ניקולאי פטרוב: הפסנתרן שאותו כינה הממשל הסובייטי אמן העם
כאשר מת ניקולאי פטרוב ב-3 באגים 2011 בגיל 68, נשיא רוסיה דמיטרי מדבדב לא הסתפק בתנחומי השגרה השמורים למבצע ידוע. הוא כינה אותו "מוזיקאי, מחנך ואיש ציבור יוצא דופן", שפה שהציבה את מותו של פטרוב בקטגוריה של אובדן לאומי ולא כעניין תרבותי גרידא. זה היה סוג ההוקרה שהרוויח במשך שישה עשורים שבהם היה לאחד הפסנתרנים המעוטרים ביותר בברית המועצות ולאחר מכן ברוסיה.
נולד למשפחת אצולה מוזיקלית
פטרוב נולד ב-14 באפריל 1943 במוסקבה, למשפחה שכבר הייתה שקועה במוזיקאות רצינית. אביו היה הצ’לן ארנולד פירקלמן, וסבו היה הבס האופראי ואסילי רודיונוביץ' פטרוב, מה שהעניק לו טבילה תורשתית בהופעה מיום לידתו. הוא החל בלימודי פסנתר בגיל שלוש, התחלה מוקדמת שכמערכת הקונסרבטוריון הסובייטית התייחסה אליה פחות כאל גאונות ויותר כצעד הראשון ההכרחי לכל מי שנועד לקריירה רצינית.
צינור הכשרה ממלכתי קפדני
פטרוב עבר בבית הספר המרכזי למוזיקה של קונסרבטוריון מוסקבה תחת טטיאנה קסטנר בטרם נכנס לקונסרבטוריון מוסקבה עצמו ב-1961, שם למד תחת יעקב זאק, פסנתרן ופדגוג שהיה מרכזי במסורת הפסנתר הסובייטית. צינור זה – זיהוי בבית הספר המרכזי למוזיקה, ואז התקדמות לקונסרבטוריון עצמו – היה המסלול הרגיל שבאמצעותו המדינה הסובייטית טיפחה את המבצעים המבטיחים ביותר שלה, והתקדמותו של פטרוב דרכו מיקמה אותו בבטחה בין מוצריו המובילים.
הצלחה בתחרויות בינלאומיות
תעודותיו הבינלאומיות של פטרוב בוססו באמצעות שתיים מתחרויות הפסנתר היוקרתיות ביותר בעולם: הוא זכה בפרס השני בתחרות הפסנתר הבינלאומית על שם ואן קלייברן בפורט וורת', טקסס, ובפרס השני בתחרות המוזיקה הבינלאומית על שם המלכה אליזבת בבריסל. שתי התוצאות הושגו מול שדות בינלאומיים חזקים ועיגנו את מעמדו מחוץ לברית המועצות בתקופה שבה פסנתרנים שהוכשרו בברית המועצות היו ברומטרים במעקב צמוד אחר התפוקה התרבותית של המדינה בזמן המלחמה הקרה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קריירת קונצרטים גלובלית
במהלך הקריירה שלו, פטרוב הופיע בכמה מהאולמות המשמעותיים ביותר בעולם, כולל קרנגי הול, הקונצרטחבאו באמסטרדם, רויאל פסטיבל הול בלונדון ותאטרו קולון בבואנוס איירס. הוא בנה קשרי עבודה עם מנצחים מרכזיים של עידנו, כולל מאריס יאנסונס וקיריל קונדראשין, ושלט ברפרטואר של יותר מחמישים קונצ'רטות – קנה מידה של שליטה ברפרטואר שאינו מייצג קומץ יצירות חתימה אלא קריירה שנבנתה כדי לענות על כמעט כל דרישת תכנות שתזמורת יכולה להציג.
עיטורי מדינה לאורך שלושה עשורים
מעטים הפסנתרנים שצברו את צפיפות ההכרה הממלכתית שפטרוב זכה לה. הוא זכה בתואר אמן כבוד של הרפובליקה הסובייטית הפדרatിവית הסוציאליסטית הרוסית (RSFSR) ב-1975, אמן העם של ה-RSFSR ב-1986, וב-1991, אמן העם של ברית המועצות – אחד מכבוד התרבות הגבוהים ביותר שהמדינה הסובייטית העניקה, שהוענק באותה שנה שבה האיחוד עצמו התפרק. לאחר המעבר לפדרציה הרוסית, העיטורים נמשכו במקום לפוג: פרס המדינה של הפדרציה הרוסית ב-1993, מסדר ההצטיינות למען המולדת, דרגה 4 ב-1998, דרגה 3 ב-2004, ומסדר הכבוד ב-2008. רצף זה מעבר לקריסה הסובייטית מרמז על אמן שמעמדו היה קשור למוניטין שלו עצמו ולא לאף מערכת פוליטית יחידה.
פילנתרופיה ושירות מוסדי
ב-1998, פטרוב ייסד את קרן הצדקה הבינלאומית על שם ניקולאי פטרוב, ובכך הרחיב את השפעתו מעבר להופעה לתמיכה במוזיקאים אחרים. הוא גם שימש כחבר חבר שופטים בתחרות הפסנתר הבינלאומית על שם צ'ייקובסקי ב-2007, אחת התחרויות היוקרתיות ביותר בעולם הקלאסי, מה שמיקם אותו בעמדת שיפוט של הדור הבא של פסנתרנים המתחרים על סוג ההכרה הבינלאומית שהוא עצמו זכה בה עשורים קודם לכן.
מדוע ניקולאי מכונה גאון
המקרה בעד פטרוב נשען על הצפיפות העצומה והעקביות של האישור מכל כיוון שחשוב בחיי המוזיקה הסובייטית והרוסית: חבר שופטים של תחרויות בבריסל ובפורט وורת', המדינות הסובייטית והרוסית בשתי תקופות פוליטיות שונות, והקהלים של אולמות הקונצרטים התובעניים בעולם. שליטה בלמעלה מחמישים קונצ'רטות אינה טענה להבחה של הבזק זוהר אחד, אלא לזיכרון עבודה רחב ועמיד באופן יוצא דופן וטווח טכני שנשמר לאורך קריירה שלמה, סוג הפיקוד המקיף המפריד בין רסיטליסט קריירה למבצע מומחה. הטיעון הנגדי ההגון הוא שחלק ניכר מהרקורד של פטרוב – תוארי המדינה במיוחד – משקף חסד מוסדי ואריכות ימים בתוך מערכת שתגמלה אמנים נאמנים ובולטים בדיוק כפי שתגמלה תובנה מוזיקלית טהורה; סיומים במקום השני בוואן קלייברן ובמלכה אליזבת, מרשימים ככל שיהיו, אינם פרסים ראשונים. מה שהרקורד תומך בו בצורה הברורה ביותר הוא פסנתרן בעל טווח יוצא דופן, סיבולת ומעמד מוסדי, שגאונותו, אם המילה חלה, טמונה בשליטה מקיפה ובסיבולת קריירה ולא בפריצת דרך פרשנית יחידה הניתנת לבידוד.
מורשת
מותו של פטרוב עורר הודעה נשיאותית ולא הודעת תרבות שגרתית, וקשת העיטורים שלו – המקיפה ממשלות סובייטיות, מעבריות ורוסיות מודרניות – משקفة קריירה המטופלת כעניין של רציפות תרבותית לאומית. הקרן שלו ממשיכה את אותה מורשת בצורה מוחשית יותר, ומרחיבה את משאבי המוניטין שלו למוזיקאים שבאו אחריו, באותו אופן שבו הצינור של בית הספר המרכזי למוזיקה וקונסרבטוריון מוסקבה הרחיב פעם את משאביו אליו.