסט-קוסט — ג'י-פังก์, דת' רו, ד"ר דרֶה — שלט בשיח המסחרי. אלבום הבכורה של וואלאס, שהתבסס על "Juicy", "Big Poppa" ו-"One More Chance", הגיב במשהו שהחופים לא שמעו במשך זמן רב: ראפר מניו יורק שהתחכום העלילתי שלו תאם את הפופולריות שלו ברדיו. האלבום קיבל לבסוף מעמד של פלטינה מרובעת, וואלאס זכה בתואר ראפר השנה בטקס פרסי המוזיקה של בילבורד (Billboard Music Awards) לשנת 1995 וגרף את פרסי תגלית השנה, פזמונאי השנה ומבצע הופעות החי של השנה בטקס פרסי דה סורס (Source Awards) באותה שנה. הוא נישא לזמרת ה-R&B פיית' אוונס (Faith Evans) באותו חודש אוגוסט, ימים ספורים לאחר שהתכרו, והיה ממייסדי להקת ג'וניור מ.א.פ.י.א. (Junior M.A.F.I.A.) לצד ליל קים (Lil' Kim) וליל סיז (Lil' Cease), והוציא את קונספירציה (Conspiracy) ב-1995.

ההגשה שלו — "נהמה עבה ועליזה", כפי שניסח זאת מבקר אחד — נשאה סכמות חרוזים רב-הברות ונרטיב של רחוב בקלילות שהפכה חומר קודר, לעיתים, לחגיגה. רולינג סטון כינה אותו בהמשך "אחד מכותבי השירים הצעירים הבודדים בכל סגנון פופ הכותבים שירי אהבה אמינים", תיאור שממעיט בערכו של כמה מוזר היה הדבר שעבור ראפר המתאר סחר בסמים ואלימות יהיה גם בעל יכולת לכתוב רגישות משכנעת.

היריבות שהפכה לקטלנית

עלייתו של וואלאס התרחשה במקביל לחברות בינו, ובהמשך לסכסוך שלו, עם טופאק שאקור (Tupac Shakur). לאחר ששאקור נורה בשוד ב-1994 — הוא האשים את וואלאס, קומבס ומייסד אפטאון אנדרה הארל (Andre Harrell) בידיעה מוקדמת, טענות שכולם הכחישו — הקשר התדרדר ליריבות בין החוף המזרחי לחוף המערבי שהגדירה את ההיפ-הופ באמצע שנות התשעים. השיר של שאקור מ-1996 "Hit 'Em Up" האשים את וואלאס בהעתקת סגנונו וטען לרומן עם אוונס. כאשר שאקור נורה בלאס וגאס בספטמבר 1996 ומת שישה ימים לאחר מכן, וואלאס, לפי עדותו שלו, לא האמין לכך תחילה: "אני מכיר כל כך הרבה ניגרים כמוהו... כל כך הרבה ממזרים קשוחים וחסונים... אתה לא חושב שהוא עומד למות". שישה חודשים לאחר מכן, ב-9 במרץ 1997, וואלאס עצמו נרצח בירי מתוך מכונית חולפת בלוס אנג'לס, ארבעה ימים לאחר שהוציא את "Hypnotize". הוא היה בן עשרים וארבע. דווח משנת 2002 של לוס אנג'לס טיימס (Los Angeles Times) טען כי הוא סייע לשלם עבור האקדח ששימש נגד שאקור; משפחתו חלקה על כך באמצעות תיעוד סותר, והטענה מעולם לא הוכחה.

חיים לאחר המוות, פשוטו כמשמעו

חיים לאחר המוות (Life After Death), שהושלם לפני רציחתו ויצא ששה עשר ימים אחריה, הפך לאלבום הנמכר ביותר בשנת 1997 וזכה לבסוף במעמד יהלום. "Mo Money Mo Problems" הגיע למקום הראשון לאחר מותו, מה שהפך את וואלאס לאמן הראשון בהיסטוריה עם שני סינגלים במקום הראשון במצעד לאחר מותו. הוא הסביר את כותרת האלבום בטרם ידע באיזו מידה מילולית היא תוחל: "קראתי לאלבום הזה חיים לאחר המוות משום שכשהייתי כותב דברים כמו 'לזיין את העולם, לזיין את אמא שלי ואת החברה שלי'... לא היה שום דבר מלבד זעם שיצא על הכל... אבל עכשיו אני לא יכול לעשות זאת יותר".

מדוע כריסטופר מכונה גאון

הטענה נשענת כמעט לחלוטין על מלאכת מחשבת, ולא על שום הישג אינטלקטואלי קונבנציונלי — וואלאס היה נושר תיכון בעל עבר פלילי של קטינים, לא מלומד. מה שמבקרים ובני גילו מצביעים עליה הוא מיומנות מילולית ספציפית: זרימה צפופה במיוחד וחרוזה פנימית המוגשת בבריטון שיחתי ולא ממהר שהפך קושי טכני לקל לכאורה, בשילוב עם עין של סופר לפרטים של בניית סצנה בשירים כמו "Juicy" ו-"Everyday Struggle". בילבורד כינה אותו הראפר הגדול בכל הזמנים ב-2015; דה סורס עשה זאת ב-2002; MTV דירג אותו במקום השלישי בין כל ה-MC-ים בכל הזמנים. שון קומבס אמר וואלאס לא יעבוד עם "אף אחד שהוא לא באמת מכבד", מה שרמז על ראפר המודע לתקן המחמיר של עצמו. טיעון הנגד ההגון הוא משמעותי: תווית ה"גאון" היא רטרוספקטיבית, בנויה במידה רבה על אלבום אחד גמור והוצאה אחת לאחר מוות, קטלוג שדלדל עקב קריירה של בקושי שלוש שנים, והיא עומדת לצד תיק פלילי — מעצרים בגין נשק וסמים, אישום בתקיפה, חשד לא פתור ברציحתו של שאקור — המורכב כל נרטיב גאונות נקי. מה שנחגג הוא כישרון לשפה תחת לחץ, ולא יוצא דופן מוסרי.

מורשת

וואלאס הוכנס להיכל התהילה של הרוק אן רול (Rock and Roll Hall of Fame) ב-2020, וחרוזיו נותנים בין המדוברים ביותר בהיפ-הופ, המהדהדים אצל ג'יי-זי, 50 סנט (50 Cent), אמינם (Eminem), דרייק (Drake) וקנדריק לאמאר (Kendrick Lamar). שני אלבומים, חיים אחד שנקטע בגיל עשרים וארבע, וקול שעדיין מטופל כאמת המידה של הזנר — הייצוא הגדול ביותר של ברוקלין מעולם לא זכה להזדקן מספיק כדי לראות עד כמה גדולה תצמח הצל.