ננסי סטוראצ'ה: הקול שמוצרט כתב עבורו
בגיל עשר, בפירנצה, ננסי סטוראצ'ה על פי הדיווחים שרה כל כך הרבה יותר טוב מהקסטראטו לואיג'י מרקזי (Luigi Marchesi) עד שהתבקשה לעזוב את ההפקה. זה היה הסימן הראשון לקריירה שנבנתה פחות על טוהר קולי ויותר על עצבים, שנינות ומתנה מוזרה לגרום לקהל לאהוב אותה – תכונות ש, עשור לאחר מכן, יובילו את וולפגנג אמדאוס מוצרט לבנות את אחד מתפקידי הקומדיה הגדולים של האופרה סביב הקול שלה ולא של אף אחד אחר.
ילדה על הבמה
אן סלינה "ננסי" סטוראצ'ה נולדה בלונדון ב-27 באוקטובר 1765, בתם של סטפנו סטוראצ'ה, נגן קונטרבס איטלקי שהתיישב באנגליה, ואליזבת טרוסלר (Elizabeth Trusler), שמשפחתה ניהלה את אתר הנופש גני מרילבון (Marylebone Gardens). אחיה הבכור, סטיבן, יהפוך למלחין מהולל בזכות עצמו, והשניים נשארו משתפי פעולה אמנותיים וחברים קרובים לכל החיים. ננסי הופיעה בפומבי כבר בגיל שבע, ערכה את הופעת הבכורה שלה בלונדון בתיאטרון היימרקט ב-1774, ולמדה פיתוח קול אצל כוכב הקסטראטו ונאנציו ראוציני (Venanzio Rauzzini), כשהיא עורכת את הופעת הבכורה המקצועית שלה באופרה שלו L'ali d'amore ב-1776, טרם מלאו לה 11. לאחר מכן נסעה לאיטליה להמשך הכשרה אצל המלחין אנטוניו סאקיני (Antonio Sacchini), עובדת את דרכה דרך פירנצה, נאפולי ובתי אופרה איטלקיים אחרים, בונה מוניטין כקומיקאית טבעית שקולה, לפי עדות בני זמנה, מעולם לא היה יפה לגמרי – הוא נשא "סוג של צרידות" – אך חיוניותה על הבמה גרמה לקהל לשכוח את העובדה.
וינה והיצירה של סוזנה
בשנת 1782, הקיסר יוזף השני גייס את סטוראצ'ה, אז רק בת 16, ללהקת האופרה בופה האיטלקית שהקים בווינה, ושם הגיעה הקריירה שלה לשיאה. במהלך השנים הבאות היא חוברה, לצד זמרים כמו הטנור מייקל קלי (Michael Kelly), למה שבני זמנה כינו אנסמבל האופרה בופה הטוב ביותר באירופה, לוקחת תפקידים שנעו מהרוזנת ב-La scuola de' gelosi של סליירי ועד אנג'ליקה ב-Il burbero di buon cuore של מרטין אי סולר (Martín y Soler) – כ-20 אופרות לאורך שנותיה בווינה. חייה האישיים היו קשים יותר: במרץ 1784 נישאה לכנר-מלחין האנגלי ג'ון אברהם פישר (John Abraham Fisher), גבר בן 40 לבת 18, באיחוד שהפך במהרה למתעלל. בתם התינוקת, שנולדה בינואר 1785, מתה תוך שישה חודשים, והקיסר עצמו התערב בסופו של דבר כדי להורות לפישר לעזוב את וינה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →על רקע זה הלחין מוצרט, שהתקרב לשני האחים סטוראצ'ה – ערבי קאמרי בבית סטוראצ'ה ראו על פי הדיווחים את מוצרט על ויולה, היידן ודיטרסדורף על כינורות, וונהאל על צ'לו – את נישואי פיגארו (Le nozze di Figaro) עם הקול והבמה הספציפיים של סטוראצ'ה בראש. כשהאופרה הועלתה בבכורה ב-1 במאי 1786, היא יצרה את תפקיד סוזנה, ולפי כל עדות ששרדה, העליזות, השנינות המהירה והסירוב של הדמות להיכנע לא היו מקריים לאישיותה של סטוראצ'ה; הם נשאבו ממנה. מקורות בני זמנה מרחיקים לכת, ומציינים שאובדן קול קטסטרופלי שסבלה שנה קודם לכן, במהלך הופעה באופרה של אחיה Gli sposi malcontenti ביוני 1785 – פרק שהשאיר אותה מחוץ לבמה במשך חמישה חודשים ושממנו מעולם לא התאוששה במלוא העוצמה הקולית – אמר שמוצרט וסליירי כבר כתבו ב-1786 קטעים נמוכים וקלים יותר כדי להתאים לזמרת שהכלי שלה דעך גם כשהבמה שלה לא.
מתנת הפרידה של מוצרט
כשסטוראצ'ה התכוננה לעזוב את וינה ללונדון בפברואר 1787, מוצרט ציין את האירוע בהלחנת סצנת הקונצרט "Ch'io mi scordi di te? ... Non temer, amato bene" לקונצרט הפרידה שלה, יצירה יוצאת דופן בהצבת תפקיד פסנתר אובליגטו – שמוצרט עצמו ניגן – לצד הסופרן, מחווה של שיתוף פעולה ולא רק ליווי. ביוגרפים מאוחרים יותר, כולל ההיסטוריון פיירו מלוגראני (Piero Melograni), העלו את האפשרות של קשר רומנטי בין השניים, אם כי שום דבר ברשומה ששרדה לא מאשר זאת, ורוב החוקרים מתייחסים ליצירה כעדות לידידות מקצועית עמוקה ולא לרומן. מה שלא שנוי במחלוקת הוא שסטוראצ'ה הייתה, בהערכת היסטוריוני מוזיקה, כנראה המבצעת הראשונה שהביאה את המוזיקה של מוצרט לקהל אנגלי, נושאת את המוניטין שלו מעבר לתעלה שנים לפני שהוא היה בטוח שם.
חזרה ללונדון
בחזרה באנגליה מ-1787, סטוראצ'ה הפכה לקבועה בתיאטרון המלך (King's Theatre) ודמות מרכזית במיזמים האופראיים של אחיה סטיבן, כולל המגדל הרדוף (The Haunted Tower) ו-המצור על בלגרד (The Siege of Belgrade), והפכה למעשה למפרשת המובילה שלו עד מותו המוקדם ב-1796. היא שרה בהנצחת הנדל ב-1791 במנזר וסטמינסטר, וכשהיידן הגיע ללונדון באותה שנה, חידשה את ידידותה הישנה מווינה עמו, מופיעה לאורך כמה עונות של סדרת הקונצרטים של יוהאן פיטר סלומון (Johann Peter Salomon) שהציגה את הסימפוניות החדשות שלו. חייה האישיים התיישבו, באופן לא קונבנציונלי לתקופה, לשותפות ביתית ארוכה עם הטנור ג'ון ברהאם (John Braham), שהחלה בסביבות 1796 ונמשכה עד פרידה צורמת ב-1815; לזוג היה בן, ויליאם ספנסר האריס ברהאם, שנולד ב-1802, שלימים הפך לכומר אנגליקני. סטוראצ'ה פרשה מהבמה עד 1808.
מדוע ננסי מכונה גאון
"גאון" אינה המילה שהעידן שלה הגיע אליה ראשונה – המילה הזו נצמדה בקלות רבה יותר למוצרט, שכתב עבורה, מאשר לסטוראצ'ה עצמה. מה שהמקורות תומכים בו צר ומעניין יותר: גאונות של מבצעת, הממוקמת בבמה ולא בכלי קולי טהור. קולה, לפי עדות בני זמנה, היה לא מושלם והפך מוגבל יותר לאחר קריסתה ב-1785; מה שנשא אותה – ומה שנשא את סוזנה להיות אחת הגיבורות הקומיות הממומשות ביותר של האופרה – היה אינטליגנציה תיאטרלית: תזמון קומי, שנינות פיזית, ויכולת לאכלס דמות בצורה משכנעת כל כך שמלחין במעמדו של מוצרט עיצב את הפסיכולוגיה של תפקיד סביב הטמפרמנט האישי שלה ולא להפך. זו מיומנות אמיתית וספציפית, קרובה יותר למה שאנו מכנים כיום גאונות משחקית מאשר לגאונות קולית, וכדאי להיות כנים שזו טענה שונה מ"זמרת גדולה". טיעון הנגד ברור באותה מידה מהרשומה: היא לא הייתה, לפי מבקרי העידן שלה, הקול הטוב ביותר בווינה, והמוניטין שלה נשען על כריזמה ומלאכה שפיצו על מגבלה קולית ולא התעלו עליה.
מורשת
סטוראצ'ה מתה ב-24 באוגוסט 1817, לאחר שכינתה את עצמה "רווקה" בצוואתה למרות מעמדה החוקי כאלמנתו של פישר, והשאירה עזבון של כ-50,000 ליש"ט למשפחתה. היא נקברה בסנט מרי-אט-למבת' (St Mary-at-Lambeth), כיום מוזיאון הגן של לונדון, שם לוחית עדיין מסמנת את קברה. תביעתה המתמשכת על ההיסטוריה המוזיקלית היא יחידה ובטוחה: היא זכורה, לפני כל דבר אחר, כסוזנה הראשונה של מוצרט, המבצעת שהמתנות הספציפיות שלה עזרו לקבע את הצורה של אחת הדמויות המתמשכות ביותר של האופרה.