נגאסו גידאדה (Negasso Gidada): הנשיא הראשון של אתיופיה שסיים את דרכו באופוזיציה
הוא סייע בכתיבת החוקה שהפכה אותו לראש המדינה, ולאחר מכן בילה את שני העשורים האחרונים של חייו בקמפיין נגד אותה מפלגה שהעלתה אותו לשלטון. נגאסו גידאדה היה הנשיא הראשון של הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של אתיופיה, תפקיד שהיה ברובו טקסי מטבעו — והוא זכור פחות בשל הסמכויות המוגבלות של המשרה ויותר בשל מה שעשה לאחר שאיבד אותה: פרישה מקואליציית השלטון והפיכה לאחד ממבקריה הפנימיים האמינים ביותר.
מבית של כומר באילובאבור (Illubabor) לפרנקפורט
נגאסו גידאדה סולון (Negasso Gidada Solon) נולד ב-8 בספטמבר 1943 בדמבידולו (Dembidolo), במה שהיה אז מחוז אילובאבור במערב אתיופיה וכיום הוא חלק מאזור אורומיה (Oromia). אביו, גידאדה סולון, היה בין הכמרים המקומיים הראשונים של כנסייה פרוטסטנטית באזור דמבידולו, רקע שהציב את הנשיא לעתיד בתוך אחת מקהילות המיעוט הנוצריות הקטנות של אתיופיה מלידתו. הוא עזב את אתיופיה כדי להמשיך ללימודים מתקדמים בגרמניה, וקיבל דוקטורט בהיסטוריה חברתית מאוניברסיטת גתה (Goethe University) בפרנקפורט; עבודת הדוקטורט שלו בחנה את ההיסטוריה של בני האורומו (Oromo) מסאיו (Sayyoo) שבדרום-מערב וואלגה (Wallaga) בערך בין השנים 1730 ל-1886, מה שביסס את הקריירה הפוליטית המאוחרת שלו על ידע מלומד של עבר האורומו. בהמשך עבד כמרצה להיסטוריה במשרה חלקית באוניברסיטת אדיס אבבה. בשנת 1985 נישא לרגינה אבלט (Regina Abelt), אחות ומיילדת גרמנייה, עמה נולדו לו שני ילדים, איבסה (Ibsa) ותלילה נגאסו (Telile Negasso).
מבפנים ומבחוץ בעת ובעונה אחת
הקריירה הפוליטית של נגאסו שזרה קו יוצא דופן בין המדינה האתיופית לפוליטיקה של האופוזיציה האורומית בו-זמנית. הוא החזיק בתפקידי שר בשנים שלאחר נפילת משטר הדרג (Derg), וכיהן כשר העבודה והרווחה בשנים 1990–1991, ומאוחר יותר כשר האחראי על תקשורת ומידע בממשלת המעבר של אתיופיה, כל זאת בעודו חבר בוועד המרכזי של הארגון הדמוקרטי של עמי אורומו (Oromo People's Democratic Organisation), מרכיב האורומו בקואליציית השלטון של החזית העממית המהפכנית הדמוקרטית האתיופית (EPRDF). באותו זמן, בעודו באירופה, הוא שמר על חברות פעילה בחזית לשחרור אורומו (Oromo Liberation Front), תנועה חמושה ופוליטית שעמדה באופוזיציה ישירה לממשלה ששירת, השתייכות כפולה שסימנה אותו כבר מוקדם כמי שנאמנויותיו לא תאמו במדויק אף אחד מהמחנות.
הוא נטל חלק בבחירות לאספה המכוננת בשנת 1994 וסייע בניסוח חוקת 1995 שיצרה את הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של אתיופיה, תוך חלוקה מחדש של הסמכויות למערכת חדשה של מדינות אזוריות המוגדרות על בסיס אתני — אותו מסמך שאימוצו סלל את הדרך לנשיאות שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →נשיאות טקסית
נגאסו נכנס לתפקיד הנשיא ב-22 באוגוסט 1995, בעקבות אימוץ החוקה, בעוד מלס זנאווי (Meles Zenawi) החזיק במרכז הכוח האמיתי כראש ממשלה. תפקיד הנשיא במערכת הפדרלית החדשה של אתיופיה תוכנן להיות סמלי ברובו, ושש שנותיו של נגאסו בתפקיד היו שקטות בהתאם על הבמה העולמית; רעייתו הגרמנייה רגינה, על אף שהחזיקה בתואר הגברת הראשונה, הייתה על פי רוב הדיווחים בלתי נראית כמעט בתוך אתיופיה ומעולם לא נשאה בפרופיל הציבורי שהתואר מרמז עליו במקומות אחרים. עם זאת, הוא השלים את כהונתו, ונשאר בנשיאות לאורך הטלטלות הפנימיות במפלגתו בשנתו האחרונה בתפקיד.
גירוש והנתק מה-EPRDF
אותן טלטלות הגיעו לשיא בשנת 2001, כאשר נגאסו יישר קו עם פלג מורד בתוך קואליציית השלטון. ב-22 ביוני 2001 — חודשים ספורים לפני תום תקופת נשיאותו ב-8 באוקטובר — הוא גורש הן מהארגון הדמוקרטי של עמי אורומו והן מקואליציית ה-EPRDF עצמה. עם זאת, הוא שמר על מעמדו כנשיא פדרלי עד תום כהונתו, והעביר את התפקיד ליורשו, גירמה וולדה-גיורגיס (Girma Wolde-Giorgis), באוקטובר 2001. היה זה רצף אירועים בולט: ראש מדינה מכהן שמגורש רשמית ממפלגת השלטון שלו בעודו מחויב חוקתית להחזיק בתפקיד.
מנשיא לפוליטיקאי אופוזיציה
במקום לסגת מהפוליטיקה, נגאסו בנה את עצמו מחדש כדמות אופוזיציונית. בבחירות 2005 הוא זכה במושב בבית הנבחרים כעצמאי ממחוז הבחירה שלו בדמבידולו. ביולי 2008 הפך לחבר מייסד בפורום לדיאלוג דמוקרטי, ועד נובמבר 2009 הצטרף למפלגת האחדות לדמוקרטיה וצדק, שם כיהן כסגן יו"ר וראש מחלקת החוץ עד שנת 2019. עם הצטרפותו למפלגה זו, הוא ערך חשבון נפש ציבורי בולט בנוגע לעברו, והודה כי מספר מפלגות פוליטיות הודרו מהתהליך שאשרר את חוקת 1995 שסייע לנסח — הודאה שהקשתה ישירות על הלגיטימיות של המסמך שנשא את חתימתו שלו.
מוות
נגאסו גידאדה הלך לעולמו ב-27 באפריל 2019 בפרנקפורט, גרמניה, בגיל שבעים וחמש, לאחר מאבק בבעיות בריאותיות. הוא נקבר בכנסייה האוונגליסטית פטרוס פאולוס (Petros Paulos) באתיופיה, ובמותו שב למסורת הפרוטסטנטית שאביו שירת בה ככומר חלוץ עשורים קודם לכן.
מדוע נגאסו מכונה גאון
הטענה להבחנה אינטלקטואלית של נגאסו גידאדה נשענת על מלגות אקדמיות, לא על תיאוריה פוליטית או המצאה: דוקטורט שקיבל בחו"ל בהיסטוריה חברתית, עם דיסרטציה המשחזרת יותר ממאה וחצי של היסטוריה של האורומו מסאיו בין השנים 1730 ל-1886, בתקופה שבה תשומת לב אקדמית רצינית להיסטוריה של האורומו מצד חוקר בן אורומו הייתה נדירה במוסדות אתיופיים. השילוב הזה — הכשרה אקדמית גרמנית קפדנית שמופנית לשחזור ההיסטוריה של עמו שלו — הוא הישג אינטלקטואלי אמיתי וספציפי, הקרוב יותר למלאכתו של היסטוריון של שחזור ארכיוני והיסטוריה שבעל-פה מאשר לכל הברקה של גאונות בודדת. הקריירה הפוליטית שלו מסבכת את המקרה במקום לחזקו: הוא זכור בעיקר כשורד וכמי שהחליף צדדים, מי שהחזיק בתפקיד בתוך קואליציית שלטון בעודו שומר בשקט על קשרים עם האופוזיציה החמושה שלה, לאחר מכן נפרד בפומבי מהמפלגה שהפכה אותו לראש מדינה, ובהמשך הודה בפגמים בתהליך החוקתי שאותו עזר לתכנן. רישום זה מראה פיקחות, הסתגלות, ובהתנצלותו המאוחרת, כנות יוצאת דופן עבור ראש מדינה לשעבר — אך שום דבר במקורות אינו תומך ב"גאונות" כתיאור למדינאות שלו עצמו, שהוגדרה יותר על ידי ניווט נאמנויות סיעתיות מאשר על ידי תכנון פוליטי מקורי. הטענה החזקה והכנה יותר היא אקדמית: היסטוריון מיומן שהפך, כמעט במקרה, לנשיא הפדרלי הראשון של מדינתו.
מורשת
נגאסו גידאדה זכור באתיופיה פחות בשל הסמכויות הטקסיות של הנשיאות בה החזיק ויותר בשל קשת הקריירה שלו סביבה — מילדות בבית מיסיון לדוקטורט אירופי, משר בקואליציית שלטון למתנגד פוליטי מגורש, ולבסוף לחבר פרלמנט באופוזיציה שמוכן להטיל ספק בפומבי בלגיטימיות של החוקה שסייע לכתוב. קשת זו, יותר מכל פעולה בודדת בתפקיד, היא שהפכה אותו לדמות ייחודית בהיסטוריה הפוליטית של אתיופיה שלאחר הדרג.