מורסאקי שיקיבו: הסופרת ששמה האמיתי אבד
האישה המזוהה עם כתיבת מה שהיסטוריונים ספרותיים רבים מכנים הרומן הראשון בעולם, אינה ידועה לנו בשמה האמיתי. "מורסאקי שיקיבו" (Murasaki Shikibu) הוא כינוי כבוד: "שיקיבו" מתייחס לתפקידו של אביה בלשכת הטקסים של החצר, ו"מורסאקי" ככל הנראה הושאל, בדיעבד, משמה של הגיבורה המרכזית ברומן שלה. שמה הפרטי האמיתי של הסופרת לא שרד בשום תיעוד. מדובר במחיקה מוזרה הניצבת לצד טקסט שעדיין מדורג בקביעות בין ההישגים הגדולים ביותר בספרות העולם, והיא מעידה על כך שחצר הקיסר בתקופת הייאן (Heian) לא ראתה חשיבות רבה בשימור פרטים על הנשים ששירתו בה, ללא קשר למידת ההערכה לכתיבתן.
בת למשפחת פוג'יווארה, משכילה באופן חריג
מורסאקי שיקיבו נולדה בסביבות שנת 978 בקיוטו (Kyoto), לענף זוטר של שבט פוג'יווארה (Fujiwara) – המשפחה ששלטה בפוליטיקה של חצר הקיסר היפנית בתקופת הייאן במשך מאות שנים, אם כי הענף שלה החזיק בדרגה צנועה בתוכו. מה שהבדיל אותה, לפי הדיווחים שעברו דרך פרשנויות מאוחרות, היה השכלתה: היא למדה סינית, השפה הספרותית והמנהלתית הקלאסית של התקופה, שנחשבה לתחומם הכמעט בלעדי של גברים. מסורות מאוחרות גורסות שהיא קלטה את השפה בחלקה על ידי הקשבה לאביה כשהוא מלמד את אחיה, תוך שהיא לומדת מהר יותר מהתלמיד המיועד – פרט שאי אפשר לאמת בוודאות, אך הוא עקבי עם השליטה ברמזים ספרותיים סיניים הנראים בבירור בכל יצירתה המאוחרת.
נישואין, אלמנות והתחלה מאוחרת
היא נישאה לפוג'יווארה נו נובוטאקה (Fujiwara no Nobutaka), בן דוד רחוק ומבוגר בהרבה, ונולדה להם בת; הנישואין נמשכו כשנתיים בלבד עד למותו של נובוטאקה, ככל הנראה בסביבות שנת 1001. בשנים שלאחר התאלמנותה החלה מורסאקי ככל הנראה בכתיבת מה שיהפוך ל"עלילות גנז'י" (The Tale of Genji) – כלומר, היצירה שהקנתה לה את שמה הופקה ברובה על ידי אישה בשנות העשרים המאוחרות לחייה או יותר, שכבר הייתה אלמנה, ולא על ידי עלמה צעירה בחצר, פרט ביוגרפי שמסבך כל תפיסה פשוטה של הרומן כתוצר של רומן חצר נעורים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →זימון לחצר הקיסר
בסביבות שנת 1005 הובאה מורסאקי לשירות הקיסרות כבת לוויה לקיסרית שושי (Shoshi) (הידועה גם כג'וטומון-אין, Jōtōmon'in), בחצר שפעלה בתקופה זו כאחד המרכזים הספרותיים המובילים – מקום שבו עבדו כמה מהסופרות החשובות ביותר בהיסטוריה היפנית בקרבה רבה, ולעיתים אף יריבות. היומן שלה, "מורסאקי שיקיבו ניקי" (Murasaki Shikibu Nikki), מעניק צוהר נדיר בגוף ראשון לסביבה זו: רכילות חצר, הערכה ידועה ונוקבת של יריבתה סיי שונאגון (Sei Shonagon), ופרטים על חיי היומיום בארמון שהיסטוריונים עדיין דולים מהם מידע על תרבות חצר הייאן שלא נמצא בשום מקום אחר. מעט מאוד דברים על חייה המאוחרים מתועדים באופן מוצק; מאמינים כי הלכה לעולמה בסביבות שנת 1014, אם כי גם תאריך זה מתבסס על הסקה ולא על רשומה שנשתמרה.
רומן שנכתב לאורך שנים רבות
"עלילות גנז'י", שחובר בערך מתחילת שנות ה-1000 ואילך, עוקב אחר ה"נסיך הזוהר" גנז'י (Genji) דרך רשת ענפה של רומנים בחצר, תמרונים פוליטיים ובפרקיו המאוחרים, הרהור קודר יותר על ארעיות ואובדן לאחר מותו של גנז'י – חמישים וארבעה פרקים בסך הכל, המתוארים רבות כרומן הפסיכולוגי הראשון בעולם, ולפי חישובי היסטוריונים רבים, הרומן הראשון מכל סוג שהוא. חוקרים אינם מסכימים בדיוק על אופן כתיבת הספר או על הסדר שבו נכתב, ודיון ארוך שנים טוען כי ארבעה-עשר פרקיו האחרונים, המכונים לעיתים "פרקי אוג'י" (Uji chapters), עשויים היו להיכתב על ידי יד אחרת ומאוחרת יותר ולא על ידי מורסאקי עצמה – מחלוקת שמעולם לא יושבה באופן סופי ושחוקרי טקסט מודרניים ממשיכים לשקול באמצעות ראיות סגנוניות ותמטיות ולא באמצעות תיעוד חיצוני.
מה הופך את הרומן לייחודי
מה שהשאיר את "עלילות גנז'י" מרכזי בספרות העולם במשך אלף שנים אינו בעיקרו מכניקת העלילה אלא פנימיות פסיכולוגית: דמויות, במיוחד נשים בתוך התפקידים המוגבלים העומדים לרשותן בחצר, המעוצבות בתשומת לב למצבים רגשיים משתנים, לחרדה חברתית ולחלוף הזמן, שביקורת מאוחרת זיהתה שוב ושוב כסימן ההיכר של הרומן המודרני מאות שנים לפני שהצורה הזו הייתה קיימת במקום אחר כלשהו. הפרוזה נעה באלגנטיות מבוקרת ורמזנית הבנויה על רשת צפופה של רפרנסים פואטיים קלאסיים – שרבים מהם נמצאים בשירי ה"וואקה" (waka) השזורים שדמויות מחליפות ביניהן – שקוראי הייאן היו מזהים מיד, ושקוראים מאוחרים, יפנים וזרים כאחד, נזקקו לפירושים נרחבים כדי לשחזרם.
מדוע מורסאקי נחשבת לגאון
הטענה נשענת על הישג ספרותי ספציפי ומוגדר היטב באופן חריג: הפקה, ככל הנראה ללא מודל קודם בכל מסורת שעמדה לרשותה, של נרטיב פרוזה ארוך המאורגן סביב התפתחות פסיכולוגית מתמשכת ולא סביב אירועים אפיזודיים – החדשנות המבנית שהיסטוריונים מצביעים עליה כשהם מכנים את ה"גנז'י" הרומן הראשון בעולם. זוהי טענה לגבי המצאה פורמלית לא פחות מאשר לגבי מלאכת השפה, דבר המבדיל את המקרה שלה ממשוררים שגאונותם היא בעיקר עניין של לשון ודחיסות; הישגה של מורסאקי הוא אדריכלי, מתמשך על פני חמישים וארבעה פרקים ו, לפי חלק מהספירות, מאות דמויות, באורך ובעקביות של אפיון פנימי ששום דבר לפני כן לא ניסה. המסורת הספרותית היפנית התייחסה ליצירה כאל אבן בוחן לאומית במשך אלף שנה, וחוקרים מודרניים, כולל היסטוריונים ספרותיים פמיניסטים, הדגישו במיוחד את ההישג של סופרת שעבדה סביב ונגד תרבות חצר ששללה רשמית מנשים אוריינות מלאה בשפת המלומדים, תוך שימוש בכתב היפני העממי שיוחס לכתיבת נשים כדי לבנות משהו שהמסורת הסינית הגברית לא עשתה. הסיבוך הכן הוא הגדרתי: תיוג נרטיב חצר מהמאה ה-11 כ"רומן" מייבא קטגוריה מערבית על יצירה שקדמה לה ולא מתאימה בדיוק למוסכמות המאוחרות של אותה צורה, ושאלת המחברות סביב הפרקים האחרונים פירושה שלא ניתן להיות בטוחים לחלוטין שההישג כולו שייך למוח אחד. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא הדיוק הפסיכולוגי של הכתיבה שהיא באופן אמין שלה, שקוראים מודרניים עדיין מוצאים כמבינה באופן ניכר באבל, בקנאה ובחלוף הזמן.
מורשת
"עלילות גנז'י" מעולם לא יצאו מן הדפוס ביפן במובן משמעותי כלשהו, תורגמו מחדש ליפנית מודרנית ולאנגלית שוב ושוב לאורך המאה העשרים והעשרים ואחת, ונשארו מרכיב קבוע בחינוך העל-יסודי היפני ואבן בוחן לאמנות חזותית יפנית, החל ממגילות מאוירות מתקופת הייאן ועד לדיוקן דמיוני של הסופרת מהמאה ה-17 מאת טוסה מיצואוקי (Tosa Mitsuoki) ועד לעיבודי מנגה מודרניים. אלף שנים אחרי שאישה בחצר הקיסר ששמה האמיתי איש לא רשם התיישבה לכתוב, ספרה עדיין מצוטט, ללא ויכוח רב, כנקודה שבה החל הרומן הפסיכולוגי.